א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃ ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ ג וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃ ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ ז וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃ ח וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ט וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ י וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ יא כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יב קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃ יג וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ יד וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃ טו וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ טז וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
המנחה
פסוק א:
ויקרא ב. א. ונפש כי תקריב מנחה. לפסוק אם עלה קרבנו" (פרק א פסוק ג) מקביל "ואם זבח שלמים קרבנו" (פרק ג פסוק א). ופרשת מנחות שמתחילה בצורה אחרת ("ונפש כי תקריב") הרי היא – כפי שכבר העיר המלבי"ם – בלי ספק מאמר מוסגר שנלוה מטעם ידוע לפרשת העולה.
פסוק א:
לאחר שפסוק ב בפרק א מציין את קרבן הבקר כקרבן העיקרי, ואחר כן (בפסוק יד) ניתנו המצוות בענין עולת העוף, ממשיכה התורה בחוקי קרבנות סולת, שכפי שיוצא מפרק ה פסוק יא, הם באים עוד בקשר לקרבנות העוף. מסתבר, כי מנחת נדבה מתיחסת אותו היחס אל עולת נדבה, כמו מנחת חוטא אל קרבן חטאת. כך תפס את הענין גם התלמוד במס' מנחות קד: באמרו "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". שויון היחסים האלה מתבלט גם מצד אחר. כל עולת בהמה היתה טעונה הוספה, והיא מנחה ונסכים (במדבר טו א ואילך, אמנם לדעת ר' ישמעאל היו אמנם קרבנות יחיד שבמדבר פטורים מהוספות אלו, השוה ספרי במדבר קז). וכך גם המנחה היתה טעונה הוספה, היינו שמן ולבונה. ברם, לחטאת לא צורפה שום הוספה, וכך כתוב במנחת חוטא (ה יא): "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת הוא". אמנם, לכאורה סותר את ההנחה הזאת הדין, שלפיו המנחה אינה נשרפת כליל כעולה, אלא נאכלת כולה – מלבד "הקומץ" – לכהנים. אבל אחרי עיון נמצא גם בדין זה שבפרשתנו סיוע לדעתנו.
פסוק א:
כי הנה לכאורה מפליא הדבר, שבקרבנות ויקרא א-ה לא נזכר אף בקרבן אחד, היינו לא בשלמים ולא בחטאת ואף לא באשם, חלק הכהנים. ורק המנחה יוצאת מן הכלל ובה כתוב בפסוקים ג, י: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". ועוד: הננו רואים כי בשני הפסוקים האלה נקרא חלק הכהנים "קדש קדשים מאשי ה'" וכיוצא בו אמור במנחה בפרק ו פסוק י: "חלקם נתתי אתה מאשי" ושם בפסוק יא נאמר: "חק עולם לדרותיכם מאשי ה'", ובדומה לזה י, יב-יג: "קחו את המנחה הנותרת וכו' כי חקך וחק בניך הוא מאשי ה'", ואילו בחטאת ואשם לא נמצא אף פעם "מאשי ה'" כי אם רק "קדש קדשים הוא" (ו כב, ז ו, י יז). ועוד יש לשים לב, כי גם בחזה ושוק שבשלמים נמצא הלשון "מאשי ה'" (השוה ז: ל, לה).
פסוק א:
עובדה זו מביאה אותנו להתבוננות דלהלן: עוד מלפני הקמת המשכן הביאו בני ישראל עולות, מנחות ושלמים. על עולות ושלמים מדבר הכתוב בפירוש (שמות כד ה): ואת המנחה הביאו. כפי שאפשר לשער בבטחה, בתורת הוספה לקרבן תמיד, זאת היתה מנחת נסכים, ואפשר שהיו מובאות מנחות מיוחדות מיחידים. קרבן המנחה מיוצג למצער כך, כאילו היה שייך לאותו סוג הקרבנות שהובאו לפני מתן החוקים. ואיך היתה, איפוא, דרך העבודה בקרבנות אלה קודם בנין אוהל מועד? עולה הוקטרה בלי ספק כליל, המנחה כמנחת נסכים נשרפה גם כן כליל, ואפילו בתורת מנחת יחיד היתה נשרפת, לפי השערה שהיא קרובה לוודאי, כדוגמת העולה כליל. ואת הסדר בשלמים אפשר ללמוד מתוך הקרבת איל המילואים, שהחלב והשוק שלו נשרפו על גבי המזבח, החזה ניתן כמתנה מיוחדת למשה על פי מצות ה', והנותרת מן הבשר אכלו המקריבים, היינו אהרן ובניו (שמות כט, ויקרא ח). ולפיכך אפשר לשער בתורת הנחה, שהמנהג בקרבנות שהובאו קודם מתן החוקים היה, שבשלמים בעלמא כל הבשר, חוץ מן החזה והשוק, נאכל ע"י המקריב, ואילו החלבים והחזה והשוק נשרפו ע"ג המזבח. אולם אחרי כן, כשקיבלו הכהנים החזה והשוק של השלמים וגם את המנחות כמנת חלקם, אמר ה' שהוא נתן להם את המתנות האלו "מאשי ה'", שכן עד אז היו המנות האלו אשים. אבל לעומת זה חטאת ואשם, בהן לא היה חלק הכהנים מעולם "אשה ה'", כי לפני מתן החוקים לא היו חטאות ואשמות, ועל כן נקרא חלק הכהנים של קרבנות אלה בכל מקום "קדש קדשים" ובשום פעם לא "מאשי ה'".
פסוק א:
הוכחה מפתיעה לדעתנו אפשר למצוא בעובדה, כי במקרים של מנחה שלפי הדין אינה נאכלת לכהן, היינו מנחת כהן, היא נשרפת כליל על גבי המזבח. כי מכיון שהכהן לא יקבל אותה, היא חוזרת שוב להיות "אשה לה'". לעומת זאת החטאת, במקרים שאסורה היתה לכהנים, כגון החטאות בפרק ד פסוקים ג, יג, לא נשרפו ע"ג המזבח אלא מחוץ למחנה (השוה מבוא לקרבנות: 'תורת הקרבנות בויקרא ו-ז'). אחרי בירורנו זה מבוססת הנחתנו שלעיל עוד יותר. המנחה באה כעולת העני, כי הלא היא "אשה ה'" אלא שה' נתן אותה כולה, חוץ מן הקומץ, לכהנים. ומכיון שהמנחה והעולה דין אחד להם, הוצרך הכתוב לצוות: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'". הנותרת היא בעצם גם כן "אשה ה'", והמנחה שוה גם לענין זה לעולה. אבל ה' נתן את הנותר הזה לאהרן ולבניו לחוק (השוה מבוא לקרבנות, סוף הקטע: 'על היחס שבין שתי פרשיות הקרבנות').
פסוק א:
בירור זה אף מביאנו לגילוי הכוונה שבקרבן מנחה. לאחר שכבר העירונו לעיל (מבוא לקרבנות בסוף הקטע: 'ערכם של הקרבנות ומשמעותם'), כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקנין ה', אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף, כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה, אף הן מתכוונות לאותו הרעיון. בהעלות המקריב את העולה כ"אשה ריח ניחח" ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה', הוסיף עוד מנחה והסכים לעדות, כי את כל הטוב שנתן לו ה', שהיה בעיקר דגן, תירוש ויצהר (במדבר יח יב), מקדיש הוא לה', באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'. ערך יותר נעלה נודע למנחה, כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד ביד העני במקום העולה. הוא הקריב בזה לא רק את קנינו, אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". מידת הסולת של מנחה היתה צריכה להיות לפחות עשירית האיפה. זאת היא, כפי שהעיר אל נכון ש. ר. הירש (שמות טז: טז, לו), מידת כלכלתו של בן אדם ליום. והנה העני שמוסר את לחם חוקו למזבח, הקדיש בו את הונו ונפשו לאלהים. אמנם, חסר במנחת העני היין, גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד, ואילו מנחת נסכים הכילה רביעית ההין - שלשה לוגין). אך לעומת זאת הוא הביא לבונה שהיתה גם חלק של החטאת. זה היה הסימן שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו. – עם-זאת יכול היה כל איש ואיש להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה, ואפילו הכהן הגדול, שהיה, לפי המסורת, גדול בחכמה, בכוח ובעושר מאחיו (יומא יח.). זה מתאים למושג נדבה, שמביאים אותה ברצון חפשי, אף העשיר ביותר יכול להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה. מפני – לפי הערתו של הירש – שכל אחד ואחד מקבל מאת ה' את העשרון שמיוחד לו: לכן "אין שנים מתנדבים עשרון ביחד". אולם מלבד זה יכולים להביא שמן, יין ולבונה לעצמם בתורת "נדבה".
פסוק א:
"סלת", לדעת קנובל מן סלה, שהוראתו העיקרית היא סלל - הניע, הניף, כלומר קמח שהונף, קמח חטים משובח. בצדק מעיר הירש, כי לפי תהליך ההכנה שמתואר בתלמוד מנחות עו: סולת היא התמצית המשובחת ביותר, הנוצרת מן הקמח על ידי הרקדה החוזרת פעמים אחדות ויוצאת כאבק דק דרך הנפה. בזה מתבאר לנו גם הציור שבפרקי אבות (ה טו): "ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת" (ראה את הביאור שלי, שם). לפי זה מסתבר יותר לזווג את המלה סולת עם بلت בערבית, שמשמעותה שעורה וחטים בלי תרמיל (גזניוס-בוהל). אולם סולת היא תמיד קמח חטים דווקא, אף אם לא נזכרו חטים במיוחד (תו"כ).
פסוק א:
"קרבנו", כלומר של "נפש", שבאה פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה (השוה ד ב, ה א ועוד). "לבונה" זהו שרף המצוי בדרום ערב (השוה ישעיה ס ו, ירמיה ו כ). מידת הלבונה צריכה להיות קומץ.
פסוק א:
"ויצק עליה שמן" על כולה ונתן עליה לבונה על מקצתה. מה ראית לומר כן ויצק וכו' שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט" (תו"כ). מידת דרש זו של התלמוד, שקשה להבין אותה, ניתן לפרש כך: המלה "עליה" יכולה להתפרש גם שהיא מכוונת על "חלק מן הסלת", וגם שהיא מכוונת על "הסלת כולה", אך מאחר שהיא מיותרת יש לראות בה "רבוי" ופירושה "על כולה". ואילו היתה הלבונה נתונה גם על הסולת כולה, היתה המלה "עליה" השניה מיותרת. לכן המלה "עליה" שחוזרת בפעם שניה שונה מהמלה "עליה" דלעיל וכוונתה ממילא צימצום.
פסוק ב:
ב. העבודות שנזכרו עד כה נעשות גם על ידי זרים. לקמיצה קדמה עוד עבודה, והיא ההגשה, פסוק ח (השוה שם).
פסוק ב:
"וקמץ", לפי מסורת התלמוד (מנחות יא.) מורם הקומץ בשלוש האצבעות האמצעיות.
פסוק ב:
"משם", הערת המבארים האחרונים, אשר לפיה בא מבאר המקום במקום כינוי הגוף, כמו בבראשית ג כג, מט כד, יחזקאל ה ג, דרושה תיקון בכך, שזה ייתכן רק אם יש לפנינו זיקת מקום. המלה "שם" צריכה להיות תמיד מוסבה למקום, היינו לאותו מקום שנודע לנו מתוך הפסוק הקודם. לכן הוער בתו"כ: "משם – ממקום שרגלי הזר עומדות". הקמיצה אינה דורשת את הצפון דווקא או לפני המזבח, כי כל מקום ומקום שבחצר כשר לקמיצה.
פסוק ב:
"מלא קמצו", הקומץ לא יהיה "מבורץ", כלומר מגודש, אך גם לא רק בראשי האצבעות כי אם בכף ובשלוש האצבעות האמצעיות כשהאגודל והזרת מחליקות למעלה ולמטה (לא כן דעת הרמב"ם, מעשה הקרבנות יג יג. השוה כסף משנה, שם). – הקומץ מקביל אל הדם שבקרבנות בעלי חי. הוא בבחינת הדם המתיר, כלומר אותו החלק שהקרבתו מתירה את הקרבן לאכילה. ועל כן יש לשים אותו, בדומה לדם, קודם ההקטרה לתוך כלי שרת.
פסוק ב:
"על כל לבנתה", את הלבונה צריך לשים כולה על הקומץ בתוך כלי שרת. ואחר כך יקטיר הכהן את אזכרתה. "אזכרה" מן הפועל זכר, בדומה ל"אשמורה" מן שמר, שם שבו נקראו חלקי המזבח מן המנחות. אחדים ביארו את המלה: חלק הפרס (יונתן, רוזנמילר, ביר, ווינר), אחרים אומרים: קרבן ריחני (איוולד, 162 c, צונץ, מנדלסון) ועוד אחרים: מזכרת, כלומר מתנה או תרומה (קנובל). אנחנו נוקטים, לפי תורת כהנים, במשמעות חלק המזכרת. בזכות עליית המנחה זוכר ה' את המקריב לטובה, כך מבאר רש"י, ויזל (שמבסס את ביאורו זה על במדבר ה, טו: "מנחת זכרון מזכרת עון"), אבן עזרא, קייל, גזניוס, גם השבעים מתרגמים כך: μνημόσυνον או ἀνάμνησιν (כז ד). הוולגטה: Memoriale. תורת כהנים: "נזכרים בה נזכרים בקמצה נזכרים בלבנתה". לא רק ע"י הקומץ והלבונה נזכר המקריב אלא גם "בה", כלומר ע"י המנחה עצמה. היינו השיריים שלה.
פסוק ג:
ג. "והנותרת". צורת הנקבה מקנה גם לנותרת את אופיה של המנחה.
פסוק ג:
"מן" המנחה" – רק אם בשעת ההקטרה היתה המנחה שלמה, מותר לאכול את השיריים. ולכן חוזר ונשנה שם העצם 'המנחה', (ולא: "הנותרת ממנה").
פסוק ג:
"קדש קדשים", לשון הפלגה, מה שבולט בין הקדשים, כלומר קדוש ביותר (השוה איוולד 313 c).
פסוק ג:
במקדש נקראו כל המקומות אשר הטמא אסור היה ליכנס שמה, קודש. ואותם שהכניסה אליהם היתה מותרת רק לכהנים, נקראו קודש קדשים. מאכלי קודש היו אלה שאסורים באכילה לטמאים, וקודש קדשים הם המאכלים שאסורים היו בהם הזרים, הנשים והעבדים של הכהנים. מן הקרבנות היו אלה אשר בשרם היה ברובו קודש קדשים נקראים בשם זה, ושאר הקרבנות נקראו "קדשים קלים". העבודות במנחות היו מקבילות לאלו שבקרבנות בעלי-החי באופן זה: א) הקמיצה – לשחיטה, ב) נתינת הקומץ בכלי שרת – לקבלה, ג) הולכה – להולכה, ד) הקטרה – לזריקה, ולפי המבורר לעיל פסוק א היתה אכילת הכהנים מקבילה להקטרה של העולה.
פסוק ד:
ד. מתוך שהפסוק מתחיל במלה "וכי" מוכח, שהוא מביא כאן מין חדש של המנחות (מה שמוכח גם מצורת הנוכח במקום הנסתר בפסוק א), אשר אינו טפל למנחה הנזכרת בראשונה, ואילו שני מיני המנחה הבאים אחרי כן טפלים למנחת מאפה תנור (ראה לעיל על פסוק ג). שלושת מיני המנחות: מאפה תנור, מחבת ומרחשת הצד השוה שבהן שנאפות לפני הקמיצה ושונות ממנחת סולת, שממנה מורם הקומץ לפני האפיה. – "תנור" מובנו כלי גדול שלמטה הוא רחב והולך וצר למעלה ואשר בדפניו מדביקים את חלות המצות. המלה היא, כפי הנראה, מקוצרת מן "אתון" הארמי, שמשמעותו תנור והמלה נורא - אש. נזכרו שני מיני מאפה תנור: א) "חלות", מן חלל - חול, סובב, חוזר חלילה (בא בנסמך אל מצות כבמלה "רקיקי"). הן היו עוגות עגולות, שנבללו (לפני האפיה) בשמן. ב) "רקיקי", משורש רקק - דק, כלומר חלקות דקות אשר (אחרי אפייתן) נמשחו בשמן. לפי דעה אחת נמשחו שוב ושוב עד שכל השמן כלה, ולפי דעה אחרת נמשחו בשמן בצורת כי יונית (Χ) ושירי השמן נאכלו לכהנים (ר' מנחות יד: ואילך). הדעה האחרונה היא זו של המשנה, אך למרות זאת פוסק הרמב"ם כדעה הראשונה (הל' מעשה הקרבנות יג ט). – על דבר שאר הדינים ראה לקמן. את האות וא"ו במלה "ורקיקי" מבאר ר' יהודה כ'או', אבל ר' שמעון סובר, שאפשר לצרף את שתיהן: חלות ורקיקים (השוה תו"כ וביאורו של ויזל).
פסוק ה:
ה – ו. "מחבת" - מחבתת, כדוגמת משרת - משרתת. מחבת היתה לפי התלמוד מנחות סג. כלי שטוח. לפי הרמב"ם (מעשה הקרבנות יג ז) טבלה בלי שפה (דעה זו מתאשרת ע"י ז ט, שבו נזכרו זו בצד זו "במרחשת" "ועל מחבת"). החלה שנאפתה בה נקראת "מעשה חבתים" (דברי הימים-א ט, לא).
פסוק ה:
"סלת בלולה" רומזת, כי המנחות, שנאפו לפני הקמיצה, צריכות להיבלל כסולת עם שמן, ו"חלות מצות בלולות בשמן" (פסוק ד) מתבאר כך: חלות שהיו (לפני אפייתן) בלולות בשמן. כך היא דעת חכמינו ולא כן סובר רבי בתו"כ.
פסוק ו:
"פתות" מקור, כמו בשמות יג ג (השוה איוולד 328 c). הפתים (של כל אחת מן החלות) היו רק במספר ארבע, לפי תו"כ. ולפי מנחות עה: באות הן קטנות מכזית (אבל דבי ר' ישמעאל הורו, שם, שיש לשחוק את הכל עד שהופך לקמח).
פסוק ו:
הביטוי: "מנחה הִוא", הנוסף בסוף, מתכוון להרחיב את תוקף המצוות האלו (פתיתה ויציקה) על כל המנחות שנאפו לפני הקמיצה.
פסוק ז:
ז – י. "מרחשת" משורש רחש, במשמעות זחול, התנועע, ומזה רתוח. המרחשת היא, לדעת חכמינו, כלי עמוק שבו התבשיל נרתח.
פסוק ז:
"בשמן וגו'", יוכן בשמן. כאן צריך לבוא קודם "מתן שמן בכלי". ואם נוסיף לזה מתנות השמן שנזכרו בפסוקים ה, ו, יוצא כי לכל מנחה (חוץ ממאפה תנור) היו דרושות שלוש מתנות שמן: א) מתן שמן בכלי, ב) בלילה, ג) יציקה. במאפה תנור לא היתה יציקה על החלות, לפי הרמב"ם לא היה גם מתן שמן בכלל (לא כן דעת התוספות במנחות עה. עיין במשנה למלך, מעשה הקרבנות יג ה). ברקיקים באה רק משיחה בשמן.
פסוק ז:
בפסוק ח מצווה עבודה נוספת – הגשה. זו היתה הגשת הקרבן אל קרן דרומית-מערבית של המזבח. את זאת אנו למדים מתוך פרק ו פסוק ז: "לפני ה' אל פני המזבח". ראה שם.
פסוק ח:
"אשר יעשה" יש להבין כאן עשיה בסתם, ועל כן בלשון זכר.
פסוק ח:
"מאלה" מוסב על כל המנחות הנאפות שנמנו בפסוקים ד – ז. בפסוק ט כתוב "והרים" ולא "וקמץ"" כמו שאמור למעלה, מפני ש"אזכרתה כוללת לא רק קומץ אלא גם את הלבונה, ולשניהם יחד מתאים לשון "והרים". מכאן אנו רואים, אגב, כי דעתם של קנובל, קייל ואחרים, שלפיה אין מוסיפים לבונה למנחות הנאפות, בטעות יסודה, וכי דעתם של חכמינו שאת הלבונה הוסיפו בכל סוגי המנחות מתאשרת על ידי הכתוב. גם דיני האזכרה והשיריים חלים על כל המנחות הנאפות.
פסוק ח:
כשנעיין בדיני הקרבת המנחות, נמצא כי הם נשנו פעמיים: פעם במנחת סולת ופעם במנחות האפויות. רק ההגשה חסרה במנחת סולת, כי היא נזכרה כבר בחוק הקרבנות שניתן בהר סיני, פרק ו פסוק ז (קבלה בכלי שרת והולכה אינן נזכרות בפירוש בשום מנחה). דיני המנחות שנאפות הובאו כולם יחד בסוף, בפסוקים ח – י: ואילו המצוות על דבר הכנת מנחת סולת ועד הקמיצה הובאו רק פעם אחת. ואלו הן: שלוש מתנות שמן ופתיתת המנחה האפויה.
פסוק ח:
ארבע העבודות האלו מתחלקות כך: א) "מתן שמן בכלי" כתוב במנחת מרחשת, ב) "בלילה" כתובה בחלות מאפה תנור ובמנחה על המחבת, ג) "יציקה" כתובה גם במנחה על המחבת וגם במנחת סולת, ד) "פתיתה" כתובה כמו כן במנחה על המחבת. שונה מנחת מאפה תנור בענין שלוש מתנות שמן משאר המנחות, ומתנות שמן שלהן נזכרו שם בפירוש (ראה מלבי"ם ויקרא קכו). והטעם לסידור זה הוא: מתנות השמן של מנחת סולת שונות מאלו של המנחות הנאפות רק בנוגע ליציקה. המנחה האפויה נאפית תחילה ונעשית פתים ואח"כ מוצפת בשמן, ואילו במנחת סולת נוצק השמן על הסולת, ולכן כתובה היציקה במנחת סולת לחוד. אח"כ בא החוק על דבר המנחות האפויות. ולכן, בקרבן הנזכר כאן ראשונה, היינו במנחת מאפה תנור, יש צורך להביא את דיני מתנות השמן, מכיון שמנחה זו שונה בענין זה משאר המנחות.
פסוק ח:
מתוך מתנות השמן של המנחות נזכרה כאן רק הבלילה של החלות, ולא היה כאן מקום להזכיר את ההבדל שבין מאפה תנור ובין מנחת סולת לענין היציקה, מפני שכאן (במאפה תנור) לא דרושה יציקה. מקומו של השינוי הזה הוא רק במנחת מאפה תנור שבא אחר כך, היינו במנחה על המחבת. כאן, במנחה האפויה, שנאמרה בראשונה ושהצטיינה על ידי שלוש מתנות שמן, כתוב: "פתת אתה פתים ויצקת עליה שמן", כלומר אין השמן ניצק על הקמח כפי שנהוג במנחת סולת, כי אם על הפתים אחרי הפתיתה. עם זה מוכרח הכתוב לכתוב במנחה זו "סולת בלולה בשמן" כדי ללמדנו, שאע"פ שהיציקה היתה אחרי הפתיתה, מכל מקום צריכה הבלילה להיות בקמח, ולכן נאמר בספרא: "סלת בלולה מלמד שהיא בלולה סלת". לעיל במנחת מאפה תנור לא היה צורך להזכיר זאת, כי מובן מאליו, שהבלילה לא היתה שונה מזו של המנחה הקודמת, לא כן במנחה על המחבת ששם נדרש בפירוש השינוי בינה ובין מנחת סולת. כאן מקומה של אחת המידות של ר' ישמעאל: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וכו'" (השוה רש"י במדבר ו כ). לבסוף נזכר במנחת נדבה שנזכרה לאחרונה הדין של "מתן שמן בכלי", שהוא חל על כל המנחות האפויות חוץ ממנחות מאפה תנור שהוצאו מן החוק בפירוש. באמת היה המקום המתאים ביותר בשביל החוקים המשותפים לכולם במנחה שנזכרה באחרונה (כמו מצות ההגשה והקמיצה), לולי הוזכרו כבר מאותם הטעמים שהבאנו לעיל.
פסוק יא:
יא – יב. כאן נוספו חוקים שחלים על כל המנחות ובמקצת אף על כל שאר הקרבנות. החוק הראשון הוא האיסור לעשות את המנחות לחם חמץ: "כל מנחה לא תעשה חמץ". ואם כן, גם השיריים לא ייאכלו חמץ, כמו שכתוב מפורש בפרק ו פסוקים ט – י: ואילו הדבש אסור רק בהקטרה, אבל השיריים נאכלים בדבש. "דבש" משמעותו לפי המסורה כל מתיקות של פירות, כפי שגם הדבש, שנזכר בין שבעת הפירות שבהם שנשתבחה הארץ הקדושה (דברים ח ח), הוראתו דבש תמרים, ולא כפי שחשבו פילון (de vict. p.225 m) וכמה אחרונים, שהתורה התכוונה לדבש דבורים. סברה זו מופרכת מינה וביה על ידי הפסוק שלאחר זה "קרבן ראשית וגו'". שאור או חמץ הובאו כקרבן ראשית בחג השבועות: "שתי הלחם" היו חמץ (פרק כג פסוק יז). הן נקראות "ראשית" על שם שהיו הקרבנות הראשונים מן התבואה החדשה. אחרי הבאת אלה היה מותר להקריב מן הפרי החדש (ראה לקמן פרק כג). דבש או פירות מתוקים הובאו בתור בכורים, (דברים כו ב, ואף שאור יכול לבא כביכורים). בכורים מדבש נזכרו גם בדברי הימים-ב לא ה, ואילו מדבש דבורים לא הובא קרבן ראשית. אילו רצו לקבל את הדעה, שהדבש שנזכר אצל הביכורים וכמו כן זה שנזכר בין פירות ארץ ישראל (דברים ח ח) הוא דבש דבורים, היה קשה שהתמרים שהם פרי משובח של הארץ אינם נמנים בין השאר. ולכן דעת חכמינו, שמבארים שם ש"דבש" זה דבש תמרים, היא לבדה הנכונה.
פסוק יא:
מלבד קרבנות ראשית אלה הובא גם חלק מחלות תודה חמץ (ז יג). ולכן מקשה הרמב"ן, למה לא הורשה גם כאן להקריב תודה מלחם חמץ. והוא סבור, כי כאן עיקר הכוונה להתיר דבש, משום שבשום מקור לא פורש שמותר להביא ראשית מדבש: ואילו הדין ששתי הלחם ותודה נעשו חמץ אמור בפירוש במקומם (כג יז, וז יג), שתי הלחם מותרין בכל זאת לבוא מחמץ, מפני שהן מצורפות עם הבכורים בשם המשותף "קרבן ראשית". אולם אני סבור, כי כאן הכוונה לקרבנות חובה ("תקריבו") או כאלו שכשרים רק מחמץ, ולא ללחמי תודה שהן מחציתן חמץ ומחציתן מצה (ויזל סובר, כי "קרבן ראשית" מציין גם אותו החלק של לחמי תודה שניתן לכהן, שהרי הוא נקרא "תרומה" שמשמעותה "ראשית").
פסוק יב:
"ואל המזבח וכו'" מלמדנו, כי אפילו הבכורים האלה שמותר להביאם משאור ודבש, אסור היה בכל זאת להעלותם על המזבח. קנובל סובר, כי כל המנחות שלא נשרפו על המזבח, כשרות מחמץ, ואף לחם הפנים היה לפי דעתו חמץ. אך זו טעות, כי בכל המקרים שיש להביא קרבן מחמץ הדבר אמור במפורש. ומכיון שלחם הפנים גם כן מנחה הוא (השוה כד ט) ואסור להיות חמץ, אם כן חל עליו האיסור של "כל מנחה לא תעשה חמץ", שהרי האיסור הזה כולל אפילו את חלק הכהן. חוץ ממסורת חכמינו (מנחות נב: עו.) מעידים גם יוספוס ("קדמוניות" ג ו ו, י ז ופילון (M 543) כי לחם הפנים היה חמץ.
פסוק יב:
(כאן המקום לעיין במאמר פליאה של התלמוד (מנחות נז:): "ת"ר מנין למעלה בשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי המנחות שהוא בלא תעשה ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו".
פסוק יב:
בתוספתא מכות ד ומנחות ו אנו מוצאים אחרי ו"משירי המנחות", עוד את שתי המלים "משאור ומדבש", אשר לפיהן השיריים פסולין למזבח כשמוקטרים יחד עם שאור ודבש. ובספרא בא ביתר דיוק: "והקטירם מן השאור ומן הדבש". אי אפשר להניח, שהמלים "משאור ומדבש" נשמטו בתלמוד רק בטעות, כי בהרבה מקומות נאמר מפורש, שכל שיריים, אף אלה בלי שאור ודבש, אסור להקטיר אותם (השוה זבחים עו: יומא מז: סוטה כג. יבמות ק.). וירושלמי שבת ז ב גורס: "ומן השאור ומן הדבש", מה שבאמת אינו בהתאם לתוספתא וספרא, אך בכל זאת מאשר הוא, כנראה, את הגירסא שלהם כנגד גירסת תלמוד בבלי. הרמב"ם מנסה (הל' איסורי מזבח ה, ד – ה) לפשר בין שתי הגירסאות האלה (השוה כסף משנה ולחם משנה, שם ורדב"ז ב פז). אולם אפשר להסכים לראב"ד שאומר, שאי אפשר לפשר בין שתי הדעות ושצריך להסכים לתלמוד בבלי.
פסוק יב:
גם מלבד זה מעוררת חשד המלה "והקטירם" בספרא, מאחר שהיא מיותרת ואינה נמצאת לא בתוספא ולא בירושלמי, ולא רחוק מלהתקבל על הדעת, כי צריך לקרוא "והקטרת" במקום "והקטירם". צרוף מעין זה אנו מוצאים גם במשנת זבחים פה: "בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות והקטרת".
פסוק יב:
עם כל זה המלים משאור ומדבש בתוספתא ובספרא אינן מובנות. ובאמת נמצאת ברמב"ם הגירסא "בשאור ובדבש". הרי נראה שהמלים "משאור ומדבש" או שנכנסו אל טופס המקור בטעות, או שהן מוסבות אל המלה "המעלה" כדי להשוות אותן אל הדברים האמורים קודם לכן. ומכיון, ששאור ודבש נזכרים בתורה בפירוש, השמיט התלמוד בצדק את המלים "משאור ומדבש". את הפסוק שלפנינו יש לבאר לפי זה, שהוא מוסב אל "שיריים", כאילו היה כתוב: "לא תקטירו אשר ממנו אשה לה'". כמו ששאור ודבש אסור להקריב על המזבח, כן גם את זה שממנו כבר הוקרב כאשה לה', (השוה מאגאזין, שנה 1876, עמוד קסט ואילך).
פסוק יג:
יג. "קרבן מנחתך" זהו החלק של המנחה שהועלה על המזבח, היינו הקומץ והלבונה.
פסוק יג:
"במלח" ולא במי מלח. את המלח הביא הציבור כמו העצים.
פסוק יג:
"לא תשבית מלח", יש לשער כי הכוונה היא: אף ששאור ודבש, שמשתמשים בהם במאכלים רגילים, אסורים בקרבנות, לא כן במלח, כי המלח לא ניתן על הקרבן כדי להשביח את טעמו, אלא הוא סמל חשוב: "ברית אלהיך", הוא מסמל את הברית הנצחית שה' כרת עם ישראל. ברית נצחית שלא הופרה נקראת "ברית מלח" (במדבר יח יט). הרעיון המסומל בקרבנך, מתחייב אתה לו על יסוד ברית עולם ("ברית מלח"), שלנצח לא יירקב, ולכן אין להחסיר בו מלח. אבל לא רק למנחה אלא "על כל קרבנך תקריב מלח". קנובל וקורץ סוברים, כי הכפלת הפסוק באה רק למען שנן את שנאמר קודם לכן והמלה קרבן מתכוונת רק לקרבן מנחה, ומה שנאמר מפורש ביחזקאל מג כד, כי גם על קרבנות בעלי חיים צריך לתת מלח, וכן ביוספוס (קדמוניות ג ט א) – מציין קנובל כסטיה מן החוק העתיק. ברם, אין טעם מספיק לכך, בשום מקום אין מובנו של השם "קרבן" ובפרט של לשון "כל קרבן" מצטמצם בכינוי לקרבן מנחה בלבד. וכדי לשנן את המצוה הזאת היתה החזרה מיותרת, והיה די להשתמש בשתי הלשונות: החיובית "במלח תמלח" והשלילית "ולא תשבית מלח" (השוה גם שמות ל לה בקטורת). הטעם מדוע ניתן הדין הזה כאן, ולא בקרבנות בעלי חי, יש למצוא ביחס שבינו ולבין האיסור של שאור ודבש (ראה להלן). בקרבן בשר חי אף לא היה צורך לצוות על המליחה, כי זה היה נוהג בבשר בלאו הכי. אבל את המנחה, שהיתה מצה, לא היו מולחים, אילולא צו ה', מכיון שאת המצה כרגיל הכינו בלי מלח, ולכן בשם מצה נקרא גם העור "דלא מליח ולא קמיח ולא אפיץ" (השוה גיטין כב.).
פסוק יג:
בנוגע לטעם האיסור של שאור ודבש, הרי מסכימים רוב המבארים עם אברבנאל ועם ביר, כי השאור, שגורם לתסיסה ולתהליך הרקבון, מסמל את ההפך מן התמימות והטהרה ומשמש משל לשחיתות המוסרית. ידוע ביטוי חז"ל ברכות יז. "שאור שבעיסה", המרמז ליצר הרע, כגורם מתסיס ומקלקל. אמנם לטענה כאילו הדבש, ובפרט דבש תמרים, פועל פעולה דומה על העיסה כשאור, מוכרחים אנחנו להתנגד. דבש הוא לפי המסורת מי פירות ועל זה דווקא אמרו חכמינו: "מי פירות אין מחמיצין". מלבד זה: צריך למצוא באיסור דבש טעם אחר, שונה מטעם איסור שאור, כי הרי הראשון אסור גם בשיריים, ואילו הדבש היה אסור רק בהעלאה על המזבח. והננו נאלצים להסכים עם הרמב"ם בענין איסור הדבש (מורה נבוכים ג מו), שהאיסור בא כדי לסתור את פולחן עבודת האלילים שבה השתמשו הרבה בדבש (השוה: בוכרט squ. 394 Hieroz. III,). הרמב"ן, שבשאלות אחרות מתנגד להרמב"ם, מסכים כאן עמו. דבש הוא, איפוא, לפי דעה זו, ההפך של השאור. השאור הוא תערובת המקלקלת והמפסדת ומהווה את ההפך למצה הנקיה והצחה, ואילו דבש הוא המתוק והטעים, שהגויים שמוהו כמאכל תאוה לפני אליליהם. הראשון אסור מפני שהוא סמל השחיתות, ולכן איסורו חל על השיריים, ואילו האחרון אסור מפני שהוא בא לסתור את אמונת "המגשימים", שלפיה הקרבן הוא מאכל ממש של האלילים ולכן מותר הדבש בשיריים. ואם לפי המסורת נכלל בכל הפסוקים שבהם בא האיסור של שאור ודבש גם איסור השיריים של כל המנחות (ראה לעיל על פסוק יב), הרי יש לכך אותו הטעם עצמו. ה' נתן את השיריים לכהנים, כי אין לו צורך באוכל. הקרבת השיריים היתה באה לחזק את טעות ההגשמה. שהם נוגדים זה לזה. ברם, אף על פי שהמצה צריכה להיות נקיה, כלומר נקיה מכל תערובת (כי זוהי משמעותה של המלה מצה, השוה במילונו של גזניוס), שבה נוהג כאילו האיסור של "תשבית שאור" (שמות יב טו), מכל מקום אסור היה להשבית את המלח שהוא סמל לברית עולם שבין ה' ובין ישראל (הירש מבאר את האיסור של שאור ודבש בדרך אחרת, ראה שם).
פסוק יד:
יד. לפי המסורת היהודית בתלמוד (משנת מנחות י ד ועוד, תורת כהנים ב יד) ויוספוס (קדמוניות ג י ה) מנחת ביכורים היא היא העומר שבפרק כג י ואילך. אין שום ספק, כי בזמן הבית השני היה המנהג למעשה על פי המסורת הזאת. אפילו הצדוקים והבייתוסים לא ערערו על זה, כי אילו היתה מתעוררת התנגדות כלשהי לאופי הקרבת העומר, לא היו עוברים על זה בשתיקה, כשם שהבייתוסים לא שתקו בענין יום הקרבת העומר. הקראים הם היו הראשונים שחלקו על הפרושים, באמרם כי מנחת ביכורים לחוד ועומר לחוד (השוה יהודה הדסי אשכול הכופר, פרק רג, אהרן בן אליה, ספר מצוות גדול פ' ה), וגם ראב"ע ושד"ל סבורים, כי הפסוק שלפנינו מתכוון למנחת ביכורים שכל אחד יכול להקריב בנדבה. ובעקבות אלה הולכים כמעט כל המפרשים האחרונים מן הנוצרים (רק קולות בודדים נשמעו לזכות המסורת היהודית, למשל תאלהופרDie unblutigen opfer des mosaichen cuktus , עמ' 174 ואילך), ואילו שאר המבארים היהודים, ראשונים כאחרונים, מסכימים עם קבלת חכמינו.
פסוק יד:
לדעתנו יש נימוקים מכריעים לצד המסורת. ראשית כל: הנוהג בזמן הבית השני צריך להיות לנו לעינים בהבהרת חוקי התורה, ובלי נימוקים מכריעים אין לדחות אותו בשום פנים. אך גם הכתובים עצמם מעידים על צדקת המסורת, שלפיה העומר ומנחת ביכורים מזדהים זה עם זה. כי הנה:
פסוק יד:
א) מנחת ביכורים שבפרקנו נתבארה, לתמהוננו, רק לאחר שהחוקים המשותפים לכל המנחות הובאו בפסוקים יא – יג, והחוק של המנחה נראה כאילו נגמר כולו. ועל ידי כך נהיתה מצות מנחת ביכורים תוספת לחוק, באשר זו האחרונה היא קרבן יחיד, ואילו הראשונות הן קרבנות ציבור. ומכיון שלפנינו מדובר רק על קרבן יחיד, נשארה רק האפשרות להביא את דיני מנחת ביכורים בתורת נספח אחרי גמר החוק הראשי. – ואם הפסוקים שלפנינו מתכוונים לקרבן ציבור, הרי זה מוכרח להיות רק העומר שנזכר בפרק כג פסוק י ואילך.
פסוק יד:
ב) החומר שהוגש למנחת ביכורים (היינו "אביב קלוי באש וגו'") מוכיח, שההקרבה צריכה להיות בחודש האביב. ובכל מקרה היו צריכים להקריב אותה בזמן אחד בערך עם העומר, והיה זה מוזר, אילו היה קרבנה של האומה כולה מן התבואה החדשה רק עומר אחד, ואילו מנחת ביכורים של יחיד שהקריבו גם אותה בזמן ההוא, היתה מצטיינת בהכנתה הקפדנית ועל ידי התוספת של שמן ולבונה (ב טו) לעומת הקרבן של כל הציבור. ולכן יש הכרח להחליט, כי מנחת הביכורים שהובאה בחודש האביב היתה מנחת העומר.
פסוק יד:
ג) בחוק ע"ד העומר נמצא רק הדין, כי הכהן יניף אותו לפני ה' (כג יא), ועל כל מעשה שייעשה אחר כך, אם יותן כולו לכהן או אם יוקטר על המזבח, אין אנו קוראים דבר בפרק כג. ואין להעלות על הדעת שבענין זה נשאר החוק סתום. הרי מסתבר, שהעומר הוא הוא מנחת הביכורים, שממנה הועלה קומץ על המזבח והשיריים נשארו, כמובן, בידי הכהן (השווה ויזל כאן).
פסוק יד:
ד) בחוק העומר כתוב (כג יד): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם", משמע שקרבן ה' זה הובא מחמרים שנאסרו לפני הקרבן. ומכיון שמנחת ביכורים כללה לפי ב, יד קלוי וכרמל, ואילו בעומר, שמשמעותו אלומה, לא היה כלום מן החמרים האלה, ואם כן, מנחת עומר ומנחת ביכורים מזדהים.
פסוק יד:
ה) בכל הקרבנות שאינם מוקטרים עצמם על המזבח, אלא או שהם משמשים הוספה לקרבן מזבח אחר, או שהם, להפך, מקבלים אשה כתוספת, פירשה התורה בהדיא, כי הקרבן האחד בא בגלל הקרבן האחר. כך כתוב במפורש בחוק ע"ד לחם הפנים (כד ז), שהלבונה מובאת כאזכרה על הלחם, כמו כן צווה בשתי הלחם שהוקרבו בחג השבועות (כג יח), כי קרבנות בעלי חיים יובאו "על הלחם". בחוק ע"ד לחמי תודה (ז יב), ניתנה ההוראה כי תוספת הלחם באה בשביל זבח התודה ("על זבח התודה"). אולם בחוק העומר, ששם צווה להקריב כבש לעולה, אין אף זכר ליחס הדדי כגון זה, שם כתוב (כג יב): "ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש וגו'", אבל לא נאמר "על העומר". זוהי הוכחה ברורה, כי חלק מן העומר עצמו הוקטר על המזבח ולכן לא היה צורך בשום תוספת אחרת על העומר, ואמנם, זה היה אפשר רק אם העומר ומנחת ביכורים מזדהים. בכל המנחות בפרק ב בא הדין שלא תהיינה חמץ (פסוק יא), אך במנחת ביכורים שהמצה עליה הובאה כתוספת, לא ניתוסף הדין שהיא צריכה להיות מצה, והיה מקום לחשוב, כי בתורת קרבן ביכורים היה מותר לפי פסוק יב להקריבו שאור. אולם, מכיון שלפי פסוק טז קומץ ממנחת ביכורים זו הועלה על המזבח, הרי היה בוודאי אסור לעשותה חמץ, משום שהיה סותר את הדין הכולל (פסוק יא), שכל שאור אסור להקטיר על המזבח. את הדין שמנחת ביכורים אסור לעשותה חמץ היה צורך להזכיר כאן בפסוק יב במפורש, משום שבלי זה עלולה היתה לגרום לטעות. רק אם אנחנו מחליטים, כי מנחת ביכורים זוהי העומר, שהוקרב בימי הפסח, נוכל להחלץ מן הקושי הזה, שכן אז יובן מאליו, כי מנחת-ביכורים יכולה ליעשות רק מצה, מכון שבפסח היה חל האיסור של אכילת חמץ.
פסוק יד:
אמנם, הלשון "ואם תקריב" קשה, כי אין הוא הולם קרבן חובה. בעל תורת כהנים טורח ליישב את הקושי הזה באמרו, כי הבאת המנחה הזאת היתה תלויה בתנאי של כיבוש הארץ, או שהכתוב מעריך קרבן חובה זה כאילו היה בא ברצונה החפשי של האומה כולה: "ר"י אומר עתידה מנחת ביכורים ליפסק ולחזור, וכן הוא אומר אם יהיה היובל לבני ישראל עתיד היובל לפסק ולחזור, ר"ש אומר וכו' זו מנחה באה חובה וכו' וא"כ למה נאמר ואם לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאלו נדבה הבאתם".
פסוק יד:
"אביב" (משורש אבב, ירוק, בשל) משמעותו שבולים, כאן שבלי שעורים, כי בזמן חג הפסח רק השעורים בשלות, כהערת תו"כ: "וכן הוא אמור במצרים כי השעורה אביב", כלומר אנחנו למדים משמות ט לא, כי בימי פסח רק השעורה בשלה, אבל לא החטה, שבישולה בא רק בחג השבועות. ביום זה הביאו ממנו את לחם הביכורים, ואלה היו חמץ ואסור היה להעלותם על המזבח. על עם ישראל מוטל היה להביא מן הלחם שהוא אוכל, את הראשית לפני ה'. בחג הפסח, שאוכלים בו מצות, הביאו מנחת מצה מאותו מין תבואה שכבר בשל. ובחג השבועות, שבו אוכלים חמץ, הביאו לחם חמץ מחטה.
פסוק יד:
"קלוי" מן קלה. לפי דעת ר' מאיר (מנחות סו.) הביאו את השבולים אל החצר, היבהבו אותן באש ודשו אותן: אבל לדעת חכמים אחרים חבטו אותן קודם בכלים רכים (בקנים או בקלח של כרוב) ואח"כ היו גרעיניהן נקלים בכלי מנוקב.
פסוק יד:
"גרש" (השורש גרס בא תמיד בסמ"ך) משמעו פרוך, טחון והריפות נקראות בפי חכמינו "גריסין", "גרוסות". אולם לפי המסורת מתכוון ביטוי זה לאופן הכנת הקמח. אין הגרעינים נטחנים תכף בטחנה אלא ב"ריחים של גרוסות", כדי לנקות אותם מהקליפות, שהגרעין הנקי שהוסר ממנו התרמיל ייטחן לקמח דק. הקמח צריך היה להנפות בשלוש עשרה נפה עד שמשלוש סאים שעורה נתקבל רק העשרון הדרוש.
פסוק יד:
"כרמל" הוראתו תמיד "שדה תבואות" ונגזר משורש כרם, עדין, בתוספת למ"ד. כאן, ובשני מקומות אחרים נוספים, מובן המלה הוא בוודאי גרעיני התבואה במצב מסוים. משמעותה היא לפי זה התבואה החדשה כמות שהיא באה מן ה"כרמל". זה מתאים לביאור שבתו"כ: רך ומל. לדעת דבי ר' ישמעאל הוראותו "כר מלא", כלומר פרי עדין מלא. מכל מקום קשה להבין את סדר המלים כאן. היה צריך לבוא: אביב כרמל קלוי באש גרש. אולם וודאי ש"גרש כרמל" מציין את החומר שממנו הכינו את הקרבן, היינו גריסין מגרעינים טריים או מלאים.
פסוק יד:
"אביב קלוי באש" – במלים אלו רוצים רק לציין שאין נושאים את החומר מוכן אל החצר, אלא מביאים את השבולים אל העזרה ושם מהבהבין אותן לעשותן לגרש. אונקלוס מתרגם "גרש כרמל": פרוכן רכיכן, לעומת זאת הוא מתרגם "מגרשה" בפסוק טז "וכרמל" בכג יד: פרוכן, וכן גם יונתן. אפשר שאונקלוס חשב, שכרמל הוא גריסים או גרעינים בלי קליפות. את אלה היו קוראים בצדק: כרמל, כלומר: התמצית והעידית של התבואה. ולפי זה המלה כרמל היא הגדרה מדוייקת יותר לגרש, כלומר שצריך לגרוס עד שייהפך לכרמל. את הגריסים אפשר אמנם לקרוא או בשם גרש או בשם כרמל לבד. השם הראשון מתכוון למעשה הגריסה, והאחרון לעדינות והדקות של הגרעינים הנקיים. את ביאור התלמוד "רך ומל" או "כר מלא" אפשר היה ליישב בזה, שלפי התלמוד רק גריסין מגרעינים טריים ראויים להקרא "כרמל". "גרש כרמל" היה צורך לתרגם לפי זה גריסים בלי תרמילים או גריסים של הגרעינים. גם השבעים מתרגמים: χίδρα.
פסוק יד:
"מנחת ביכוריך" מוסב – כדוגמת "תקריב" – אל ישראל, כי הלא המדובר הוא בענין קרבן ציבור.
פסוק טו:
טו. במלים "עליה שמן", מתכוונים להוציא את לחם הפנים (תו"כ). אף על פי שהוא מסמל גם את הלחם או את המזון של האומה, בכל זאת אין לשים עליו שמן. – "עליה לבונה" להוציא מנחת נסכים, אעפ"י שהיא מסמלת את הקדשת כל נכסי הפרט הוא הציבור לה' (ראה לעיל על פסוק ז). והטעם שדיני הכנת מנחת העומר באים כאן ולא בפרק כג, הוא, מלבד מה שהעירונו למעלה, כנראה, מפני שבפרק שלפנינו ניתן סדר הקרבת כל הקרבנות. בכל שאר הקרבנות נמסר הסדר הזה בקרבן יחיד, כי קרבן הציבור דומה לקרבן יחיד בדרך ההקרבה. אולם לעומר, ששונה בענין זה מקרבן יחיד, יחדה התורה מקום לעצמו.