א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃ ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ ג וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃ ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ ז וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃ ח וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ט וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ י וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ יא כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יב קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃ יג וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ יד וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃ טו וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ טז וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה וכו'. אכן כן, מכל קרבנות הנדבה (עולה, מנחות נדבה ושלמים), קרבן מנחה הוא היחיד שמוזכרת בו המילה "נפש", אבל בקרבן עולה הלשון היא: "אדם כי יקריב...", ובשלמים נאמר רק "ואם זבח שלמים...". והנה נאמר "נפש" כמה וכמה פעמים בחטאת, ועל כן קצת קשה ללמוד כאן לשבחו של המקריב, מכל מקום שם (ד, ב) מבאר רמב"ן: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. (פ' ויקרא תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה "אזנים לתורה" שכתב: מה שנאמר בחטאות ואשמות נפש הוא רק אצל החוטא: "נפש כי תחטא". אבל אצל הקרבה: 'נפש כי תקריב' - לא נאמר בשום מקום, רק במנחה. ע"כ. וראה גם "לפשוטו של רש"י" כאן.
פסוק א:
רש"י ד"ה ונתן עליה לבונה, ...שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ע"כ. וקצת קשה לי לראות במלת "עליה" משום ריבוי, כדברי "שפתי חכמים" (אות כ). ומדוע לא נדע שאין ליתן את הלבונה אלא על מקצת הסולת מן הטעם הפשוט שהכהן צריך לאכול את נותרת המנחה, ואין לבונה מן הדברים הנאכלים, מעין הסברא שרש"י מביא בפירושו השני, ו'סברא למה לי קרא?' (פ' ויקרא תשמ"ז)
פסוק א:
ועוד: הרי אחר כך צריך ללקט את כל הלבונה (פסוק ב. וראה רש"י ד"ה על כל לבונתה), ואם כן אין עניין בפיזורה. ואדרבא, "אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה, פסולה" (ד"ה מלא קמצו וגו'). כלומר גם בלא כל לימוד אלא מטעמים מעשיים צריך לעשות כן. (פ' ויקרא תשמ"ח)
פסוק ב:
רש"י ד"ה על כל לבֹנתה, לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא. ע"כ. "על" לפי רש"י פירושו כאן - לבד מן. וכן רש"י אומר במפורש להלן (ג, ד, ו-ה). כלומר הקומץ יהיה מלא בלא כל לבונה. (פ' ויקרא תשנ"ט)
פסוק ב:
רש"י ד"ה מלא קמצו מסלתה ומשמנה, הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה, פסולה (מנחות י ע"ב). ע"כ. הניחא לבונה, אך מלח מאן דכר שמיה? (פ' ויקרא תשנ"ח) וראה פירוש המשנה לרמב"ם (מנחות פ"א, מ"ב) שכתב: אל תלמד מכך שהמלח ניתן על כל המנחה, לפי שכבר בארתי לך בבריתא שאינו ניתן כי אם על הקומץ, אלא אמרו עלה בידו גרגר מלח כמו אמרו צרור, רוצה לומר אם אירע שנתערב עם הסולת דבר מאלו ויעלה בידו (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק ג:
"והנותרת". מה שנשאר מן הקרבן קרוי "נותר" לשון זכר, כגון: "והנותר מבשר הזבח" (להלן ז, יז), והנשאר מן המנחה קרוי "נותרת" לשון נקבה, וכן מנהג הלשון העברית, לומר שם־עצם בלשון זכר אצל שם־עצם זכר ושם־עצם בלשון נקבה אצל שם־עצם נקבה. (כך ב"דעת מקרא") (פ' ויקרא תשנ"ח)
פסוק ג:
רש"י ד"ה מאשי ה', ...אלא לאחר מתנות האישים. ע"כ. הוא על־פי "תורת כהנים" (יא, א). וראה "שפתי חכמים" (אות ר) המבאר כי "מתנות אישים" הכוונה לקומץ המועלה לאש. אלא שלפי זה קשה למה היו"ד אחרי האל"ף. (פ' ויקרא תשנ"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: המעתיקים לא הקפידו על הדקדוק אלא על הקלת הקריאה.
פסוק ד:
רש"י ד"ה וכי תקרב, ...מה תלמוד לומר בשמן בשמן ב' פעמים וכו'. לכאורה יש כאן מקום לד"ה חדש, וכפי שעשה הרב יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' ויקרא תשנ"ח)
פסוק ד:
רש"י ד"ה וכי תקריב וגו', ...ויש אומרים מושחן כמין כ"ף יונית וכו'. ראה בעניין זה מה שכתבתי בספר שמות (כט, ב). (פ' ויקרא תשמ"ז)
פסוק ד:
שם. ...ושנינו במנחות, כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה, כולן באות עשר חלות וכו'. לא ידעתי, מה זה שייך לפסוקנו. (פ' ויקרא תשנ"א)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ואם מנחה וגו', ...והכלי אינו עמוק אלא צף וכו'. ברור שרש"י מבין ש"צף" שכאן פירושו - צף לעומת עמוק - ראה להלן (ז ד"ה מרחשת). (פ' ויקרא תשמ"ט)
פסוק ה:
ואכן כך פירושה של המילה "צף" בלשון המשנה (מנחות פ"ה, מ"ח) - שטוח ולא עמוק. ומעניין שאין זה מופיע אצל אברהם אבן־שושן. (פ' ויקרא תשנ"ו)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ואם מנחה על המחבת, ...וכולן טעונות ג' מתנות: שמן, יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. ע"כ. וכך סדר ההכנה: (א) בתחילה (מתנה ראשונה) נותן מעט שמן בכלי - "מתן שמן בכלי קודם לעשייתן" ועליו נותן את הסולת. (ב) חוזר ונותן על הסולת מעט מן השמן (מתנה שניה). (ג) בולל הכל יחד, לש את הבלילה במים פושרים ואופה ממנה עשר מצות במחבת או במרחשת - כפי נדרו, ולאחר שנאפו, פותת את המצות לפתיתים ויוצק שמן על הפתיתים (מתנה שלישית). וקשה לי למה רש"י מונה פעולות אלה בסדר כרונולוגי הפוך? (פ' ויקרא תשמ"ח)
פסוק ה:
והנה כך הוא הסדר כבר בלשון המשנה (מנחות פ"ו, מ"ג), ושם מבאר בעל "תפארת ישראל", שהמשנה מונה את שלוש מתנות השמן מהסוף, שכן בלילה ויציקה נלמדות ממה שכתוב במנחת מחבת (להלן פסוק ו) "סֹלת בלולה בשמן... פתות אֹתה פתים ויצקת עליה שמן", ומתן שמן בכלי למדים ממה שכתוב אחר כך במנחת מרחשת (להלן פסוק ז): "סֹלת בשמן תעשה". (פ' ויקרא תשנ"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ויצקת עליה שמן מנחה הוא, לרבות כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה תנור? תלמוד לומר "עליה". אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר "היא". ע"כ. במנחת מחבת ומרחשת היו שלוש נתינות שמן כמבואר בפסוק הקודם. האחרונה שבהן - והיא המצויינת בפסוקנו - לא היתה במנחת מאפה תנור, לא בחלות ולא ברקיקים, משום שני המיעוטים שבפסוקנו "עליה" ו"היא" - אחד למעט חלות ואחד למעט רקיקים. וקשה לי, למה מאפה תנור אינו בכלל "כל המנחות"? (פ' ויקרא תשנ"ח) וראה "תורה תמימה" (אות לו) שכתב: וטעם הדבר משום דמשונה אפיית מנחה זו מאפיית שארי מנחות, דשארי מנחות נאפות בכלי, במחבת ומרחשת, ודרך החלות הנאפות בכלים לצקת עליהן שמן, מה שאין כן אלה הנאפות בתנור על החרסית - לא שייך לצקת עליהן שמן.
פסוק ז:
רש"י ד"ה מרחשת, ...כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע. ע"כ. וכד הווינא טליא ולמדנו ספר ויקרא אצל הרב קלמן כהנא זצ"ל בפולדא (תרצ"ה), ודומה לי שיפה למדנו, קראנו לזה Zappelig (חסר־מנוחה, מפרפר). (פ' ויקרא תש"ס)
פסוק יא:
"...לא תעשה חמץ, כי כל שאר" וגו'. כלומר לא תיעשה חמץ מפני שאסור להעלות שאֹר על המזבח, ואם המנחה תהיה חמץ־שאר, אי־אפשר יהיה להקריב את קומצה. וקצת קשה לי, מדוע נקטה התורה דווקא "שאר" ולא כל "חמץ". שאלה אחרת היא, מה לו לדבש כאן. לכאורה מתאים יותר להביא איסורו עם הציווי על הבאת ביכורים. (פ' ויקרא תשנ"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': דומה ששתי השאלות מיושבות על־פי ביאורו של ראב"ע, שכתב: שאור - הוא המחמיץ, גם כן הדבש. ע"כ. מבואר אם כן שלאחר איסור החמצת המנחות - "כל המנחה... לא תעשה חמץ" - מבארת התורה כי מנחה נעשית חמץ על ידי שאור ודבש - "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו" - ועל כן אסור להעלותם על גבי המזבח.
פסוק יא:
באשר לטעם האיסורים, מובא ברמב"ן על אתר: וטעם השאור והדבש, יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג, מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה־זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. וב"העמק דבר" הטעים (פסוקים יא-יב): שאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם, להוסיף על הבריאה מהבורא יתברך על ידי תחבולות בני אדם. משום הכי הזהיר הכתוב בבית המקדש, ללמדנו דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש... דבש תחילתו מתוק וערב וסופו רע ואחריתה תוגה, ועל כן לא תבא בית ה' להקטרה. וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" מובא: לפי שאמר הקב"ה, על כל קרבנך תקריב מלח, והללו אין מקבלין מלח. ע"כ. ולא ידעתי מה פירוש אין מקבלין מלח - מצד ההלכה, מצד הכימיה או מה. (פ' ויקרא תשמ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה וכל דבש, כל מתיקת פרי קרוי דבש. ע"כ. וקשה לי, שהרי לפי זה "ודבש" האמור בשבעת המינים (דברים ח, ח) אין פירושו תמרים, כמקובל לומר, כי אם כל פרי שיש לו מתיקה, כדברי רש"י כאן, וכן לא שמענו. (פ' ויקרא תש"ן) והנה לשאלה זו נדרש ה"חתם סופר" בדרך אגב, במכתבו ל"סבא קדישא" ר' משה טייטלבוים, בעל ה"ישמח משה", אדמו"ר חסידי באויהל שבהונגריה (אבי שושלת סיגט). השם טייטלבוים נלקח מן Datelbaum בגרמנית שהוראתו 'תמר', ועל כן פותח ה"חתם סופר" את מכתבו בהתייחסות אגבית לשמו של הנמען, וזו לשונו (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן קצז): צדיק כתמר יפרח כשושנה, בעוד כפתו רעננה, תחל שנה בברכת קדם מעונה, ולא תשכון עליו עננה, החכם הגדול הרב הגאון המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים נ"י עמוד הימני פטיש החזק כבוד קדושת שם תפארתו מורנו הרב משה תמר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אוהעלך יעקב משכנותך ישראל: בקראי שם 'תמר' וענינו, מה שצריך לי עיון: מאי דפשיטא לחז"ל דדבש דכתיב בשבחי ארץ ישראל בשבעת מינים, שהוא דבש תמרים (עיין ירושלמי ביכורים פ"א, ה"ג)... וקשה לי: מאי שנא מקרא ד"כל שאור וכל דבש לא תקטירו" (ויקרא ב, יא), דפירש רש"י בחומש, דכולל כל מיני מתיקה, וכן פסק הרמב"ם בסתימת לשונו (ריש פרק ה מאיסורי מזבח)... ואם כן לוקין מן התורה על כל מיני מתיקה. ודוחק לומר: שאני התם דכתיב "וכל דבש", דההיא אצטריך לרבות עירובו וחצי שיעור (כבמנחות נח ע"א עיי"ש), ואם כן מנא לן דדבש דבכורים הוא דבש תמרים דוקא?
פסוק יא:
ולכאורה אי הך ד'ראשון לארץ ושני לארץ' (בברכות מא ע"ב) סברא דאורייתא היא, יש לומר: מדקדים דבש שהוא שני לארץ שני, לגפן תאנה וכו', שמע מינה שהוא דבש תמרים, דאינך מיני מתיקה קים להו לרבנן דלא עדיפי מהני. עיין שם. (הראני ר' שמיר שיינטופ שי')
פסוק יב:
"קרבן ראשית תקריבו אֹתָם" וגו'. המילה "אֹתם" מוסבת על שאור ודבש המוזכרים בפסוק הקודם, כמבואר ברש"י. (פ' ויקרא תשס"ב)
פסוק יג:
חזקוני ד"ה תמלח, ...ושיערו רבותינו כשיעור קדירה. ע"כ. כלומר שצריך לתת במנחה מלח כמידה שנותנים בקדירה. כך משתמע מדברי הגמרא (מנחות כא ע"א). (פ' ויקרא תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה מלח ברית. לכאורה יש בזה משום השלמה למדרש המשווה מעשה בראשית עם מעשה המשכן, ראה מה שכתבתי בספר שמות (לח, כה). (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח)
פסוק יג:
שם. ...שהובטחו המים וכו'. איפה הובטחו? מי גילה לנו? (פ' ויקרא תשנ"ו) והנה בפירוש הרא"ש על התורה (בראשית א, ז) מובא מדרש, ונראה שהוא המקור לפירושו של רש"י כאן (ראה "תורה שלמה" אות קיא), וזו לשון המדרש: שכאשר נתחלקו המים התחתונים מן העליונים, געו בבכיה, שיהיו במקום טומאה. אמר להם הקב"ה: שתקו ואני אצווה עליכם ניסוך המים. ולא נתפייסו כי אינם כי אם פעם אחת בשנה. וכרת להם הקב"ה ברית שימלחו הקרבנות, שנאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" - ולא תשבית מלח. וראה דברי רבנו בחיי על אתר.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ואם תקריב, ...וכן "ואם יהיה היבל" (במדבר לו, ד). ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ע) השואל, למה אין רש"י מזכיר פסוק זה שבבמדבר, בספר שמות (כ, כב), כאשר דן בלשונות "אם" שפירושן כאשר. ולכאורה אפשר גם להשיב את תירוצו של רא"ם. ראה מה שכתבתי למעלה בספר שמות (כא, ל). (פ' ויקרא תשמ"ט)
פסוק יד:
רש"י ד"ה קלוי באש, שמיבשין אותו באביב של קלחין וכו'. וצריך לומר קליים (כך בדפו"ר) או קלאיים (ר' אברהם ברלינר), כלומר קולים גרגירים. ובוודאי שצריך לומר באבוב, כלומר בצינור חלול, ולא באביב. (פ' ויקרא תשמ"ט)