מנחה: מלח, חמץ, שאור ודבש
לגבי פסח אנו קוראים: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי". וכן: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל". כלומר: למה להשבית שאור? מפני שאסור לאכול חמץ. כיון שהחמץ נאסר, ממילא אין צרך בשאור.
בפרשתנו, לגבי מנחה, אנו מוצאים סדר הפוך: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". כאן אסורו של החמץ נובע מאסורו של השאור, ולא להפך. השאור והדבש נאסרו, ולכן ממילא א"א לאפות חמץ.
לגבי פסח אין טעם להזכיר את הדבש, נכון שהוא יכול להחמיץ עסה, אבל יש לו גם שמושים אחרים, לכן אפשר להחזיק אותו בפסח. במנחה – עקר האסור הוא השאור והדבש עצמם.
והפעל "תשבית" אמור גם כאן. לא על השאור והדבש אלא על הצד השני שלהם: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". המצוה הזאת אמורה על כל הקרבנות, אבל היא נאמרה דוקא במנחה. כנגוד לשאור והדבש. שאור ודבש לא תקריב, מלח לא תשבית.
ויש כאן גם פסוק המגביל את האסור: "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". השאור והדבש ראויים לקרבן לפני ה', אבל אינם ריח ניחוח.
המלח מייצג את השִמּור ואת הנצח, ולכן הוא ברית, והוא עולה על המזבח. השאור והדבש מיצגים את ההתחדשות, והם קרבן ראשית.
כל הקרבנות האלה הם מנחות. דינים אלה, של אסור שאור ודבש ושל מלח על הקרבן, אמורים דוקא לגבי מנחה, אע"פ שהם נוהגים בכל הקרבנות. המנחה היא דורון שנתן ע"י העם לשליט, במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שמביאים מנחה לשליט על הארץ. גם במקדש, המנחה היא המלכת ה' וההכרה בכך שתבואת ארצנו לו היא, והוא הבעלים על העולם. כאן עלינו להזכיר שהברית עמו היא ברית המלח ולאו דוקא ברית התבואה. המלח הנצחי, שאיננו צומח מדי שנה בשדה, ומאפשר למה שצומח מדי שנה לשרוד זמן נוסף, הוא מרכיב הכרחי בהבאת המנחה לה'. החיוב במנחה אמנם מתחדש מדי שנה, אך הוא נשען על ברית קבועה עם ה' שאינה תלויה בהבאת המנחה מדי שנה.
ומיד מוסיפה התורה ומצוה על מנחה מיוחדת, המשלבת את הברית ואת הראשית: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". בחדש הראשון קרבה מנחת בכורים, שהיא גם ראשית הקציר וגם ברית אלהינו. בחדש הזה אנו מצֻוִּים להשבית את השאור, ולדעת שגם הראשית היא ראשיתו של נצח.