קדש קדשים הוא. שמועלין בו מחיים כמו בעולה:
אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. כאן כתיב הפעולה על הכהנים ולא על הקרבן אשר תשחט העולה ישחט האשם כמו דכתיב בחטאת. היינו משום דמסיים המקרא ואת דמו יזרוק וגו׳. הרי מיירי בכהנים. אכן כתיב בשחיטה בלשון רבים משא״כ בזריקה. משום דהשוחטים מרובים מן הזורקים כידוע. וכ״ה בת״כ:
ואת דמו וגו׳. שלא נתבאר בפ׳ ויקרא מעשה האשם כלל כמו בחטאות:
אשר יכפר בו. דעת חז״ל ידוע מי שראוי לכפר כמבואר בפ׳ חטאת. אמנם יש להוסיף עוד כונה במה שלא כתיב אשר יכפר חטאת איש. כמו דכתיב בסמוך המקריב את עולת איש. אלא נכלל בזה עוד כונה דהכהן המכפר לעצמו אינו שייך כלל לבית אב אלא אכילת הקרבן לעצמו ולו יהיה:
לכהן המקריב אתה. שראוי להקריב. אע״ג דלפי הפשט נראה חלוק בין שלש מנחות הללו למנחת סלת. אבל דעת חז״ל מוכרח לעיל בפ׳ וזאת תורת המנחה. דכתיב בכולהו יאכלו אהרן ובניו. והכלל בזה הלשון מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא דלא תליא בטורח העובד. וא״כ יש לפרש שנוי לשון בין ג׳ מנחות הללו למנחת סלת. דאכילת קדק״ד לכהנים יש בזה שני טעמים. א׳ אינו חלף עבודתם אלא זכות הוא לכהנים כמש״כ בפ׳ קרח. ולזה הטעם כל כהני בית אב שוין. ב׳ ראוי ליתן שכר הטורח ג״כ כמו שאמר מלאכי הנביא מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. וא״כ במקום שיש טורח ראוי להיות לכהן המקריב. מעתה מתפרש המקרא כמש״כ לעיל ב׳ ח׳ לענין הגשה וקמיצה דכתיב הדין במקום המיוחד לו. ואע״ג דה״ה במקום שאינו מיוחד לו. וה״נ כתיב טעם הטורח בהני שלשה. וטעם הזכות בחנם במנחה בלולה וחרבה. ומכ״מ בדינן המה שוין כמבואר במק״א כמש״כ:
אשר יקריב לה׳. הוא מיותר שהרי כל הקרבנות בלתי לה׳ לבדו. אבל הענין ע״פ אשר יבואר להלן בפ׳ אחרי. כי במדבר שנאסר לאכול בשר שחוטה בתיאבון לכ״ע אפי׳ לר״ע כמבואר בדברי הרמב״ם ה״ש פי״ו. מש״ה הותר להביא שלמים למי שאינו רוצה בתכלית הקרבן אלא כדי לאכול בשר. [משא״כ משעה שבאו לא״י שהותר בשר תאוה חולין נאסר להביא שלמים לתכלית אכילת בשר ולהיות לחמם לנפשם. אלא לתכלית שלחן גבוה והבעלים משלחן גבוה קזכו]. ובא הכתוב כאן ללמד דתודה אין להביא על שלמים במדבר אלא בשלמי׳ אשר יקריב לה׳ ולא לצורך עצמו. דכל ההיתר הלז אינו אלא משום שנאסר בשר תאוה כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים משא״כ לחם אפשר בחולין מש״ה אם הוא מביא תודה אין להביא אלא בשלמים אשר יקריב לה׳. וע׳ ס׳ דברים י״ב י״א:
וסלת מרבכת. כבר נתבאר בס׳ שמות כ״ט ב׳ בהר״ד. דלהכי לא כתיב שיהי מצות משום דרבוכה חלוט ברותחין כ״צ ושוב א״א לבא לידי חימוץ. ולחשש שלא יבא מים לפני לישה א״צ להזהר שבל״ז מוזהרין לשמה מהכשר לק״ט. ובזה יש ללמוד עוד דכל משקה שאינו מכשיר לק״ט אינו מחמיץ. דאם לא כן אכתי הוצרך הכתוב להזהיר שלא יבא עליו משקה שאינו מכשיר לק״ט:
על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו. משמעות המקרא דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ. ומשום זה מפרש עוד המקרא על זבח תורת שלמיו. מש״ה לחם חמץ הוא עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה׳ שגמל עליו . ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהי׳ מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי׳ ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה ת״ח. וא״כ העיקר אכילה הוא לחם חמץ דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ כמש״כ התוס׳ זבחים דע״ה ב׳ ד״ה שביעית. והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה:
לכהן הזורק וגו׳. ובזה הווין תרי מינייהו רבנן שנצרך להיות בשעת ברכת הגומל. וה״ה בשעת ספור הנס דבשעת אכילת תודה:
ובשר זבח תודת שלמיו. בשביל שבא להודות על שלומו מש״ה ביום קרבנו יאכל וגו׳. כדי שלא יהיה אלא סעודה אחת ויהיו האנשים מרובים. ועי׳ מש״כ להלן כ״ב כ״ט:
ואם נדר או נדבה. פרש״י שלא הביא על הודאת נס. ובאמת אינו מדויק. שהרי תודה ג״כ אינה חובה אלא נדר או נדבה וא״כ הכי מיבעי ואם לא על תודה יקריבנו. והיינו דאי׳ במס׳ ר״ה ד״ה ב׳ נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו פי׳ והוא מופנה כמש״כ. וכ״כ הגאון טורי אבן שם. ולפי הפשט משום שנדר היינו באומר הרי עלי אינו ע״פ דין ונקרא נדרי רשעים כדתנן בפ״א דנדרים. ומש״ה כתיב להלן כ״ב כ״א ובפ׳ שלח לפלא נדר. וביארנו שם לפי הפשט שהוא פלא שנודר ומכוין לעשות מצוה ועובר על רצון ה׳. ונדבה באומר הרי זו זהו מן המובחר. אכן תודה שנודרים בעת צרה. שיקריב לה׳ בהחלצו מן המצר. אפילו אומר הרי עלי לא מיקרי נדר שהוא לשון מגונה. ומכ״מ אינו נדבה ג״כ שהרי אומר הרי עלי. ומש״ה כתיב בעמוס ד׳ וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות. דתודה אף ע״ג שאומר הרי עלי מיקרי נדבות. וכדאי׳ במנחות דע״ג או בנדבותיכם זה התודה. וכ״ה בת״כ בכ״מ. אמנם בלשון תורה מיקרי שלמים. מעתה פי׳ זה המקרא ואם נדר או נדבה. היינו שלמים שלא בעת צרה. מש״ה באומר הרי עלי מקרי נדר. ובאומר הרי זו מיקרי נדבה. משא״כ תודה הקודמת אפי׳ אומר הרי עלי לא מיקרי נדר אלא שלמי תודה. וע״ע פ׳ שלח ט״ו ח׳:
וממחרת והנותר וגו׳. הכונה דעיקר אכילה הוא ביום הראשון. אלא רשאי להמשיך הסעודה מליל השני על יום המחרת. ולא כתודה שאינה נאכלת אלא עד עה״ש. וחכמים גזרו עד חצות שלא ימשך. וע׳ ספר שמות י״ח י״ג:
והנותר ממנו יאכל. אם אפילו נותר לגמרי על סעודה אחרת של יום השני ג״כ יאכל. ולפי דברינו אין הוי״ו של והנותר מיותר כפרש״י:
ואם האכל יאכל וגו׳. דרשת חז״ל ידוע דמיירי במחשבת פגול. אבל לפי הפשט קאי על האוכל. ובאשר דאכילת קדשים משלחן גבוה קא זכו כדאי׳ במס׳ ביצה דף כ״ה. ונחשבו לבעלים כאלו מכינים שלחן גבוה כ״י. והוא לכבוד לבעלים אם עולה לרצון לפני ה׳. אבל המאכל ביום השלישי כבר נתקלקל כדאי׳ שלהי מס׳ תענית ואינו כבוד לגבוה שיאכלו על שלחנו בשר מקולקל. מש״ה אינו לרצון:
המקריב אתו לא יחשב לו. כאלו הכין לגבוה:
פגול הוא. ומאוס:
והנפש האוכלת וגו׳. דאוכל משלחן גבוה שלא ברצונו ית׳ ה״ז כאוכל על שלחן המלך והוא אינו קרוא:
כל טהור. אפילו נשים שאין בהן קדושה אלא טהורות המביאות לידי קדושה. והיינו דאי׳ ביומא דמ״ג והזה הטהור לרבות את האשה:
וטמאתו עליו. בטומאה היוצא מגופו. ומקרא השני מדבר בטומאת מגע. דקיל מטומאה היוצא מגופו. ומכאן יצא לחז״ל במס׳ בכורות פ״ג להחמיר בתרומת חו״ל בטומאה היוצא מגופו יותר מטומאת מגע. היינו מדחילק הכתוב לפי הפשט לשני דברים. ועדיין אין לשון וטומאתו עליו מדויק וטומאתו בו מיבעי. אבל בא המקרא להוסיף דכ״ז שלא טבל במקוה אע״ג שכבר אין טומאתו בו שנפסק זובו וכדומה מכ״מ טומאתו עליו ויש לו חומר טומאת הגוף. וע׳ עוד בכורות דל״ג דמחלקי ב״ש בבכור בע״מ ג״כ בין טומאה לטומאה:
או בבהמה טמאה. היינו שמתה ומטמאה בנבילה כמש״כ לעיל ה׳ ב׳ ע״ש:
וחלב נבלה וחלב טרפה. הדרש ידוע. אכן לפי הפשט הוא תמוה דנבילה וטריפה גם הבשר אינו נאכל. ונראה דלפי הפשט קאי נבילה שהיא נחורה במדבר שהיו רשאים לאכול ומכ״מ אינה זבוחה ומיקרי נבילה טהורה אז. וטריפה ג״כ משמעו כאן מסוכנת וקרובה למות דזה לשון טריפה סתם כפרש״י חולין ל״ז א׳ ד״ה ודילמא. וכן בת״כ שמיני ס״פ י״ב תני׳ בלשון טריפה כשירה. פי׳ שנולד טרפות אבל היא כשרה שאינו משבעים טרפות והרי היא פסולה לקרבן כמו חולה וכשרה לאכול במדבר אפילו שחוטה כמש״כ התוס׳ יבמות דע״א א׳ מידי דהוי אצבי ואיל. מש״ה אמרה תורה דמכ״מ החלב אסור באכילה. וה״ה חולין בזה״ז אלא שהכתוב מדבר בזמן המדבר שלא נאכל בשר כשרה שחוטה אלא ע״י קרבן:
כי כל וגו׳ אשר יקריב לה׳ וגו׳. שראוי להקריב לה׳ כמו לשון המקרא פ׳ ערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳. וכ״כ הרמב״ן ז״ל ונתנה תורה טעם על איסור נבלה וטרפה ג״כ משום דבהיותה תמימה וראוי׳ להקריב ממנה ודאי נאסרה וחייב כרת והאיך נפקע ממנה האיסור במה שנטרפה או נתנבלה ג״כ:
וכל דם וגו׳. וכבר כתיב לעיל ג׳ י״ז. והוסיף כאן אפילו לעוף ולחיה שהוא בכלל בהמה:
יביא את קרבנו לה׳ מזבח שלמיו. כולו מיותר. ובא ללמדנו שהוא בעצמו יטריח להביא קרבנו לה׳ ואין חרפה להוליך בשוק ובחוצות שור וכדומה. כי דורון למלך ה׳ צבאות היא. וכתיב מזבח שלמיו מקצת מהם. לאפוקי אם נדר הרבה בהמות ומן הנמנע להביא בעצמו כולם בב״א. א״צ להוליך א׳ ולהביא את השני בעצמו אלא יכול למסור למשרתיו ועבדיו. ואין בזה העדר כבוד שמים אחר שגם הוא מוליך א׳ מזבח שלמיו. ולפי דברי לא מיירי זה המקרא באשי ה׳ עד המקרא השני:
את החלב על החזהיביאנו. יחד יביאם. ומפרש המקרא למאי צריך החזה לכאן. את החזה. כדי להניף וגו׳ דכבר ביארנו בפ׳ תצוה. דחזה ושוק אינן דומים. דחזה הוא בא מאשי ה׳ חלק לכהנים ושוק מחלק בעלים. מש״ה מצוה להניף החזה יחד עם החלבים:
ואת שוק הימין תתנו תרומה וגו׳. אף על גב שגם הוא בעי תנופה לדורות כמבואר להלן י׳ ט״ו שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו׳. מכ״מ אינו דומה לחזה שעיקרו למזבח בכלל חלב. אלא שהקב״ה זיכה לכהנים מחלק גבוה. משא״כ שוק הוא חלק בעלים ככל הבשר אלא שהוא תרומה לכהנים ומש״ה גם בתנופה אינן דומין דהחזה מביאין יחד עם החלבים והשוק רק בשעת תנופה מעלין אותו על החלבים כמש״כ להלן שם. וע״ע להלן ט׳ כ״א:
המקריב וגו׳. ע״כ משמעו מי שראוי להקריב שהרי במקרא הסמוך כתיב ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו ומשמעו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא שאין זה מיוחד לכהן המקריב לבד. וכמש״כ לעיל ז׳ ט׳:
זאת משחת. גדולת וכמש״כ רש״י יחזקאל כ״ד י״ד ממשח לשון גודל כמו אנשי מדות גברי דמשחן עכ״ל אלא דלשון מדות אינו אלא גודל בקומה. ולשון משיחה משמעו גדול בכל מעלה. והיינו דאי׳ בירושלמי יומא פ״א אשר יוצק על ראשו שמן המשחה רבי א׳ בנוי בכח בחכמה כו׳ פי׳ שמן המשחה משמעו שהוא מגדל בכל פרט. וכענין דכתיב בדוד שמואל א׳ ט״ז וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה:
מאשי ה׳. מיירי בבשר קדשי קדשים כדכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש. ואי׳ בקידושין דנ״ב ב׳ מה אש לאכילה כך קדק״ד לאכילה וזה גדולה ומעלה נפלאה לאהרן ולבניו באותו יום. ולולי גדולתם היה בשר קדק״ד נשרפין. ובהני לא שייך לשון אשר צוה ה׳ לתת להם שהרי אין בעלי קרבן נותנים מאומה:
אשר צוה וגו׳. מיירי בעורות קדק״ד שהם חולין ובחו״ש של קדשים קלי׳ שנאכלים גם לבעלים וצוה ה׳ לתת לכהנים באותו יום שגדל אותם וקאי זאת של מקרא הקודם גם ע״ז המקרא כמו זאת אשר צוה וגו׳:
ולמלואים. היינו תודה שנכלל בו לחם כמנחה ואכילת יום א׳ כמו קדק״ד. וה״ה כמלואים שנכלל בו עולה ושלמים כך נכלל בתודה מעלת קדק״ד ג״כ:
אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני. אז היו בקבלה כל הפרטים הללו כמו כל הקבלות שנכללו בלשון צוה. כמש״כ כ״פ. אבל הפרשיות שבכתב לא נאמרו אלא באהל מועד. ואינו כמו פ׳ בהר סיני שגוף הדבור נאמר בסיני משא״כ פרשת הקרבנות לא היה בסיני אלא בתורת צווי:
ביום צותו וגו׳. הקבלות הללו לא היו שיהיו נוהגים מיד שהרי עד הקמת המשכן היה דין במה קטנה כמש״כ התוס׳ בעבודת כוכבים דל״ד א׳ ולא באו הקבלות אלא להיות נוהגים ביום צותו להקריב וגו׳ היינו ביום שיהיה הקמת המשכן:
