פסוק ח:עלת איש, עלת גבר, בכמה מקומות ת' "גבר" למעט אשה, אבל פה קשה דבת"כ מרבה פה עולת אשה, וצ"ל דת' "גבר" למעט קטן.
פסוק י:וחרבה, ודלא פילא. לכאורה צ"ע למה לא ת' "ומנגבא" כמ"ש יב"ע, או "ודלא משח" כי באמת לא היה שמן במנחת קנאות כלל, וראיתי בס' לחם ושמלה שאמר שכוונת הת"א לרבות מאפה תנור כמ"ש רז"ל (מנחות ע"ב ע"ב) אם אינו ענין לחרבה של חטין" (ופרש"י מאפה תנור) אבל זה דחוק מאד, וביותר יקשה מדוע לא ת' "חרבא" כמו בעברי (ישעיה י"ט) "חרבו ויבשו" ע"כ נ"ל שכוונתו על הברייתא (הובאה בת"כ פ' ד' ובמנחות ע"ב ובקדושין נ"ג מ"א) "יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה רכים (כי מרחשת היתה עמוקה ונבלע השמן בעובי החלות) וזו מעשיה קשים (כי האור שורף את השמן) ת"ל וחרבה לכל בני אהרן תהיה שלא יחלקו", ומזה תראה שעיקר המיעוט על מנחת מחבת אף שבלולה בשמן מ"מ נקראה חרבה נגד מנחת מרחשת, וזהו כוונת המת' "דלא פילא" כמנחת מרחשת, וע"ש.
פסוק טז:וממחרת, וביומא דבתרוהי. מלשונו משמע שכוונתו דלא כרש"י שמפרש "ו' יתרה היא" רק שסובר שוהנותר הוא פי' וממחרת, ר"ל רק מה שהותיר ביום א' יאכל ביום ב', אבל מצוה לאכלו ביום א' כמ"ש הרמב"ן. ומסכים עם הפשט כמ"ש בס' תל"ע סי' שנ"ח.
פסוק יח:עונה תשא, חובה יקבל. כל "עון" ית' "עויא" ופה ת' "חובא" הוא כדעת רז"ל שהוא עון כרת. ולהסביר הדבר נאמר כי העברי ישמש במלה אחת לפעמים על הדבר והמסובב היוצא ממנו, כמו "צדקה" הונחה על המעשה הטוב, ועל השכר הנכון לבעליה. וכן "משפט" הונח על שתיהם יחד, דוק ותשכח, וכאלה רבות, וכן גם השם "עון" הונח בלה"ק, כן על העבירה, וכן על העונש הכרוך בעקביה, וכמוהו בארמית השם "חובא" הונח ג"כ על העבירה ועל העונש, כמו "חטאה גדולה" [בראשית כ' ט'] מתורגם "חובא רבא" "ואלוה לא ישים תפלה" [איוב כ"ד י"ב] מתו' ג"כ "ואלהא לא ישוי חובא" ושם הוראתו "עונש" כפשט הכתוב וכפי' המפרשים. לא כן השם "עויא" בארמית הונח רק על העבירה ולא על העונש, ע"כ בחר לו המת' השם "חובא" במקום הזה.
פסוק יט:והבשר, ובשר קודשא. הוא כמ"ש רש"י "בשר של קדש שלמים" וכן "והבשר" הב' שבפסוק זה.
פסוק כא:מעמיה, מעמה, ת' ל' זכר כי שב על אנשא, עמ"ש לקמן (י"ח כ"ט). וכ"ה בכל המקומות, ובחומשי רוו"ה בטעות.