פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר. כיוון שהציוויים הללו קשורים לאחריותם של הכהנים ולחלקם, הם מופנים אל אהרן ובניו. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה. דיני העולה כבר התבארו בעיקרם בתחילת הספר, אך כאן מופיעה תוספת מסוימת – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה, שעולה על האש הבוערת עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר. רוב עבודות המקדש נעשות ביום, ובכללן שחיטת העולה וזריקת דמה על המזבח, אולם שרפת הקרבן על המזבח יכולה להיעשות גם בלילה. בימים שמצטברים בהם קרבנות מרובים על גבי המזבח, נמשכת בערתם כל הלילה. מלבד העצים שהיו על המזבח, חלק גדול מהאֵמורים, חלקי הבהמה הנשרפים, הם חלבים הבוערים בעצמה רבה. העולה נשרפת לאט יותר משאר הקרבנות, משום שנוסף על החלב יש בה גם בשר רב, והיא גם קרבה אחרי כל קרבנות היום. על כן היא נמצאת על המזבח כל הלילה, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד, תבער בּוֹ.
פסוק ג:ובסוף הלילה – וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ, בגדו המותאם למידתו בַד, כתונת עשויה מפשתן, וּמִכְנְסֵי בַד, שאף הם חלק מלבושו הבסיסי, יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים, יפַנה מעל המזבח אֶת הַדֶּשֶׁן, אפר הקרבנות השמנוני אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. הרמת הדשן המצטבר נעשתה כטקס יומיומי של העלאה, ואפילו מעין הקרבה – וְשָׂמוֹ אֵצֶל, ליד הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק ד:וּפָשַׁט הכהן אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, שגם הם היו מדי כהונה מיוחדים, אבל פחותים מהראשונים. לפי המסורת אסור לבגדי הכהונה להיות מלוכלכים או שחוקים, ומשום כך עליו להחליף בגדים לעבודה פשוטה ומלכלכת יותר. מלבד ההרמה הסמלית שנעשית לאחר עבודותיו של כל יום וקודם בואו של היום החדש, בעת הצורך, כשהצטברו שאריות הדשן על המזבח – וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. בתקופת המשכן הוצא הדשן אל מחוץ לשטח אוהלי ישראל, ובדורות מאוחרים יותר – מחוץ לחומת ירושלים. חכמים מסרו כי היו שופכים את הדשן מצפון לעיר. אֶל מָקוֹם טָהוֹר. הדשן שהיה בקודש לא הוצא מפני שהוא פחוּת, אלא משום שאינו מותר בשימוש. לפיכך הוציאוהו דווקא אל מקום טהור מחוץ למחנה.
פסוק ה:וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. אש המזבח צריכה להישאר דולקת, ולכן יוסיפו בכל עת עצים או קרבנות חדשים. לֹא תִכְבֶּה, אסור לכבותה. וּבִעֵר עָלֶיהָ – על האש הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. בכל בוקר יסדר הכהן מערכה, מבנה של עצים שיבערו על המזבח. וְעָרַךְ עָלֶיהָ את נתחי הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ גם את חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. השלמים אינם הקרבן היחידי שחלבו קרב על המזבח, אך מסתבר שלא רצה הכתוב להזכיר חטאת ואשם בהקשר זה, ולכן מוזכרים רק העולה, שהיא קרבן קבוע וראשון, והשלמים.
פסוק ו:ושוב, כחיוב תמידי – אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה.
פסוק ז:וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה. בתחילת הספר הופיע כבר תיאור כללי של המנחה, וכאן מודגשת בייחוד חובת הכהנים. הַקְרֵב, זו שיקריבו אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק ח:לאחר הגשתה אל חזית המזבח – וְהֵרִים הכהן מִמֶּנּוּ – מקרבן המנחה בְּקֻמְצוֹ, באמצעות שלוש אצבעות שמכניס לתוך המנחה, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ. בסיס המנחות הוא הסולת ובדרך כלל נבלל עמה שמן רב, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה. על גבי תערובת הסולת והשמן היו מפזרים גרגרי לבונה לריח. בהקרבת המנחה הכהן לוקח ממנה קומץ – שהוא חלק קטן למדי, וגם מלקט את כל הלבונה, וְהִקְטִיר את שניהם על הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ, להנחת רוח, היא אַזְכָּרָתָהּ, חלק המנחה שבא לזיכרון לַה'.
פסוק ט:וְאת הַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, הכהנים שבמקדש. מַצּוֹת תֵּאָכֵל, שהרי אין מביאים חמץ למקדש כמעט בשום מקרה. כאן מודגש שגם את שיירי המנחה יאכלו הכהנים רק מצות ולא חמץ. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.
פסוק י:לֹא תֵאָפֶה המנחה חָמֵץ. מלבד האיסור הכללי להחמיץ את המנחה, מופיע איסור מיוחד לאפות אותה חמץ. חֶלְקָם של הכהנים, נָתַתִּי אֹתָהּ להם מֵאִשָּׁי, מן האש שלי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, המנחה בכללה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.
פסוק יא:משמעותה המעשית של דרגת קדושה זו – כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, ולא משפחת הכהן כולה. זהו סימן נוסף לכך שאכילת הכהנים היא חלק מעבודת הקודש של הקרבן. דברים אחרים הניתנים לכהן כמתנה בלבד, נאכלים על ידי כל בני משפחתו. חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה'. ודין נוסף – כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם, בקודשים הללו – יִקְדָּשׁ. מכיוון שאפשר היה לאכול את המנחה, החטאת והאשם עם מאכלים אחרים, כל מה שנגע בהם ובלע מהם, חלים עליו אותם דיני קדושה שנוהגים בקודשים.
פסוק יב:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יג:זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, ביום הראשון לשימושו בקודש של כל כהן. זוהי מנחת חניכה לכהנים, 'מנחת חינוך' בלשון הראשונים, אך כפי שיפורש להלן, אותו קרבן יביא גם הכהן הגדול בכל יום, והוא נקרא בלשון חכמים 'מנחת חביתין': עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, בכל יום מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. חכמים פירשו שחלוקתה להקרבה בבוקר ובערב תנהג רק במנחתו היומיומית של הכהן הגדול ולא במנחה הבּאה כמנחת חינוך.
פסוק יד:עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה המנחה, בטיגון ולא בבלילה, מֻרְבֶּכֶת, חלוטה ברותחים, מבושלת תְּבִיאֶנָּה. תֻּפִינֵי, מאכלים אפויים שטיבם אינו ברור, מִנְחַת פִּתִּים, לחמים. המנחה אינה נאפית כיחידה אחת. נראה שמנחה זו צריכה להיעשות כארוחה ולא כמנחות הנאכלות בדרך עראי. את המנחה תַּקְרִיב כרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
פסוק טו:קרבן זה אינו מוטל רק על כל כהן ביום הראשון לכהונתו, אלא גם – וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, הכהן הגדול תַּחְתָּיו מִבָּנָיו של אהרן יַעֲשֶׂה אֹתָהּ בכל יום ויום כקרבן קבוע, חָק עוֹלָם לַה', כָּלִיל, בשלמות היא תָּקְטָר, תישרף על המזבח.
פסוק טז:ובדומה לזו, כָל מִנְחַת כֹּהֵן, מנחה שיביא כהן בנדבה או באופן אחר, כָּלִיל תִּהְיֶה, תישרף לחלוטין באש, לֹא תֵאָכֵל, שלא כמנחה של ישראל, שחלק קטן ממנה עולה באש ורובה ניתן מה' לכהנים לאכילה.
פסוק יז:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יח:דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת. לאחר שהוזכרו דיניה הבסיסיים, מתפרשת תורתה של החטאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה, על ירך המזבח צפונה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' – קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. ההבדל בין 'קודש' ל'קודש קודשים' אינו מופשט בלבד; הוא מתבטא גם באופן עשיית הקרבן. מכיוון שהחטאת והעולה הן קודשי קודשים, הן נשחטות בצדו הצפוני של המזבח דווקא.
פסוק יט:ונוסף על כך – הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, העושה אותה 'חטאת', יֹאכֲלֶנָּה. לכהן העוסק בקרבן החטאת יש זכות ראשונה באכילת בשרו. כפי שייאמר להלן, הזכות הזו נתונה למעשה לכל הכהנים המשרתים באותו יום במקדש. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל – בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, כי אכילת החטאת עצמה היא מעשה מקודש.
פסוק כ:כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ של החטאת יִקְדָּשׁ. צריך לנהוג בו בקדושה, ויש לאכלו בדומה לה – במקום קדוש, על ידי הכהנים ובהגבלת זמן אכילתה של החטאת. וַאֲשֶׁר יִזֶּה, יותז, ייטוף מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד בדם אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, בגללה על המזבח, כלומר אם נשפך על בגד כלשהו מדם החטאת העומד להזאה על קרנות המזבח, אסור להוציא בגד זה מן הקודש, כשם שאין מוציאים את דם החטאת, ולכן תְּכַבֵּס אותו בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.
פסוק כא:מכיוון שהחטאת נאכלת על ידי הכהנים לאחר בישול או צלייה, יש לדון גם בכלי הבישול – וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ החטאת – יִשָּׁבֵר, יש לשברו, שכן דפנות החרס בולעים משהו מתכולתו בבישול, ושאריות הקרבן שעבר עליהן זמן מסוים נפסלות ויש לאבדן, משום כך לכלי החרס אין תקנה ועליו להישבר בסוף הזמן הקצוב לאכילה. לעומת זאת – וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה החטאת – וּמֹרַק, יש לצחצח את הכלי, להגעיל את הבלוע בדפנותיו כדי להכשירו לשימוש חוזר, ולאחר מכן – וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.
פסוק כב:כבר נאמר כי הזכות הראשונה לאכילת החטאת מוענקת לכהן המקריב, אבל כעת מוסיף הכתוב: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ. הכהנים האחרים אינם אסורים מלאכול את בשרה. כאמור, אכילת הכהנים מהקרבנות היא חלק ממעשה הכפרה. החטאת כולה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.
פסוק כג:החטאת שדובר עליה עד כה היא חטאת רגילה שנאכלת, אבל בפרקים הקודמים הוזכרו גם חטאות מסוג אחר – חטאת הכהן הגדול וחטאת הסנהדרין שאת דמן אין מזים על מזבח העולה – וְכָל חַטָּאת כזו אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, להזות כנגד הפרוכת ועל מזבח הקטורת, 'חטאת פנימית' בלשון חכמים – לֹא תֵאָכֵל כלל, אלא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. כאמור לעיל, חלקים מסוימים מחטאת זו יוקטרו על המזבח, וכל השאר יישרף מחוץ למחנה. כאן באה אזהרה מפורשת להימנע מאכילתה.
