א וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ ב בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ ג וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃ ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃ ה וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃ ו כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ ז כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ ח וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ ט וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃ י וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ יא וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃ יב אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃ יג עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃ יד וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ טו וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ טז וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃ יז וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃ יח וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃ יט וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃ כ וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כא וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כג דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ כד וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃ כה כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃ כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ כח וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כט דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃ ל יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ לא וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ לב וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃ לג הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃ לד כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לה זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃ לו אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ לז זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
ישחטו יש הבדל בין "שחט טבח זבח", טבח וזבח יציינו מעמד הבע"ח אחר השחיטה, רק זבח מציין לצורך מיוחד כגון לצורך שמחה וקרואים או קרבן, וטבח לא מציין רק שהוכן לאכילה, ונבדל מיתר שמות המורים על המתת החי במה שטבח הוא לצורך כללי, אבל זבח הוא לצורך פרט, ושחט מציין איכות השחיטה באופן ידוע מן הצואר וכדומה מהל' שחיטה, בתוה"מ ואילת השחר סי' שע"ז:
פסוק ב:
שם) רש"י לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו רבים, והוא להיפך מתמורה (י"ד.) ושאר דוכתי ור"מ פ"א ה"ד ממעה"ק דאין אשם בצבור, וראיתי בתורה תמימה שט"ס וצ"ל ריבה שוחטים הרבה לפי שלא מצינו אשם בצבור, ומכוון לתו"כ ושחטו ריבה כאן שוחטים הרבה אף גרים נשים ועבדים, ומפרש דל"ל ריבה שוחטים הרבה היינו בעלים הרבה יען דלא מצינו אשם בצבור, וכן מצאתי בהפלס חוב' ג' ע"ש אריכות, ובס' פרי חיים כ' עפ"ד הר"מ פי"ב ה"ב משגגות, בד"א שב"ד חייבים ועושים פטורים מקרבן כשהי' המורים ב"ד הגדול של ע"א וכו' אבל בחסר א' מכל התנאים הב"ד פטורים וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת וי"ל דהורו ב"ד והי' א' מהתנאים והקהל עשו מעשה בספק כגון התירו ספק חלב ולא בא עוד חכם להורות להם אם הוא ודאי חלב ובנתיים אכלו הקהל, הרי כל אחד ואחד כשם שבהודע מביא חטאת כך כשלא הודע מביא אשם ואז מצינו אשם בצבור, תדע שאם על הקרבן צבור הרי אין מביאים אלא בהמה אחת ומה זה שחיטות הרבה: וראיתי בשם האבני נזר ז"ל, וכן הוא בשו"ת אור המאיר מהג' מלובלין ז"ל סי' ס"ד ע"פ רש"י עזרא (י' י"ט) בפ' ואשמים איל צאן על אשמתם, שפי' הוראות שעה הי', וגם זה תמוה דאי' בכריתות (י"א.) דכולן שפחות חריפות בעלו, וא"כ דינו הוא להביא אשם שפחה חרופה ואמאי פרש"י הוראות שעה הי', ורק כוונת רש"י שהם הביאו כולם איל צאן אחד על אשמתם, והא אין אשם בצבור אלא דהוראות שעה הי', וזה שכוון רש"י במתק לשונו לפי שמצינו אשם בצבור, מצינובמקום אחד בבנין הבית בימי עזרא, וע"ז רמזה תוה"ק במ"ש ושחטו ל' רבים עש"ה, ועוד הביא פי' ברש"י עזרא לפמ"ש בגיטין (ל"ו:) דבזמן בית שני אין יובל נוהג, וקיי"ל אין עבד עברי נוהג רק בזמן שיובל נוהג, בערכין (כ"ט.), וגם ל"ה שפחה חרופה רק כשמאורסת לע"ע בכריתות (י"א.), וא"כ ל"ש אשם שפחה חרופה בימי עזרא, וכבר הק' ר"ת שם זה, ועי' הוריות (ו'.) דקרבנות שהקריבו בימי עזרא הוראות שעה הי' - ובעיקר ד' רש"י בפ' צו הביא שהי' בבית עקד הספרים בחו"ל וראה יותר ממאה כת"י עתיקים רש"י עה"ת ולא כ' הדברים האלה ובטח תלמוד אי הוסיף ברש"י הדברים:
פסוק ג:
ואת כל חלבו עשו"ת כנף רננה או"ח ח"ב סי' ק"ז, באדרת אלי' כ' בשם ריקנטי הא דמקריבין על מזבח דוקא חלב טמא לעקוד ולכפות סט"א מדה ד' פחד יצחק ע"י כהנים מסטרא דאברהם, ושמעתי ממקובלים שבעת אכילה שהוא כמזבח ידליק דוקא נר של חלב טמא ולא כשר וכן בעת הלימוד ע"ד כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כו' עש"ה, ובפרד"י ויקהל (שנ"ו.) הבאתי ג"כ זה שאין מדליקין רק בנר חלב טרפה להוציא ממנה הדין ע"ש. ועפ"ז יש לפשוט שאין מדליקין בשבת בנר עלעקטרי ע"ש ועי' בתיבת גמא מפלפל למה מותר להקריב חלב ודם, וצ"ע שנעלם ממנו ש"ס מנחות (ו'.) דמצותו בכך, וע"ע בס' אבן שלמה שבת (ל"ו.) שנשאל ג"כ אם מותר להדליק נר שבת בנר עלעקטרי. ולכאו' נר' דמותר ורק האשה צריכה בעצמה להזיז השאלטער שעי"ז ידלק העלעקטרע ואז תוכל לברך על הדלקת נרות, ועי' משנה ברורה סי' רס"ג אות כ"א בשם דה"ח, באם אחד צוה לחבירו להדליק המדליק מברך ולא המצווה ע"ש:
פסוק ה:
אשם רש"י עד שינתק לרעי', וכ' בפענח רזא דמשמע דרעי' שיסתאב דאו' ובשבועות מוכח דגזרה דרבנן הוא (ע' שבועות י"ב. תד"ה אשם דגזרה דרבנן אבל רש"י סובר דאו', וע"ע תוס' שבועות ד'. ד"ה אשם):
פסוק ח:
הכהן. בר' בחיי או שהי' הכהנים מכירים הטרפה בדוקין שבעין כו' והוא נגד הש"ס דאזלינן בתר, רוב מרישא של עולה בחולין (י"א.) ובפסחים (ע"א:) שחטו ונמצאת טרפה, ובס' חסידים סי' תס"ח יש חכמה שאדם יודע בבהמה אם היא כשרה עש"ה וע"ע שם בס' תתל"ג, ובדרכי משה יו"ד סי' ל"ה סק"א שהמעביר יד ע"ג בהמה ומשפיל ראשה ודאי כשרה, ועי' הגהות רש"ש בכורות (נ"ח:), ומ"ש בזה בפרד"י בשלח דף (קל"ד.):
פסוק ט:
וכל מנחה ערמב"ן ומ"ש בדברי' בשו"ת חת"ס חו"מ סי' מ"ד לענין סרסרות, והביא דפשטא דקרא דכל הקרבנות שיש בהם יגיעה ועבודה רבה יהי' לכהן המקריב ואינך לא יטלו חלק בזה ואך מנחת חרבה שאין בה עבודה ויגיעה יהי' לכל בני אהרן איש כאחיו, ומפי הקבלה ע"פ חז"ל שחולקין בשוה זה יגע וזה נח, וכ' ברמב"ן שזה מפני תקנה ושלום, ודהע"ה תיקן כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (ש"א ל' כ"ד):
פסוק ט:
שם) רש"י לבית אב, כי הכהנים הי' נחלקין לכ"ד משמרות, וכל משמורה נחלקה לששה בתי אבות וכל בית אב יקריב ביום א' בשבוע, ואף שהמקריב רק אחד כיון שכולם מזומנים להקריב באותו יום כולם יקראו מקריבים ועליהם אמר לכהן המקריב:
פסוק יא:
שלמים חובה על כל איש להקריב בכל רגל שלמים ונקרא חגיגה וגם שלמי שמחה, וצריך שישוה ב' כסף וכתוס' חגיגה (ח':) ד"ה מי בשם ירושלמי אי מה"ת, ולא בא מעוף, ואין מקבלים מעכו"ם, ואם הביא מקריבים אותה עולה, והם קק"ל, ולאחר שחיטה וזריקה נותן האימורים חזה ושוק ע"י הבעלים, וכהן מניח ע"י הבעלים ומניף, ודעת תוס' סוכה (מ"ז:) ומנחות (ס"א:) ד"ה כהן, דכהן אוחז באימורין עצמם, שלא יהי' חציצה, וד' רש"י ור"מ דכן גזה"כ ולא איכפת לן בחציצה וברש"י עירובין (נ'.) דמברכין על התנופה, ולא נתברר מי מברך אי הכהן או הבעלים עמנ"ח מ' קמ"א מזה, וכהנים אין אוכלים חזה ושוק קודם הקטרת האימורין, ובמל"מ פי"א ה"ד ממעה"ק כ' דה"ה הבעלים, ועי' צל"ח שמנ"ל הא, וברא"ש נדרים (יא:) כ' כן:
פסוק יב:
תודה פרש"י על הודאה על נס וכו' והוא מברכות (נ"ד:) ד' צריכין להודות וע"ש בהגהות הגרי"פ, ובח"א מהרש"א, ובמהרש"א עה"ת אריכות בזה, ובס' לוית חן הביא ראי' לטור או"ח סי' רי"ט דד' שצריכין להודות אם איחר מלברך יש לו תשלומין כל זמן שירצה, ולא כרמב"ן הובא בב"י דרק עד ג' ימים שהרי בביצה (י"ט:) דתודה אינו עובר בבל תאחר עד ג' רגלים כמו שאר נדרים ונדבות, והלא קיי"ל בברכות (כ"ו.) עבר יומו בטל קרבנו, וראי' כטור דיש לו תשלום כ"ז שירצה, מיהו נר' דעכ"פ לא ישהה יותר מזמןקרבנו של תודה, ומ"ש הב"י בטעם רמב"ן כעירובין (ס"ה.) דהבא מן הדרך לא יתפלל עד ג"י. שא"ה דדעתו מטורפת עד ד"י – ומ"ש הלבוש דעד ג"י הוי כמיד, ז"א דכ' רש"י בפ' מצורע (ט"ו כ"ה) ואשה כי יזוב ימים רבים, שלשה ימים. הרי דג"י מקרי רבים, ועפרד"י תשא (דף של"ה) בענין מיד ורבים כמה הוי ע"ש הרבה בקיאות ב"ה, וי"ל דראיות רמב"ן מריש ע"ז ג"י לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם דאזיל ומודה ביום חגו הרי דשיעור הודאה ג' ימים: ובחתם סופר או"ח סי' נ"א כ' דבתודה אין חייבין רק הולכי מדבריות וחבוש בביהא"ס וחולה שנתרפא, אבל יורדי הים אין חייבים בתודה, והסביר הדבר דיורדי הים בעצמם נכנסו לסכנה, וגם הסכנה בידי שמים, ורחמי שמים מרובים ע"כ אין חייבים בקרבן ע"ש, וברש"י כאן מפורש שלא כדבריו, וע"ש עוד בח"ס דברכת הודאה מברכין גם בלילה: ובשפתי צדיק אמור אות כ"ה כ' ענין תודה שיש בה מ' חלות מה שאינו כן בכל הקרבנות כנגד מ' יום של יצירת הוולד לרמז שיש בה תיקון לכל האדם, ויש בה חלק חמץ ג"כ שאי אפשר לאדם שיהי' כולו טוב לבד שאין צדיק בארץ כו' לכן נמצא בה חלק חמץ ג"כ ורובה מצה, ואדמו"ר מגור שליט"א כ' בגליון וז"ל דומה שהדין ששוים כנגד חמץ הבא מצה עכ"ל, ובאמת מפורש כן במנחות (ע"ו:) שתודה הי' עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה: ובמד' תנחומא אמור י"ד, ומד' תהלים נ"ו כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, וראיתי בזה מי שזכה שלא לרשוע אפי' בשוגג שלא הי' צריך להביא שום קרבן, אז הוא מחויב מזה הזכות עצמו להודות לה' ולהביא קרבן תודה על זה שזכה להיות נשמר מכל חטא: ובמדרש משה פ"ט הה"ד (משלי י"ד ט') אוילים יליץ אשם עי' בשפתי צדיקים פ' מטות הטפש הזה מגיד חובתו בפיו וכל חטא שעושה אדם בלילה מוכרח להגיד בפיו ביום לפני הבריות מה שעשה. והוא אינו מרגיש בעצמו מה שפיו מעיד עליו. פ"א נסע הבעש"ט ז"ל עם החברייא שלו. אמר להם דעו שהעגלון בעל נדה ותמהו ואמרו שלא שמעו ממנו שום רמז. ושמו לבם לשמוע ממנו כל מה שידבר. ובא לאכסניא ושמעו שאמר לבעה"ב מכור לי י"ש ונתן לו. וא"ל המתן עד שאתן לך כוס אחר כי זה הכוס לא נטבל. והשיב העגלון מה בכך שלא נטבל. וכששמעו ממנו זאת ראו כי דבר ה' בפיו אמת:
פסוק יג:
חלת לחם. יש הבדל בין שם לחם לשם חלה. שם לחם כולל כל דבר שהוא מזון לאדם, ושם חלה מתאר צורת הלחה ותמונתו העגולה ששרש חלה מורה על הסבוב, ובכ"מ דכ' חלת לחם פי' לחם חלה, ויש עוד הבדל ששה חלה יפול עליו גם קודם שנאפה אחר שנעשה בו צורתו העגולת, ע' תוה"מ סי' ק"ה, ויקרא קכ"ב, ואילת השחר סי' ת"ז - ויש הבדל בין פת ובין לחם לחם הוא השלם ונקרא בכמה שמות לויי לפי צורתה, ככר לחם, חלה, רקיק, מצה, אבל פת הוא הבלתי שלם:
פסוק יד:
והקריב. וברמב"ן כ' וז"ל ואני תמה כשהוציא הכ' מלאו דשאור קרבן ראשית תקריבו (ויקרא ב' י"ב) למה לא אמר נמי קרבן תודה וזו אינה שאלה וכו', ובפנים יפות כ' שלא הזכיר אלא קרבנות תודה ותודה באה בנדבה, שחיוב ד' שצריכין להודות אינו אלא אסמכתא עש"ה, ובפי' הטור עה"ת כ' על הרמב"ן ומה שתי' לפי שאינו מלחם תודה לריח ניחוח אינו תירץ שהרי משתי הלחם אין מהם למזבח אלא חשוב להו ריח ניחוח בשביל הכבשים שעמהם, וכן בתודה הזבח עמה עכ"ל, ובכלי חמדה כ' כפי הבנת הטור בדברי רמב"ן וזו אינה שאלה הוא תי' על התמוה למה לא מנה הכ' בפ' ויקרא ג"כ לחמי תודה בודאי צדקו דברי הטור - אבל צ"ע דברי הטור דאין זה סגנון הלשון שהתחיל הרמב"ן ואני תמה תוכ"ד כותב ואין זו שאלה וא"כ מה הוא התמי', וי"ל הפי' ברמב"ן ואני תמה וכו' ונשאר לע"ע בתימה ואח"כ כ' "וזו אינה שאלה" כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ויקשה אמאי יהי' מותר להקריב לחם תודה חמץ זה אינה שאלה, שלחם תודה אין ממנה למזבח כלום והוי כשתי הלחם לכן מותר להקריב חמץ (ובמקום ולחם צ"ל שלחם), ומבאר השאלה שלו שלכאורה עדיין יש לה מקום דאיך מותר להקריב חמץ הא כ' ואל המזבח לא יעלו, ואי"ל כיון דאין ממנה למזבח כלום. הא לחה"פ ג"כ אין ממנה למזבח כלום, ואעפ"כ בשביל דנתקדש ע"י לבונה הוי לחה"פ בכלל קרבן ואסור לעשותם חמץ, א"כ ה"ה לחמי תודה דאין מקודשין אלא ע"י שחיטת המזבח ולא משכח"ל לחמי תודה שיהי' קדושים קדו"ג בלא קרבן הקרב ע"ג מזבח יהי' אסורין להקריב חמץ, וא"ד לשתה"ל דהוי קרבן בפני עצמן ואין קדושתן תלי' כלל בדבר שקרב ע"ג המזבח, משא"כ לחמי תודה אמאי לא יהי' דינם כלחה"פ. וע"ז תי' דשאני לחה"פ דבזיכין הם על הלחם ממש והו"ל כמו שהיו הלחם עצמו עולה על המזבח לריח ניחוח, אבל לחמי תודה עם הכבשים הםב' דברים נפרדים ובשעה שנתקדש הלחם אינו ביחד עם הזבח ולכן קרב חמץ, ולכן זו אינה שאלה, אמנם התחי' על שלא הוציא זה הכתוב, הוא תמי' וע"ז כ' שלא הוציא הכתוב קרבן ראשית אלא משום דבש וכו': וש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"ט כ' שקשה לשבש ברמב"ן, והפשט ברמב"ן וכן הבין הטור שמ"ש וזו אינה שאלה הוא כמו ואל תשיבני ובא לומר וזה אינה שאלה עלי - על תמיהתי - שתשאלינו מה זה תימה כי הכתוב אמר וכו' ואין כאן תימה כלל כן תרצה לשאול עלי, זו אינה שאלה, ולא ביאר הרמב"ן מדוע אין שאלה ובא הטור לפרש דבריו וכ' ומה שתי' וכו', ע"ש היטב ומהאריכות לא העתקתי, וע"ש עוד בחוברת ו' סי' ל' ומ"ד בזה, ומ"ש בקול תורה שנה א' סי' נ"ג וש"ב סי' כ"ב, והרוצה לעמוד על הדברים יעיין שם: וברשב"א שבועות (ט"ו.) כ' בשם ר"י מגאש וז"ל עשרה שהיא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון מהם שהוא לחלה, כמצה ג' מינים חלות ורקיקין ורביכין, ונמצא ג' מינים הללו עשרה עשרון והחמץ שבו ט' עשרונים חוץ מחלה עכ"ל, ונראה דאפי' החלה שנוטל מן החמץ לא תאפה חמץ, וזה תימה גדולה בעיני שהרי חייב ליתן חלה א' מכל קרבן אם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ עכ"ל, והכל"ח ז"ל בקובץ דרושים חו"ד סי' ל"ט כ' כי להר"י מגאש דוחקתו קו' רמב"ן הנ"ל בויקרא (ב' י"ב) למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה ומשו"ה אמר דבאמת בתודה התרומה לכהן ל"ה חמץ, ומה שהוא לבעלים ז"א בכלל קרבן ה', דרק מה שהיא חלק הכהנים אע"פ שאינו קרב למזבח הוי בגדר קרבן לה' ולא חלק הבעלים לכן לא כ' בתורה אלא שתי הלחם ובכורים, ורמב"ן ורשב"א דלא נחתי לזה דס"ל דגם חלק הבעלים משלחן גבוה קזכי, וגם זה בכלל קרבן, ובאמת הוא פלוג' רש"י ותוס' בב"ק (י"ב: וקידושין נ"ב:), ועמ"ש בזה שם בס' אמרי הצבי על כ"ג:
פסוק טו:
רש"י לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהי' נאכלין ליום ולילה, וסותר עצמו מפ' ראה (ט"ז ד') דגם חגיגת י"ד נאכלת לב' ימים ולילה א', וערמב"ן ושפ"ח ופני"פ ורא"ם שרש"י פי' הכא אליבא דבן תימא בפסחים (ע'.) דחגיגה כמו הפסח ונאכל רק ליום ולילה, ובפ' ראה אליבא דרבנן שכן דרכו של רש"י בכ"מ וכ"כ במהרש"א קידושין (מ"ד.) שדרכו של רש"י לפרש במקום זה כך וכו' ועמ"ש בזה בפרד"י בשלח (דף קי"ד. ומשפטים רנ"ד. ובמלואים דף תמ"ה.), וע"ע זבחים (ט'.) תד"ה ושלמים שהק' כן ג"כ על רש"י, ופסחים (ע"א:) ד"ה לימוד, ור"ה (ה'.) ד"ה שלמי, ועי' בהגהות מפורשי הים זבחים (ט'.) - ובאמת מכאן אין ראי' שרש"י דרכו לשנות פירושו בב' מקומות דרש"י אמר יש כאן רבוין הרבה וחושב כל הרבוין, והכרח לחשוב ביותר כל מה שיוכל לחשוב לכן חשב גם זה אליבא דבן תימא אבל לא בשאר מקומות, ומה"ט חושב חגיגה בסוף כלומר שהראשונים אליבא דכ"ע וגם זה האחרון אליבא דב"ת עי' ס' פרי חיים:
פסוק טו:
שם) ביום קרבנו. בס' תוספת ברכה הביא מחולין (פ"ג.) בקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו והטעם דמצות הקרבת קדשים רק ביום כדכ' בפל"ח ביום צותי ולא בלילה, וזבחים (צ"ח.), א"כ היום עיקר, ודרשינן לא יניח ממנו עד בוקר אף בלילה מותר, אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר, וא"ש באו"ח סי' מ"ז סי"ב אף שמברכין ברכת השחר ביום יוצאים בה גם בלילה דבתענית (כ"ז:) דבזה"ז לימוד תורה במקום קרבנות, וכ"א בסוף מנחות (ק"י.): ובמג"א סי' קל"א סי"א יש מקומות שעושין סעודה בלילה אחר יום המילה, וק' כיון דחיוב סעודה הוא במילה ביו"ד סי' רס"ה סי"ב, והטעם י"ל כדאי' בשבת (ק"ל.) מצוה שקיבלו בשמחה כמילה עושין בשמחה, ואין שמחה אלא בבשר ויין כפסחים (ק"ט.) וצריך להעריך סעודה בבשר ויין, ובתהלים (נ' ה') כורתי בריתי עלי זבח וענין מילה כקרבן לשמים והדם הוא דם קדשים, עי' בזהר נח (ס"ו:) על הפ' (מ"א י"ח ל') וירפא את מזבח ה' ההרוס דא אות בריתא קדישא שנתבטל אז בימי אלי', ובקדשים לילה אחר יום:
פסוק טו:
שם) ביום קרבנו יאכל ואח"כ כ' לא יניח ממנו עד בוקר מכאן שקדשים לילה אחר יום, ויש עוד מצוה שהלילה הולך אחר יום שלפני' והוא מצות ברכת התורה כמ"ש ר' יונה פ"ק דברכות בשם ירושלמי וזפינן ביממא ופרעינן בלילה, וכ"כ בעירובין (ס"ה.), וביהושע (א' ח') והגית בו יומם ולילה וכמש"ל:
פסוק טו:
שם) אזהרה שלא להותיר מקרבן תודה עד בוקר, ולמדנו כן לשאר קדשיםוחייב לשרפו, וער"מ פי"ח ה"ט מפסולי המוקדשין, ולאו זה צריך כזית ואין לוקין דהוי לאו הנל"ע וגם לאו שא"ב מעשה, וקדשים שנפסלו שדינם בשריפה מותר לשרפם גם למחר, אבל בצל"ח פסחים (כ"ח.) חידש דאזהרת לא תותירו שייך בין בזבח כשר בין בזבח פסול, ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' נ"ג דבזבח כשר אם הותיר בכרת ובפסול ליכא כרת אם לא שרפו מיד, ועמ"ש בדבריו במנ"ח מצוה ז' וקמ"ב, וערש"י פסחים (ע"ג.) דשריפת קדשים טהורים הוא משום בזיון קדשים, ובמנ"ח כ' דוקא בנפסל הקרבן וע"כ לשריפה קאי לא הוי איסור שריפה רק משום בזיון דקדשים וטוב יותר להמתין, אבל בקדשים טהורים נראה דאסור מה"ת לשרפם לא משום בזיון קדשים לחוד, רק משום לאו דאבדתם כו', וכמו מוחק השם או שורף עצי קדש עובר בלאו ומה לי אם שורף בשר קדשים ושורף בדרך השחתה, וע"ע במשנת חכמים במצוה ג' דכל דברי המקודש ששורפין או מקלקלין עובר בלאו - וכן י"ל בקדשים חייב אם הורגים אותם או מקלקלים שלא יהי' ראוים להקרבה חוץ מלאו דמטיל. מום עוברים בלאו זה ועי' פ' אמור מ' רפ"ז, ובקול תורה תרצ"ג סי' י"ד דוחה זה דלאו דלא תעשון כו' רק אם הוא בדרך קלקול והשחתה משא"כ אם נכלה ההקדש ע"י אכילה ובנין, וראי' מע"ז (י"ג:) ונשחטי' ומשני אתי לידי תקלה, ועוד מקשי' ונשוי' גיסטרא ומשני לא תעשון כן וכו' ולא מתרץ גם על קו' ראשונה לא תעשון כן, מוכרח דבשחיטה שאינו דרך כליון והשחתה ל"ש כן, וכ"כ בפי הר"ח שם ע"ש אריכות ובתשו' הרמב"ם סי' פ"ג מבואר דבשורף עצי הקדש דלוקה מיירי בעצים העומדים לבדה"ב משא"כ בעצי המערכה דעומדים להסקה ליכא לאו זה - ויש דבר פלא בחי' הר"ן שבת (ק"ב) בזר טמא שאכל חלב והוא נותר וכו' כ' וז"ל שנ"ל דמשום נותר לא דהא אין בנותר חיוב חטאת שהרי אין באכילתו לא מיתה ולא כרת עכ"ל, ופליאה הרי משנה מפורשת בריש כריתות דיש כרת על אכילת נותר וצע"ג:
פסוק טז:
ואם נדר או נדבה ביום הקרבתו ערש"י ובפסחים (ע"א:) לרבות חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א', וטעמו אע"פ שמצוה להביאה מ"מ לאו חובה ממש הוא מדאינו דוחה שבת וטומאה, ודומה במקצת לשלמי נדבה ובת"כ מצוה לאכול ממנה ביום הראשון יכול ליום א' ת"ל וממחרת יכול מצוה לאכול לשני ימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר וכן הביא הרמב"ן כאן, ועי' פרד"י תצוה (דף ש'.) שהבאתי טעם הא דשלמים אף דנאכלים לב' ימים מ"מ מצוה יותר לאכול בראשון כדי שיאכל בשר קודש לתיאבן. עפמ"ש בסנהדרין (ע'.) דאינו נקרא מלוח כ"ז שלא עבר עלי' ב' ימים ולילה כשלמים, אבל בבן סורר משום אמשוכי ובכ"ש לא ממשך לבו, ופרש"י שעבר לילה א' פג טעמו, וכן מצוה יותר לאכול שלמים ביום א' דלא פג ואם הותיר יאכל ביום ב' שעדיין בשר של שמחה, אבל אח"כ נקרא מליח באש ישרפו ועשו"ת חכם צבי סי' קנ"א - ויש להסתפק בקרבן שנאכל רק יום ולילה אחד אי ג"כ הדין כן דעיקר מצותו ביום זבחו היינו ביום דוקא אבל בלילה שלאחרי' אף דבקדשים הלילה הולך אחר יום שעבר מ"מ לא מקרי ביום זבחו כי יום ממש בעי, או אף בלילה מקרי יום זבחו, ומהחכ"צ דהוי ממעט באכילתו בזה שנמתין עד ביאת הערב בלילה משמע דרק ביום הוי המצוה ולא בלילה שלאחרי', וראיתי בפנים יפות שהביא הרמב"ן והביא הא דריש ברכות מצותן עד שיעלה עמוד השחר משמע בנאכלין ליום אחד מצותן אף לכתחלה לאכול אף בלילה ע"ש: ובירחון קול תורה תרצ"ג סי' א' הובא תשובה מאדמו"ר מגור שליט"א בזה"ל כתבת בשם הח"צ דגם בנאכלים ליום ולילה המצוה לאכול רק ביום, ואני לא מצאתי שם כי אם ד' רמב"ן בנאכלין לב' ימים אבל בנאכל ליום ולילה כיון דהלילה הולך אחר היום למה לא נקרא ביום זבחו, ובזה אני מיישב קו' תוס' בזבחים למה לא עשו הרחקה בנאכלים לב' ימים, כיון דהמצוה לאכול ביום ראשון ל"ה שכיח שישאר גם למחר, ובד' הח"צ דגם בממעט באמצע הזמן הוי ממעט באכילה, יש לעיין מקרא דשופטים (כ' כ"ו) ויצומו ביום ההוא וגו' ויעלו עולות ושלמים לפני ה' עכ"ל ובסי' י"ד שם הובא דבחי' יעב"ץ למנחות (ע"ה:) דבקדשי במה ליכא מצוה בהקרבתן ולזה אינו מברך שהחיינו ע"ש, ובשטמ"ק בכורות (ד':), וי"ל דבבמה ליכא הלאו דלא תותירו וממילא ליכא האיסור דממעט באכילה דהוא משום פסידא דקדשים ושלא יבואו לידי נותר, ובבמה דליכא לאו דנותר ע"כ דלא חייש רחמנא לפסידא דקדשים דידהו, דלשי' כמה פוסקים גם האיסור ממעט באכילה מה"ת, עי' ראב"ד פ"ד הי"א מתמורה, וכיון דקרא דשופטים איירי בקדשי במה קטנה י"ל דליכא האיסור דממעט באכילה - גם י"ל לפמ"ש בקריתספר רפ"ו מפסהמ"ק דכל ענין ממעט באכילת קדשים רק מדרבנן, וא"ש קרא דשופטים דעדיין לא גזרו, וע"ע בשואל ומשיב שתיתאה סוס"י ח' ובדברי שאול יו"ד סי' שפ"ח, ובס' פני חיים ברכות (דף ט':) ובפרד"י תצוה (דף ש'.):
פסוק טז:
שם) והנותר רש"י וי"ו יתירה ויש כמוה הרבה במקרא, וערמב"ן ופנים יפות, ועמ"ש בזה בפרד"י ויקהל (דף שע"ב:) וציינתי שם הרבה מקומות שנכתב וי"ו מיותר:
פסוק טז:
שם) וממחרת עי' תוה"מ סי' קט"ז דיש הבדל בין ביום אחד (אמור כ"ב כ"ח) ובין ביום ההוא, ביום ההוא היינו היום עם הלילה שלאחריו וביום אחד הוא דוקא היום ולילה שלפני' כמו במעשה בראשית, וכ"מ שנ' ממחרית הוא דוקא היום שלאחרי' ואין הלילה בכלל:. שם) תיב"ע וביום מחרן ומה דמשתייר מיני' יתאכל בפניא ועי' במפרש ותמוה דלא רק לב' ימים ולילה א', ולפי המתרגם יש ב' ימים וב' לילות, ובפסחים (ג'.) ומנחות (נ"ו:) שלאור שלישי לא נאכל ולא נשרף, ושריפתו מעלות השחר ביום ג' משום דאין שורפין קדשים בלילה, וכ"פ הר"מ פ"י ה"י ממעה"ק ופי"ט ה"ד מפסהמ"ק, וראיתי בס' אהבת יהונתן שתי' דערב יתורגם רמשא ופניא פנות ערב (בראשית כ"ד ס"ג, ודברים כ"ג י"ב) והוא אחר חצות יום ובין ערבים שאז השמש יבא ויפנה והערב פונה לבא, וכמ"ש הראב"ע שם, ובל' ת"א (בראשית מ"ט כ"ז), וע"ע שבת (ל"ג:) פניא דמעלא שבתא כו' ורהיט בין השמשות, הרי שפניא קודם ביה"ש, וזה פי' תיב"ע שאם ל"ה ביכולתו לאכול ביום יאכל בפניא בין ערבים שלא יבא לידי נותר בתחלת ליל שלישי:
פסוק טז:
שם) והנותר בת"כ ממחרית יכול מצוה ת"ל והנותר, ור"ל שאין מצוה להותיר לכתחלה למחר, ו' מן והנותר כו' "אם" שאז רשאין לאכול למחרית "אם נותר" אבל לכתחלה אסור להותיר, עי' שמות (ג' י"ג) ואמרו לי מה שמו אם יאמרו לי, ושם י"ט ולא ביד חזקה, אם לא ביד חזקה, ובהעלותך (י"ב י"ד) ואביה ירק, אם אביה ירק - ש"א (ט"ז ב') ושמע שאיל, ואם ישמע שאול - מלאכי (א' א') ואמרתם, ואם תאמרו משלי (כ"א ה') וזר, אם הוא זר ורות (ב' ט') וצמת, ואם צמת, ועוד פי' בס' תוספת ברכה:
פסוק יז:
נותר. בחינוך מ' קמ"ג שטבע בשר לקלקל בשהיי' נצטוונו לשרפו לבל יקוץ בו ובריחו, וגם מורה שיהי' בבטחון ושלא להצניע למחר, ועתו"ש קידושין (ל"ד.) ד"ה מעקה הא דא"ש קדשים ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ונשים דליתניי' בעשה דיו"ט דהוי הז"ג והי' רשאים לשרוף קדשים ביו"ט, וע"ש בפנ"י שהק' דשריפת קדשים נמי הוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה ופטורות וכ' דשריפת תרומה הוי אפי' בלילה, ועי' שעה"מ ומ"ש שם בהמקנה ובאור חדש אריכות: ועי' נובי"ת או"ח סי' צ"ו שתמה על הגרי"ב שרצה לומר ג"כ כן ששריפת קדשים טמאים אסור בלילה ודחה דבריו שהוא בהיפך ודוקא נותר אינו נשרף רק ביום, אבל שריפת שאר קדשים טמאים שורפין בלילה ומפורש בר"מ פי"ט ה"ה מפסהמ"ק, ובאמת בתו"כ כאן ביום השלישי באש תשרף זה בנין אב לכל הקדשים הנשרפים של"ה נשרפים רק ביום וכ"כ בירושלמי שבת פ"ב ה"א, אבל תרומה טמאה פשוט דשורפין בלילה ועתו"ס שבת (כ"ד:) ד"ה לפי וביצה (כ"ז:) דכל שריפת תרומה טמאה גזרה תרומה אטו קדשים, אבל לענין לילה מנ"ל לאסור, וגזרה שייך רק ליו"ט שאיסור לאו, אבל שריפה בלילה רק לאו הבאה מכלל עשה מנ"ל לגזור, ועמל"מ פ"א הי"ז מיו"ט שכ' המגיה דלא אמרי' מה לי איסור לאו וכו' רק בלאו שיש מלקות וע"ש בהגהות הגר"ב פרענקיל על הנוב"י (וע"ע בפרד"י בא דף פ"ז, בזה ע"ד פלפול, ובבכורי דוד שם הערות מבני נ"י לפרד"י ה"א דף ק"ד:) - ובמנ"ח תמה מה שמפורש בר"מ פ"ז ה"ה ממעה"ק דשריפת כל הנשרפין כשרה בלילה, והכ"מ לא הערה מקורו, ובאמת מפורש בירושלמי סופ"ו דיומא - ובענין איסור נותר אי צריך דוקא להותיר כזית או דעובר אף בכל שהוא נסתפק בשו"ת מוצל אש סי' נ"א, ועמ"ש בזה בשו"ת יד אלעזר סי' ק"ג:
פסוק יט:
פגול אי חשב הכהן מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה שיאכל לאח"ז או שיקטיר לאחר זמנו בכרת, וכן האוכל מקרבן או מחלק שיש לאדם או למזבח, אבל מדם המתיר הקרבן אינו חייב כרת, וכן קומץ ולבונה ויין ומנחות א"ח כרת דכל שאין לו מתירין חוץ ממנו א"ח משום פגול - ונוהג בכל הקרבנות בעולות שהן כליל, וק"ק הנאכלים לכהנים, וקק"ל הנאכלים לישראלים וקרבן עוף ומנחות, ורק בחישב להקריב או להקטיר כזית, וגם דבר הראוי לאכילה ולהקטרה, והקטרה ואכילה אין מצטרפין לכזית: ובמל"מ פי"ג ה"א מפסוהמ"ק הביא מחלוקת ראשונים אי המחשבות שפוסלין בקדשים אי סגי במחשבה לבד או צריך הוצאה בפה, ועמנ"ח מ' קמ"ד אות ז' - ואין לוקה על פגול שאין בו מעשה אלא מחשבה לבד, והק' שם הא הר"מ פוסק דהמקדיש בעל מום לוקה, וכ' בחינוך מ' רפ"ה דבדיבור עביד מעשה, וי"ל דהחינוך סובר דאם יוכל לעבור בלי מעשה אף אי עביד מעשה אין לוקה, אך שי' הר"מ להיפך אם יוכל להיות במעשה אף בלא מעשה לוקה, עי' הה"מ פי"ג ה"ב משכירות וכל זה בחוץ לזמנו אבל חוץ למקומו רק פסול ואין בו כרת, ובמל"מ פי"ח ה"ז מפסהמ"ק נסתפק אי חייב מלקות ובראב"ע פסוק י"ח עפרד"י בא דף (פ"ט.) - ובגיטין (נ"ד:) בפגול שכ"ג נאמן אע"פ שאין רואהו, ופריך ודילמא דחזינן בפשפש, ובפמ"ג יו"ד סי' ה' במ"ז סק"ז הק' אמפגל איך נאמן הא אין אדם רואהו ונימא אין אדם משים עצמו רשע ע"ש, וצ"ע מכאן דהא רואים אותו, ורק דקושייתו יהי' לחזקי' דסובר כדי שיודיעו להכי נאמן, נימא אף שיודיע אאמע"ר, ובספרי פרי יוסף על גיטין שם כתבתי בזה דל"ש לתרץ לרש"י שם (נ"ג:) ד"ה מטמא דאיסורי דרבנן ובדרבנן משים עצמו רשע כמ"ש בתומים כללי מגו ס"ק ק"ה, ועתו"מ סי' מ"ו סכ"ה, ושו"ת ברית אברהם אה"ע סי' י"ג, אך ז"א דרש"י כ' שם רק היזק שאינו ניכר, אבל לחזקי' דשמי' היזק הוי איסור דאו', אך לתוס' ב"מ (ו':) ד"ה מה, דברוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה משים עצמו רשע, וכאן נמי אינו רוצה שיכשל חבירו באיסור שפיר נאמן, ועמש"ל בפ' ויקרא (בדף נ"ה:): עוי"ל דקו' פמ"ג לא על מפגל ביום כפור רק אמפגל דעלמא ויקשה אאמע"ר אף דבידו ואף במגו אאמע"ר כמ"ש בש"ך יו"ד סי' קס"ט סקע"ט, ועש"ך כללי מגו סקכ"ד ותומים סקק"ד, ושואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' פ"ט, וחמישאה סי' מ"ח, ובאמת הוא קו' אור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ג למה כהן נאמן במפגל הא אאמע"ר ותי' ג"כ דעושה תשובה, ועשו"ת נובי"ת אה"ע סי' כ"ג, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' מ', עוי"ל דק' מה ראי' מכ"ג די"ל הא דנאמן דנוגע לו ג"כ דאם באמת לא פגול ויצטרך להקריב קרבן אחר ויהי' חולין בעזרה, וכמ"ש הרמב"ן בכתובות (כ"ב.) בנדה אם אמרה טהורה נאמנת משום דהיא ג"כ באותו איסור, אך ז"א דשם אם משקרת עוברת על איסור תורה, אבל הכא חשבע"ז רק דרבנן בקידושין (נ"ח.) ועל איסור דרבנן מתרמי אינשי דעברו כמ"ש בהה"מ פ"א ה"ד מאישות, אך ק' דצריך ללבוש בגדי כהונה ועובר על דאורייתא איסור כלאים, וא"ש מכהן הדיוט לא מצי להביא ראי' דמהימן די"ל כרמב"ן דהוא ג"כ באותו איסור והוי איסור דאו' בכלאים:
פסוק יט:
לא יאכל, בשו"ת רע"א סי' ק"נ נסתפק באיסורי הנאה דנפק"ל מלא יאכל אם תלי' בהנאת פרוטה, או כיון דאפיק בלשון אכילה שיעורו בכזית, והעלה דשיעורו בפרוטה, וראיתי בפמ"ג בפתיחה לפסח ח"ב פ"ג אות ד' דפשיט לי' דגם לענין הנאה בעינן כזית והביא ראי' מאוכל חצי שיעור דלא לקי אף דנהנה, וכן העלה בצל"ח פסחים (כ"ב:) דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כאכילה, וע"ע בזה במנ"ח סוף מצוה ג' ד"ה והנה בזה, ומצאתי שהאריך בזה במל"מ פ"א ה"ג ממעילה, וע"ע בס' עמק יהושע, והעלו דאסור אף בפחות משו"פ: וע"ע בפמ"ג שם ובח"א פ"א אות ח' אף דח"ש אסור מה"ת ל"ש בהנאה, דל"ש חזי' לאצטרופי, והק' למה מועיל ביטול דהר"ן כ' דחמץ איסור הנאה ואין שלו ורק עשאן הכתיב כשלו ומהני בגילוי דעת ע"ש, ואם בהנאה ח"ש מותר מה"ת א"כ ממון גמור הוא דיכול להנות פחות מכזית כמה פעמים, וכן הק' בצל"ח פסחים ע"ש, וכ' דכל דבר הנאסר בהנאה תיכף אין לו בעלים ובעלים שווים לאחרים עש"ה, וכה"ג כ' בנחלת צבי יו"ד סי' צ"ט שהק' אם נאמר אין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן, למה חמץ אינו ברשותו הא בידו לבטל, ותי' ג"כ כנ"ל שגם אחר יכול לבטל, וע"ע במנ"ח מצוה ג' וקי"ג:
פסוק כ:
ונכרתה קדשים שנטמאו לא יאכל, וה"ה אדם טמא אסור בבשר טהור, וטומאת גוף בכרת וטומאת בשר בלאו, ואסור לטמא קדשים אך אינה לוקה עי' זבחים (ל"ג:) ובמנ"ח מ' קמ"ה הביא דעת ר"מ באם עשה איסור תורה של מלקות ויש עוד איסור דרבנן ע"ז לוקין מלקות מרדות על דרבנן, ועמל"מ פי"ז ה"ז מאיסורי ביאה כ' בפשיטות גרושה וחלוצה אין לוקה הכהן הבא עלי' מרדות מחמת חליצת כהן דיש ג"כ מלקות דאו', ומביא זה בשם תוס' מכות (י"ג.) ד"ה גרושה, אבל בפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות כ"ח כ' דמתוס' אין ראי' דשא"ה דמוי"ו שלואשה אסמכוה חליצה ומחד קרא נפק, עשאו כשל תורה דתרתי לא לקי, הא עבירות חלוקות י"ל אף שלוקה מלקות ד"ת לוקה עמהם מרדות לעבירה אחרת שיש בה - וע"ע שם במנ"ח בענין חיבת הקודש שמכשיר בר"מ פ"י הי"ז מטומאת אוכלין כ' דמדרבנן, ובראב"ד כ' מה"ת, ועמל"מ פ"ו ה"ח מביאת המקדש בקיאות בזה, ועי' חולין (ל"ו.) ונובי"ק יו"ד סי' ד', ופנ"י פסחים (ט"ז.) חידש דדוקא עצים ולבונה הקרבים ע"ג מזבח שייך חיבת הקודש, אבל דבר שאינו קרב ע"ג מזבח אף שהוא קודש ובעזרה אינו מכשירו חבה"ק, ובמלא הרועים ערך חבה"ק נסתפק בבשר שלמים אי תבה"ק מכשיר הבשר הנאכל לבעלים ואינו קרב ע"ש דהביא מהרבה גמרות, וסיים בשלמים כיון דאימורין קרבין אז אף הבשר חשוב חבה"ק משא"כ דבר שבעזרה שאין שום דבר קרב ממנו ע"ג מזבח לא חשוב חבה"ק ותוס' חולין (ל"ז.) ד"ה כי הק' למה משקה בית טבחי' טהור לימא חבה"ק מכשיר להיות אוכל כמו עצים ולבונה, ובמנ"ח כ' דדבר שאינו אוכל ע"י חבה"ק נעשה אוכל, אבל משקה ג"כ דבר חשוב ומ"מ גזה"כ דמשקה בית טבחי' דכן מאיזה צד נאמר דחבה"ק משוי לי' אוכל דגם משקה חשוב ומ"מ גזה"כ דדכן, ואין זה משום חבה"ק כלל שיקבל טומאה: ובחולין (ל"ו:) דאתכשר בחבה"ק שהי' לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח עלי', ופרש"י בשר שלמים ועורן לבעלים טרח בהו להיות יפין ומעבירן בנחל סמוך לשחיטתן שיהי' נוחין להפשט כביצה (מ'.) משום סירכא דמשכא, ועצל"ח פסחים סוגי' דר"ח סגן כהנים אות קמ"ב, לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' ל"ט סקל"ב הפירוש דסירכות מתנתקת ע"י השקאה א"כ זה הטעם שייך גם בשאר קרבנות, דאם ימצא טריפות ע"י סירכות צריך להביא קרבן אחר ולמה נקט זבחי שלמים דוקא, ובס' הדרוש והעיון כ' אף דבחולין טעם השקאה שינתקו הסרכות, אבל בקדשים ע"כ הטעם משום העור שיהי' נוח להפשיט ולא משום סרכות, עפמ"ש בריב"ש סי' קס"ג דבקדשים לא היו בודקין הריאה דבדיקה רק מדרבנן ואין שבות במקדש, וע"כ רק משום העור, ורק שייך בשלמים שעור ובשר של הבעלים ויש תועלת לו אבל שאר קרבנות שאין לבעלים תועלת מדוע יעברו במים קודם השחיטה אך לפמ"ש בכ"מ פ"ח ה"ד מביהב"ח דלא אמרי' אין שבות במקדש רק בשאי אפשר לתקן בלא דחיית השבות, אבל היכי שאפשר לתקן בלי דחיית השבות יש שבות, וה"נ אפשר לבדוק הריאה, ל"ש א"ש במקדש (וע"ל ו' כ"א) - וגם לפמ"ש מהרש"א שבת (מ"ב.) דרק באיסור שבת אבל בשאר איסורין יש שבות במקדש הי' צריכין לבדוק הריאה, וע"ש במאמר ו', ושו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל"ה בזה ומש"ל בפ' ויקרא (ד' ח':), ובשו"ת עין יצחק ג"כ הערה בהנ"ל ואין לפני כעת:
פסוק כ:
שם) בת"כ הנפש ולא הצבור, כי בצבור ל"ש כרת כמ"ש בישעי' (מ"ח א') שמעו זאת בית יעקב וגו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני, ועי' פנים יפות בפסוק כ"ה בפשט שאין הצבור נענשים בשבילו (ולא כמ"ש בק"א צבור דאכלי קדשים בטומאה פטורים מכרת דלא מצינו זה) - ומ"ש שם בת"כ נפש האוכלת ולא מאכלת דאין שליח לדבר עבירה דאמרי' בקידושין (מ"ג.) אע"ג דאשלד"ע בדיני שמים חייב, וכ' בש"ך חו"מ סי' ל"ב סק"ב הא דסנהדרין (כ"ט.) בנחש שהי' לו לטעון דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אע"ג דהוי ד"ש, משום דאי' שם אן למ"ד ישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ע"ש, ועפרד"י נח (ס"ח.) ובס' עבודת הלוים שבועות (ל"ט.) מ"ש בת"כ ופני"פ:
פסוק כד:
וחלב נבלה וטרפה וגו' אכול לא תאכלוהו, ומיותר דכבר כ' בויקרא (ג' י"ז) וגם הו"ל לא יאכל, ובס' תוספת ברכה כ' דרמז למ"ש ביומא (פ"ג:) דבחולה שיב"ס וצריך לאכול חלב לרפואה יאכלוהו חלב מבהמה כשרה ולא טרפה, דכל מה דאפשר למעט באכילת איסורין ממעטין ע"ש, וז"פ "ואכול" כלומר גם במקום שצריך להאכיל חלב לרפואה גם לא תאכלוהו חלב של טרפה, ועי' מקו"ב מבוא (דף מ"ט:) - ובענין חלב עי' ראב"ע ורמב"ן ואוה"ח, ואיתא שלולא קבלת חז"ל יוכל לטעות ולומר שחלב חולין מותר ונכנסו דבריו בלב השואל בא"ע, עד שאמר שלא יסמוך על דעתו רק ישען על העתקת הפירושים, ובס' הכתב והקבלה כ' דהוא תוספת מתלמוד טועה: וברש"י יבא איסור נבלה וטרפה וחל על חלב, חולין (ל"ז. וק"ג.) וק' מה נותן הכ' טעם לזה כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' הלא אזהרה היא על נו"ט, וכ' בס' פני מבין דתוס' ביבמות (ל"ג:) ד"ה אמר הק' דקיי"ל דקל על חמור לא חל בכולל, ואיך חל נבלה שהוא קל עלחלב, ותי' דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה ע"ש, וז"ש התורה טעם דחייל נו"ט על חלב ויקשה הא חלב חמור ונבלה קל משום דכ' אוכל מן הבהמה וכו' ודרשו בת"כ למעט חיה וא"כ חלב הותר מכללו ולכן חמל איסור נבלה וטרפה על איסור חלב דקיל - ובתיב"ע ותריב חיוא וכו' אפשר דיתערב לכל עבידתא כו' דרק חלב נו"ט מותר למלאכה אבל חלב כשרה רק להקרבה ולא למלאכה אחרת, וק' היכן מצינו שחלב כשרה לא יהי' מותר לכל מלאכה, ורק מדבר כאן מדור המדבר שלא התירו אז רק בשר מקרבנות ולא הי' אפשר בהמה כשרה רק לקרבן: והקשה לי נכדי המופלג ומופלא בכל המעלות כ' שלום צבי שיחי' דלמ"ל קרא דלגר אשר בשעריך וכו' לומר דנבלה מותר בהנאה בפסחים (כ"א:) הא בלא"ה ידעי' זה מדכ' קרא וחלב נו"ט יעשה לכל מלאכה ואמרי' בגמ' דקר קמ"ל דנבלה חל על איסור חלב ואפ"ה התירה התורה בהנאה ולמ"ל קרא דלגר, והראתי לו בחינוך מ' תע"ב לגר אשר בשעריך שאינה ראוי' לגר מותר, ואי"ל שבא להתירה בהנאה שכבר כ' במק"א וחלב נו"ט יעשה לכל מלאכה, ומכאן למדו חז"ל נטלפ"ג מותר וכו' וא"ש. ועוד הקשה לי לשי' ירושלמי פ"ו מתרומות דבאיסורי הנאה אף לר"ל ח"ש אסור מה"ת למ"ל קרא לא יאכל בחמץ לאסור ח"ש כמ"ש הר"מ בפ"א ה"ז מחמץ, והא באה"נ בלא"ה אסור, והשבתי לו דהי' לו להקשות גם לדידן דפסקי' כר"י דח"ש אסור מה"ת למ"ל לא יאכל, והוא באמת קו' הכ"מ שם, ונאמרו בזה הרבה תירוצים ועמ"ש בזה תי' נכון בפרד"י בא (דף צ"ו:):
פסוק כה:
כי כל אוכל חלב, בפסחים (מ"ג:) לרבות עירובו, הגה"ק מאסטראווצא ז"ל אמר כי כל במילוי כף יוד כף למד עולה רצ"ד בגימ' עירובו ושומנו של גיד הנשה ישראל קדושים נהגו בו איסור (חולין צ"א.) ויו"ד סי' כ"ה ס"ח, ופלא על הרבינו יונה באגרת התשובה יום רביעי שכתב דהוא אסור מן התורה וצע"ג:
פסוק כה:
שם) מן הבהמה, באוה"ח בשלמא טרפה נוכ"ל כרמב"ם שאין בו איסור למזבח מה"ת אלא משום הקריבהו וכו', וסותר עצמו מפ' ויקרא (א' יד) מביא ו' מוסיף על ענין ראשון ללמוד זה עוף מבהמה כגון נרבע מוקצה ונעבד טרפה חולה וזקן גזול כולם פסולים בעוף כמו בבהמה, משמע דטרפה פסול מה"ת למזבח עי' בס' קוי אור:
פסוק כו:
וכל דם, דם בהמה חיה ועוף אסור, ודם חגבים ודגים שקצים ורמשים ודם אדם אינו חייב עלי' משום דם, ודם הנפש בכרת ודם אברים רק בלאו ומלקות, ודם אברים כ"ז שלא פירש מותר, בכריתות רפ"ה (דף כ':) ודם שמלחו או שבשלו פלוג' ראשונים אי אסור מה"ת עי' מנ"ח מ' קמ"ח בזה, ופמ"ג יו"ד סי' ע' שפ"ד סקכ"ט, ודם היוצא ע"י כבוש מעל"ע נסתפק הפמ"ג בפתיחה למליחה די"ל כבוש כמבושל, או דאינו אלא מפליט ומבליע, ובמ"ז סי' ק"ה סק"א ושפ"ד סי' ע' סקי"ח וע"ג סקי"ד וחוו"ד סי' ע' סק"ד וק"ה סק"ה, והביאו או"ה דמדרבנן, ושפ"ד ק"ה סק"ב ד"ה תשובה הביא מאו"ה דס"ל מה"ת, וי"ל דבאו"ה כלל ז' איירי במעורב עם מים ואינו ראוי להקרבה אבל דם בעין בלא מים מה"ת, ועשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' קמ"א: ובמנ"ח הק' הא דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר לזריקה, אך דוקא בנפל מים לדם, אבל דם למים ראשון ראשון בטל, וזה הוי דם שנפל למים וחייב בדם בכזית, ובמנ"ח העיר הא דם א' מז' משקים שמכשירין לקבל טומאה ובמשקה שיעורו ברביעית, ואין לומר דאם מיחה כזית יבש יהי' רביעית בלח, ז"א דלא כל המשקין שווין ע"ש אריכות - ובתוס' זבחים (ק"ט.) ד"ה עולה כ' אף דמשקים ברביעית דוקא בדרך שתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית, ועשו"ת בית אפרים יו"ד סי' י"ד, ושערי תורה ח"ג סי' מ' בזה ובענין לב עוף שאין בו כזית דעת המהר"ם מינץ דח"ש מותר שלא הי' מעולם כזית, ועמ"ש בזה בפרד"י בא (צ"ו: ובדף תנ"ח) מהגאבד"ק קיטנא שליט"א: ובתשובות הרי"מ יו"ד סי' ז' כ' דבר חדש דדם גמור שבישלו מה"ת דהוי יוצא מטמא, אבל דם אברים שפירש ע"י מליחה או בישול דלא נאסר מקודם ולא יצא מטמא הוי רק מדרבנן, וכ' עוד דנהי דלענין כפרה כיון שבישלו או מלחו נשתנה ואינו ראוי אבל לענין איסור כיון שהי' ראוי' לכפרה ונאסר במה פקע איסורו ע"י שנעשה אינו ראוי, ובע"ז (כ"ט:) ביין מבושל של נכרי אסור, ופריך פשיטא משום דאיבשל פקע לי' איסור והוא ממש כמו בדם עש"ה, ויש לדקדק קצת בדבריו הקדושים דלא חייבה התורה רק על דם שאינו מבושל שהוה לכפרה, אבל מבושל לא נאסר כלל, והגם שקודם בישול הי' ראוי לכפרה ונאסר אז, אבל לא נאסר כלל לאכלו מבושל רק חי א"כ לענין מבושל לא חל איסור כלל ולא צריכין טעמא דפקע איסורו ע"י בישול רק דלא חל כלל, וכמו בנדרים (נ"ב:) ויו"ד סי' רי"ז סי"ב קונם זתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם, הרי אף דזיתים וענבים נאסרו עליו מ"מ מותר ביוצא מהם ולא חל כלל האיסור ולא משום דפקע איסורו ע"י מה שנעצרו, והראי' מע"ז אינו מובן דביין מבושל של נכרים דנאסר מהניסוך, מה בכך שנתבשל אח"כ ואינו ראוי לניסוך כיון דנאסר אז שהי' ראוי לניסוך נאסר משום נעבד ולא פקע איסורו, אבל בדם הא לא נעשה בו מעשה האוסרו, ולא חל שם איסור כלל רק על בלתי מבושל אבל לא אם ישתנה, ועשו"ת בנין יחזקאל בסופו בזה, ובשערי תורה ח"ג סי' י"ח - ובשו"ת נפש חי' יו"ד סי' ה' רצה לסתור התשו' הרי"מ דרק יוצא מטמא, דהטמא נשאר באיסורו אז אף היוצא ממנו טמא אבל בדם שבשלו שכל הדם נעשה היתר ל"ש זה, וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב במפתחות ליו"ד סי' קע"ה, ובשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' ר"ב ובהשמטות שם: וראיתי עוד בס' תוספת ברכה הביא במנחות (י"א: ובכורות ג'.) מחלוקת אם כל מורה כל ממש או לאו דוקא, ומכאן אין ראי' דקיי"ל דם דגים וחגבים ובצים מותרים מה"ת, יען שהכתוב עצמו מוציא את הלשון כל, ממשמעות כל ממש שמסיים לעוף ולבהמה, וע"ע ש"א (כ"ח כ') ולא אכל כל היום וכל הלילה, ובפכ"ה מפורש שאכל באותה לילה, וע"ל (ח' ג') ואת כל העדה, ובענינים הללו ע"ע בנובי"ת יו"ד סי' ל"ו, וס' טהרות הקודש מנחות (כ"א:) שו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' קי"ט, שו"ת ר"י אשכנזי סי' ל"ט, שי למורה בכורות (ו'.). שו"ת כתב סופר יו"ד סי' ל"ג, קובץ דרושים חוב' ט' סי' ס' אריכות גדול מאחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י מלאדו בענין דם שמלחו, ומהאריכות לא העתקתי, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' ל"ח, ועמש"ל בפ' אחרי (י"ז י"א) בענין דם, וביו"ד סי' ס"ו דם אדם אינו אסור מדינא, ועי' ר"מ פ"ו ה"ב ממ"א דהוא מדרבנן, ופליאה דבתנא דבי' א"ר פט"ו אי' דהוא מדאורייתא וצ"ע:
פסוק כו:
שם) בענין סחורה בכל איסורים, אע"ג דמותרים בהנאה אסורים בסחורה, עיו"ד סי' קי"ז ס"א חוץ מחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, ובר"מ פ"ח הי"ח ממ"א זה הכלל כל שאיסורו מה"ת אסור בסחורה ואיסור מדבריהם מותר, ואם הוא איסור דאו', במשל"מ שם כ' שמה"ת, ומרמב"ם כן מוכח שכ' חוץ מחלב ואי ס"ד שרק מדרבנן אמאי לא גזרו גם בחלב, אבל הט"ז סק"א הרגש בזה וכ' דלא גזרו דבר שהיתר מפורש בתורה, והק' המפו' מרבית לנכרי מפורש בתורה לנכרי תשיך ואפ"ה אסרו חכמים, ובנובי"ת יו"ד סי' ס"ב תי' דרבית לא אסרו בהחלט שהרי כדי חייו מותר, ביו"ד קנ"ט ס"א, וא"כ לא עקרו לגמרי ההיתר, ובחת"ס יו"ד סוס"י ע"ג וק"ו וק"ט, ובפתחי תשובה סק"ג, ושו"ת אבני נזר או"ח סי' מ"ח, ובחידושי הרד"ד על פסחים מזקיני הגאון מלאסק ז"ל אריכות גדול, וע"ע שו"ת תירוש ויצהר סי' קע"ז, ושו"ת דבר שמואל אבוהב סי' קמ"ד, ודברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ה - ובחות יאיר סי' קמ"ד בנבלות וטרפות שהי' שעת הכושר לכ"ע סחורה רק מדרבנן, וע"ע שו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ג ונובי"ת יו"ד סי' י"ג, ובית יצחק יו"ד סי' קמ"ב קמ"ג, - ושו"ת שערי דעה ח"ב סי' נ"ה נסתפק אי קנה בהמה בשבת ונטרפה אי הוי נזדמנו או לא משום דהוי באיסור. וע"ש בטעם כעיקר אי רשאי לסחור: ובפרי תואר כ' דם מותר בסחורה דאיתקש למים, והסכים עמו בנובי"ת או"ח סי' ס"ב, וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' ק"ו וק"ח, והוסיף עוד דה"ה אבר מן החי דאיתקש לדם, ועי' פת"ש סק"א ומנ"ח מ' קמ"ח ותנ"ב - והמנ"ח מצוה ג' בסופו כ' דבגיד הנשה ליכא איסור בסחורה דדוקא דבר העומד לאכילה אסור דילמא יאכל, ואין בגידין בנו"ט ועץ בעלמא הוא אין איסור בסחורה ע"ש, וראיתי בפס"ת ח"ב בדף ג' ע"ד דאסור לסחור במכה"ע החפשייים ואסור משום לפני עור אף כי הרמ"א יו"ד סי' קנ"א ס"א כ' ביש בעיר לקנות אינו עובר ומותר אפי' לכתחלה אבל זה דוקא ביש שם עכ"פ מוכר א' נכרי בעיר, אבל בשכולם ישראלים מה לי אם קונה מזה או מזה, כמ"ש במשל"מ בפ"ד ה"ב ממלוה וגם באיכא מוכר או נכרי עכ"פ משום מסייע אסור, ועשו"ת בית שלמה סי' מ"א ואם הוא בגדר מסית, ובמסית לא יגרע כח האיסור אם יהי' עוד מסית ומדיח בעיר, ע"ש שהר"י ראזין ז"ל מדווינסק הסכים לזה, וע"ש בפ' קדושים (י"ט ב') בזה: ובבכורות (ו':) יליף דחלב מותר מארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי, והק' הכרו"פ סי' פ"א סק"ז דילמא ה"נ לסחורה כמ"ש מקודם ארץ אשר אבני' ברזל כו' דהוא לסחורה, וכ' בס' כתר תורה (דכ"ח:) מבן הדק"ל ז"ל דבסוף כתובות (קי"א:) ומגילה (ו':) דמשו"ה כ' ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ חלב ודבש להגיד שכחו של א"י שהחלב זב מן העזים ודבש מתמרים עד שנתערבו ונעשו כנחל, לפ"ז א"ש דאי אמרת דחלב אסור למה כ' זבת להגיד שנתערבו הא אין זה שבח, שמתוך שבחו בא לידי גנותו שע"י שמתערב עם הדבש נאסר הדבש כיון דחלב אסור, דלח בלח נאסר אפי' מה"ת כשליכא רוב, ואם הי' הדבש לחוד הי' מותר ועכשיו נאסר מהחלב, זה כוונת חז"ל דאי' לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי, היאך משתבח בזבת הא אוסר הדבש לאכילה, ורק לסחורה, ולולי שהי' מתערב עם החלב הי' מותר באכילה, ודבר הראוי לאכילה חשוב יותר מדבר הראוי בהנאה, ע"כ דחלב מותר והוי שבח גמור שמתערב עם דבש, וע"ע תי"ט שביעית פ"ז מ"ג ובמפורשי משניות שם בזה ולהלן בשמיני (י"א י"א):
פסוק לב:
רש"י סובך, בחולין (קל"ד:) פרש"י פרק שבין הקולית ועצם אמצעי ולכן עצם אמצעי בלבד שבו צומת הגידין, וזה דעת ר' יהושע והתי"ט חולין פ"י מ"ד כ' שרבינו מפרש כר"י ושבקו' לת"ק, ועי' סמ"ג מ"ע קפ"ג:
פסוק לד:
ואתן אותם לאהרן ובניו לחק עולם, בירושלמי פ"ג ה"ו מיבמות מתנות כהונה לעולם אינם חוזרין וכמו מתנה, ועשו"ת נובי"ת או"ח סי' פ"ז, וכלי חמדה בקונ' מיד ולדורות דקנ"ג ע"ג ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק לח:
אשר צוה וגו' ביום צויתי להקריב, עי' ס' תוספת ברכה דבירמי' (ז' כ"ב) ולא צויתים ביום הוציאו אותם מאמ"צ ע"ד עולה וזבח, וק' שכאן מפורש שבסיני נצטוו על קרבנות, כי מ"ת בסיני הי' בשנה השנית לצאתם מאמ"צ כמ"ש ביתרו (י"ט א'), ובירמי' מפורש שלא צוה על קרבנות, וצ"ל דקרבנות ענין תנאי וכפרה על חטא כמ"ש נפש כי תחטא וכפר עליו ועוד, והוי מצוה תנאית כמו שליח הקן כי יקרא קן צפור וגו', מעקה, כי תבנה ועשית מעקה, אבל אם לא יבנה אין המצוה, וכן עזוב תעזוב הקם תקום רק אם באו לידך, וכן ענין קרבנות אם יחטאו וטוב שלא יחטאו, וכמ"ש הגר"א או"ח סי' ח' שאין מברכין על השבת גזילה שהוא מהב"ע שלא צונו לגזול כדי להשיב, וכן לא צונו לחטוא כדי להביא קרבן, ובירמי' כיון לומר שלא צוה על קרבן בלא סבת חטא, ואומר אם תשמיעני בקולי לא תצטרכו לקרבנות, ובש"א (ט"ו כ"ב) הנה שמוע בקול ה' מזבח טוב, ומשלי כ"א ג') עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, ובשבת (ל'.) עה"פ תהלים (פ"ד י"א) טוב יום בחצרך מאלף תודות:
פסוק לח:
שם) בהר סיני וגו' במדבר סיני, ובא כפול וכן מסגנון הלשון בראשית (ב' י"ז) ומעץ הדעת טו"ר ל"ת ממנו, ממנו מיותר - מקץ (מא ל"ב) ועל השנות החלום פעמים, השנות ופעמים חד הוא שמות (ב' ו') ותראהו את הילד וכו' כפול האזינו (ל"ב מ"ט) אני נותן לבנ"י וגו' אשר אני נותן יהושע (א' ב') להם לבנ"י, וע"ש בתוספת ברכה: