א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ ב וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ ג וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ ד וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃ ו וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀ ז נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ ח וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ ט וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃ יא שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃ יג כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃ יד כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ טו פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃ טז וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃ יז אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ יח אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃ יט כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃ כ וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ כא שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃ כב וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃ כג שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כד כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ כה לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃ כו רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כח וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃ כט וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ל וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃ לא וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃ לב וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ לג וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃ לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃ לה וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק ב:
צ כמו שלחו מנות לאין נכון לו לא מכוון כמו הנה אמת נכון הדבר:
פסוק ג:
ק לשון הרמת קול:
פסוק ה:
ר דמוכח מן התרגום שהיה משה הקורא שאלו היה השם הקורא היה מתורגם וקרא בשם ה' שפירושו ויקרא ה' בשם. רא"ם:
פסוק ו:
ש כלומר אף על פי שגלוי לפניו שעתיד הוא שיחטא אפילו הכי מרחם עליו מאחר שלא חטא עדיין:
פסוק ו:
ת אבל אינו רחמים פשוטות כמו מדת השם בן ד' כי מדת הרחמים מדרגות רבות הם:
פסוק ו:
א אף על פי שמדה השניה של ה' ה' מרחם עליהם אחר שיחטא וישוב היינו כשעושה תשובה מיד שמרחם עליהם ומוחל להם אבל מדה זו מאריך להם ומצפה שמא יעשו תשובה:
פסוק ו:
ב כלומר מדכתיב ורב חסד משמע שאף על פי שחטא ואין זכיותיו יכולין להגן עליו לפי שהם מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליו. ומדה הראשונה של ה' ה' שעדיין לא חטא רק שגלוי לפניו שיחטא. הרא"ם:
פסוק ז:
ג לא החסד שיש להקב"ה לעשות עמו כי נוצר לא יפול רק על העשוי כבר:
פסוק ז:
ד ואף על פי שמדה השנית ממדות ה' ה' יש לה מדה זו שהיא מרחמת לשבים. יש לומר דהמדה הזאת מוותרת לו את העון ומנקה אותו כאלו לא עשה אבל אינו עושה לו שום טובה מה שאין כן במדה השנית שמוחל לו וגם עושה לו טובה וזהו ההפרש שבין פשוטו למדרשו שמפשוטו משמע שאינו מוותר העון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ומדרשו הוא שמוותר העון לגמרי. רא"ם:
פסוק ז:
ה פירוש דור אחד במדת פורעניות הוא ה' מאות במדה טובה נמצא הד' דורות שבמדת פורעניות הם ב' אלפים במדה טובה:
פסוק ט:
ו דק"ל אדרבה בשביל שהם עם קשה עורף לא היה לו לילך עמהם כמ"ש לעיל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ומפרש דהאי כי כמו אם:
פסוק ט:
ז (ס"א) שתתן לנו נחלה מיוחדת פירוש שתהא השראת שכינתך בנו בלבד ולא בשאר אומות ולפי שכבר השיב לו ה' על זה אמר זו היא בקשת ונפלינו וכו' כלומר שהזכיר פה מה שביקש בראשונה:
פסוק י:
ח פירוש על בקשת ונפלינו והוא הכתוב אחריו נגד כל עמך אעשה נפלאות שהוא פי' ונפלינו:
פסוק טו:
ט ר"ל שהוא טעם אלעיל כלומר שמא תעלה על דעתך לומר שאין האיסור והאזהרה אלא בעבודה שלהן בלבד כיון שהזהרתיך את מזבחותם וגו' אבל שתכרות להם ברית כדי שתהיה אוכל מזבחו יחד עמהם בחבורה אחת כסבור אתה שאין בכך כלום אל תעלה על דעתך בזה כי אני מעלה עליך וכו':
פסוק יט:
י חסר מלת אשר מן תזכר וגו' ובי"ת מפטר והוסיף בי"ת על פטר מפני שתזכר שב על המקצה שהיא היולדת לא על הפטר ופירושו וכל מקנך אשר יפטור זכור את רחמה:
פסוק כ:
כ ובסוף פרשת בא מפרש רש"י הטעם:
פסוק כ:
ל מה שאין כן בשאר פסולי המקודשים שנפדו שהם ותמורתן אסורות בגיזה ועבודה כיון שנכנסו במקומן:
פסוק כ:
מ דכתיב הכא ריקם ובפרשת ראה כתיב ריקם גבי הענקה מה פדיון בכור חמש סלעים אף הענקה ה' סלעים ומדכתיב ריקם דהענקה ברישא דקרא דה"ל למכתב בסיפא שדי ריקם אצאן ריקם איקב ריקם אגורן שיהא מכל מין ומין ה' סלעים:
פסוק כא:
נ במס' ראש השנה פירש"י שלא יחרוש שדה לבן ושדה אילן חרישה שיועיל לשביעית וקציר של שביעית תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת קאי הא שאר מלאכות נמי אסורים:
פסוק כא:
ס פירוש מה חריש אין לך של מצוה אפילו לחרוש לצורך עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך דוקא של רשות ולא של מצוה שאפילו מצאו קצור מצוה לקצור ויש לך ללמד מכאן שהוא דוחה שבת:
פסוק כב:
ע פירוש לא שהוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שמתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים:
פסוק כג:
פ לא הזכרים שלך שהרי אף זכרים הקטנים אינם שלך פירוש אינם ברשותך כל שכן הגדולים שחייבים במצות רק פירושו הזכרים הנמצאים בך כלומר בעמך:
פסוק כד:
צ דאם לא כן מאי כי אוריש וגו' מאי נתינת טעם יש בו:
פסוק כה:
ק שהמקרא מסורס וקצר וכאלו כתיב לא תשחט את זבחי ולא תזרוק דמו על החמץ כלומר שעדיין החמץ קיים ולא עליו ממש:
פסוק כה:
ר אם לאחד מאלו יש לו חמץ בביתו עובר בלאו אבל לא פירש מי הוא העובר או השוחט או הזורק או שניהם כאחד:
פסוק כה:
ש פירוש מועלת לשון מעילה הוא כלומר אין לינה פוסל בראש המזבח כלומר אם עלו איבריו בראש המזבח קודם עלות השחר אף על פי שלא נקרבו אינם נפסלים:
פסוק כה:
ת כלומר לא מיפסל בלינה אלא עד שילין בעמוד השחר אבל אם לן כל הלילה וקודם שעלה עמוד השחר הקטיר אין זה לינה (אבל אם לא הקטירן הוי לינה לענין שאם ירדו לאחר ע"ה לא יעלו עיין זבחים דף פ"ו):
פסוק כה:
א דהא הפסח אינו נקרב אלא אמוריו:
פסוק כה:
ב כלומר שלא יקריב אחר עמוד השחר מדכתיב זבח ולא כתיב חג הפסח אלא לרבות כל הזבחים שנפסלים בלינה:
פסוק כו:
ג אינו רוצה לומר דמאדמתך מפיק ליה דהא בפרשת כי תצא מפיק מגזירה שוה דארצך ארצך אלא ר"ל דהא דכתיב הכא אדמתך לאו למימרא דמכל הפירות שבארצך מחויב להביא בכורים אלא דוקא מז' המינים בלבד כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ:
פסוק כו:
ד דק"ל דבז' המינים חשיב נמי דבש ודבש אינו פרי ובבכורים כתיב מפרי אדמתך משמע דוקא פרי ומתרץ הוא דבש תמרים שתמרים נמי פרי:
פסוק כו:
ה פי' לא בחלב אמו דוקא אלא הוא הדין בחלב עצמו והא דנקט בחלב אמו לאפוקי עוף שאין לאמו חלב כמו שפירש"י בסמוך:
פסוק כו:
ו והא דמצריך גבי בשר בחלב ב' פסוקים לאכילה והנאה יותר מכל איסורים שבתורה שבכולן כתיב נמי לשון אכילה וכולל בהו אכילה וגם הנאה. יש לומר דגבי בשר בחלב חייב על האכילה אף שאינו נהנה באכילתו כגון שנשרף גרונו באכילה לכך לא כתב בו נמי לשון אכילה שיכלול גם ההנאה מה שאין כן בשאר אכילת איסורים:
פסוק כו:
ז דאי לא הוי מפורש אלא במקום אחד גדי עזים הייתי אומר שבכאן נמי דוקא גדי עזים דנלמוד סתום מן המפורש אבל אם בכמה מקומות כתב גדי עזים למדנו דוקא היכא דגלי גלי משום דג' פסוקים הבאים כאחד לכולי עלמא אין מלמדין והיכא דלא גלי כמו הכא דכתיב סתם כל יונקים במשמע:
פסוק כז:
ח דאלה מיעוט הוא:
פסוק כט:
ט אף על פי שגם שכשהביא לוחות ראשונות בי"ז בתמוז כתיב נמי וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמש"כ כאן מכל מקום כל הספורים הבאים אחר מקרא זה לא היו רק בלוחות אחרונות:
פסוק כט:
י כלומר שבלוחות אחרונות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות הראשונות:
פסוק לא:
כ פירוש מכיון שאין כאן דבור מיוחד כלל על כרחך לומר שהדיבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמוד להם כל התורה כולה ואם כן על כרחך צריך לומר שלשון הוה הוא כל הענין שהיה משה קורא להם בכל יום ולומד אותם התורה והמצות לנשיאים ואחר כך לכל ישראל כמו שמפרש והולך וזה היה אף לאחר שהוקם המשכן: חסלת פרשת כי תשא