קרבן שלמים וקידוש החומר
בזמן שבית המקדש היה קיים, גם מי שאיננו מבני ישראל היה יכול להקריב קרבן ולהתפלל, אך רק קרבן עולה שכולו לשמים. לעומת זאת, קרבן שלמים, אשר דיניו מפורטים בפרקנו, נאכל גם על ידי הבעלים. קרבן השלמים מיוחד רק לעם ישראל.
אומות העולם יכולים להבין שיש דבר שכולו לשמים או כולו לאדם, אך אין ביכולתם להבין שבדבר אחד יש גם משל גבוה וגם משל הדיוט, חלק למזבח וחלק לבעלים.
כוחם ומעלתם של ישראל היא היכולת לחבר בין שמים לארץ, לחבר חלק לגבוה עם חלק להדיוט, ובזה הם מקדשים את החומר. אכילתו של אדם, שינתו, וכל צרכיו החומריים מתקדשים, כאשר הוא יודע שכל מגמתם היא כדי שיוכל לקיים תורה ומצוות ואינם מטרה מצד עצמם אלא לקיים את רצון ה'.
כיוצא בזה אנו מוצאים גם בחג הסוכות, כאשר אנו נכנסים אל הסוכה ומקיימים מצווה בכל איברינו, אף שלא במודעות, ואפילו תוך כדי שינה מקיימים מצווה.
בחסידות מודגש ענין זה במיוחד ע"י אכילה מהשיריים של הרב'ה, שמעלה ניצוצות קדושה באכילתו, וזו מעין אכילת מזבח. ביהדות סעודה יכולה להיחשב סעודת מצווה, מפני שאיננו אוכלים כדי למלא את הכרס אלא לצרכי עבודת ה'.
יהי רצון שנדע להפיק את הלקחים, ולהבין מהו ייעודו של עם ישראל החוזר לארצו, שאינו רק כדי לחיות כאן, אלא כדי לגלות את האור שבנשמתנו ולקדש את ה' בכל תחומי חיינו. אם אנחנו נדע לקדש את עצמנו תהיה לנו סייעתא דשמיא, והקב"ה יצעיד אותנו לקראת גאולתנו בקרוב בימינו.