א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃ ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ ג וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃ ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ ז וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃ ח וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ט וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ י וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ יא כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יב קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃ יג וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ יד וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃ טו וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ טז וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
סלת יהיה קרבנו כו' שהיא הראשונה שבמנחות ריש פרק הרי עלי אמרינן לשון זה ופרכינן עלה א"כ אמר הרי עלי עולה סתם יביא בן בקר שהיא העולה ראשונה ומשני דעיקר המעלה של מנחת סולת דלית לה שם לווי שנקראת מנחה סתם, אבל השאר יש להם שם לווי מנחת מחבת מנחת מרחשת כו' ומה דקאמר שהיא הראשונה כו' לסימן בעלמא נקטיה לידע איזה היא העיקר וא"כ גם כוונת רש"י כן במ"ש שהיא הראשונה:
פסוק א:
לכך נקראת מנחת סולת. קשה א"כ יש לה ג"כ שם לווי כמו שאר המנחות, וי"ל דמ"מ כל המנחות היו ג"כ סולת אלא שזו נשתנית בקמיצה:
פסוק ב:
מלא קמצו, יכול מבורץ פירוש גדוש. וחסר היינו כל שלא הגיע הסולת לתוך פס ידו אלא תופס בראשי אצבעותיו השלש, עם אגודל שהוא דבר מועט, אלא פושט שלש אצבעותיו על פס ידו ומה שנוטל בתוכה הוא הקומץ:
פסוק ב:
לבונתה והקטיר, אף הלבונה בהקטרה סד"א הואיל ולבונה אינה בכלל הקמיצה לא תהא בכלל ההקטרה קמ"ל שאע"פ שאינה בכלל הקמיצה היא בהקטרה. ומה שפירש"י המקרא שלא כסדר שתחילה פירש לבונתה והקטיר ואח"כ מלא קומצו. נראה כוונתו דיש מקום לטעות ולפרש דעל כל לבונתה פירושו מוסיף על, כל לבונתה שאף היא בקמיצה ועל כולם הוא אומר אח"כ והקטיר, ע"כ פירש תחילה דעל כל פירושו לבד מכל הלבונה וא"כ דלא הוה לבונה בקמיצה דגם בהקטרה אינה קמ"ל לבונתה והקטיר שמ"מ אף הלבונה בהקטרה מדסמיך והקטיר ללבונה, ואח"כ אמר וכ"ת באמת מנלן לפרש על כל לבונתה כן דדילמא מוסיף קאמר ולזה תירץ רש"י דהא כתיב מלא קומצו מסלתה כו' דמשמע שאין נקמצת כלל הלבונה:
פסוק ד:
וכי תקריב וגו' להכשיר בו שמן שני ושלישי קשה דהא נפקא לן מדכתיב בפרשת תצוה כתית למאיר אבל לא למנחות דשם לא בעינן זך דהיינו הראשון כדפירש"י שם, ונראה דבא להתיר כאן אף השלישי דהו"א למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קמ"ל כאן דאף הג' כשר, ובזה מתורץ ג"כ לא נכתוב למאור, דהו"א דכאן לא הוכשר אלא שני:
פסוק ה:
ואם מנחה על המחבת כו' אלא צף. (במנחות ס"ג) פירש"י ששולי הכלי צפון אצל אוגנו ומתפזר השמן אצל אוגנו. ל"א שאמצעית הקרקעית שהוא המקום שמניח בו המנחה היה נקפל מלמטה למעלה ובולט וכשהיו נותנין על אותו המקום הגבוה היתה נראה כאילו היא צפה:
פסוק ח:
והגישה הכהן כו' דרומית מערבית. שיש ראיה לצד מערב כיון דכתיב לפני ה' שהוא כלפי פתח האהל ויש ראייה לצד דרום שנאמר אל פני המזבח דהיינו דרומו ששם יש הכבש למקום פתח הבית הוא פני הבית, ע"כ צריך שתהיה ההקרבה אל זוית מערבית דרומית:
פסוק יא:
וכל דבש, כל מתיקת פרי כו'. זה צריך ביאור למה כתב כן ועכ"פ קשה למה הזכיר לשון מתיקה בזה ודי היה לו לומר כל הזב מן הפרי. ונראה כונתו דלכאורה יש לפרש הך דבש סתם על דבש תמרים דכן הוא בפסוק ארץ זבת חלב ודבש גבי בכורים דאינם אלא מן שבעה מינים ולא מדבש דבורים, ותו דסיים בזה קרבן ראשית תקריבו כו' דהיינו בכורים שבאים משבעה מינים ומסתמא כיון שאסרה תורה דבש לקרבן אשה והתירה מה שאינו לאשה דהיינו בכורים ודאי האיסור הוא ממש ממין ההיתר דהיינו דבש תמרים, וא"כ אין איסור מפורש להביא מנחה מדבש דבורים או שאר מינים, וזה ודאי אינו דלא מצינו מנחה רק מסלת ומאפה כו', ע"כ פירש"י דדבש היינו כל המינים אסורים וא"כ תקשה לך לשון תקריבו אותם דהיינו אותם הנזכרים באיסור מנחה ע"ז הזכיר לשון מתיקה ולשון דבש אינו אלא לשון מתיק' ואין שום דבר במשמעו אלא כאילו כתיב מתוק דעל מתיקה הבא מפירות אמרה תורה דאסור למנחה, ומתיקה מותרת בבכורים פירוש ממין השייך לבכורים, ואילו לא זכר רש"י לשון מתיקה אלא סתם כל הבא מן הפרי ממילא לא היה שום דבר הכולל בכל הבא מן הפירות אלא כל אחד מין בפני עצמו לא היה שייך לומר ע"ז תקריבו אותם דמשמעותו כולם וזה אינו, ע"כ זכר לשון מתיקה דזה כולל כל הפירות וכולם שוים בזה ע"ז שייך שפיר לשון אותם בבכורים דפירושו המתיקה השייך איסור בכולם יש לה היתר בבכורים דבא ממחיקה. וזה חריף:
פסוק יג:
מלח ברית כו', להקרב במזבח במלח. שהמלח בא מן מים מלוחים שמבשלים אותם. ומה שזכר אח"כ וניסוך המים בחג ואין ענינו לכאן. אלא שבא לתרץ למה דוקא מים מלוחים זכו להקרב טפי ממים מתוקים, לזה תירץ דשאר המים המתוקים זכו פשיטא להקרב בחג אלא אפילו המלוחים זכו ויש לתת טעם למה זכו המלוחים להקרב בכל קרבן והמתוקים דוקא בחג, דהמתוקים דומים לצדיקים והמלוחים דומים לפושעים, ומצינו שכל תענית ותפלה צריך שיהיו רשעים בתוכם וראייה מחלבונה שבקטורתוע"כ חלקו כאן כבוד לפושעים שישובו וגדול בעל תשובה יותר מצדיק גמור: