פסוק א:ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני:
פסוק א:סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי״ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו:
פסוק ב:וקמץ. מגזרת לקמצים וקדמונינו פירשו קמץ מלא ודבריהם אמת:
פסוק ב:מסלתה. מעט ממנה וכן מהשמן רק כל הלבונה יקטיר:
פסוק ב:אזכרתה. האל״ף נוסף והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו ורבים פירשוהו כריח וקטורת כמו זכרו כיין לבנון:
פסוק ג:לאהרן ולבניו. ולכל הכהנים בשוה:
פסוק ד:חלות. עבות ויש אומרים עגולות מלשון חלילה בדברי קדמונינו:
פסוק ה:מחבת. קערה מכוסה בקערה והתי״ו תחת ה״א כתי״ו ושבת לנשיא:
פסוק ז:מרחשת. מעשה מטוגן ויש מפרשם מגזרת רחש לבי והטעם בעבור שישמיע קול:
פסוק י:לאהרן ולבניו. אחריו והטעם לכהן המקריב כי כן כתוב על שתי המנחות:
פסוק יא:שאור. הוא המחמיץ גם כן הדבש ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים וכן כל ארץ זבת חלב ודבש ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא:
פסוק יב:קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳. כטעם שתים שני עשרונים המונפים לפני השם בחג השבועות וזה פירוש לה׳ אף על פי שהם קדש לה׳ הם למאכל הכהן:
פסוק יג:ברית אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:
פסוק יד:ואם תקריב מנחת בכורים. רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא:
פסוק יד:אביב. נקרא כן בעבור שהוא ראשון והוא מגזרת אב:
פסוק יד:גרש. טעמו ידוע וקרוב מגזרת גרסה נפשי ואם הוא בסמ״ך:
פסוק יד:כרמל. כמו וכרמל בצקלונו: