פסוק א:"...שני לחת אבנים כראשנים" וגו'. כלום אפשר לבן תמותה לעשות דבר כמו - כ"ף־הדמיון - שעשהו הקב"ה? והנה הכתוב מעיד "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים" (פסוק ד). (פ' כי תשא תשנ"ה) וראה ראב"ע שהכוונה - כמדתם של לוחות ראשונים. וב"דעת סופרים" לפסוק ד כתב: משה הצליח לפסול את הלוחות כדוגמת הראשונות, אף שבודאי היו רק "כראשונות" - דומות להם ולא כמותם ממש.
פסוק ג:רש"י ד"ה ואיש לא יעלה עמך, ...אין לך יפה מן הצניעות. עכ"ל. הלוחות הראשונים ניתנו בפומבי, שכן נאמר "ועלית אתה ואהרן עמך" (יט, כד) ו"וכל העם ראים את הקולת" (כ, טו), אבל כאן "ואיש לא יעלה עמך" - בהצנע. וכן "ונצבת לי" (פסוק ב), "ויתיצב עמו" (פסוק ה). (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק ה:רש"י ד"ה ויקרא בשם ה', מתרגמינן וקרא בשמא דה'. ע"כ. רא"ם מבאר (ראה "שפתי חכמים" אות ר), שלפי רש"י משה הוא הקורא בשמו של ה'. לדבריו, הדל"ת שאונקלוס מוסיף מוכיחה שהוא מבאר "ה'" כמושא ולא כנושא. ולכאורה מדברי רש"י בפסוק ח - "ושמע קול הקריאה", מסתבר יותר כדברי רשב"ם, ראב"ע ור"ע ספורנו שה' הוא הקורא בשמו. ולפי פירושם, ההמשך - "ויקרא ה' ה'" וגו' (פסוק ו) - הוא הפירוט של הקריאה שבפסוקנו. ואילו לרש"י קשה להבין, מהו טיבה של קריאתו זו של משה. (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה "ספר הזכרון" שגורס באונקלוס "בשם ה'" (בלי דל"ת), היינו - כרשב"ם, ראב"ע ור"ע ספורנו. ואף טעמי המקרא מורים כן, שכן ה"טפחא" באה במלת "בשם".
פסוק ו:ויעבר ה' על פניו ויקרא וגו'. שלוש עשרה מידות של רחמים, אין לאומרן ביחיד ואין לאומרן בישיבה, וגדול כח הסליחה הטמון בהן. וכך אמרו במסכת ראש השנה (יז ע"ב): אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. "ה' ה'" - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. "אל רחום וחנון" - אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: "הנה אנכי כרת ברית" (שמות לד, י). וב"עץ יוסף" על ה"עין יעקב" מובאים דברי האלשיך הק' בשם לבנת הספיר: יאמרו לפני כסדר הזה לא נאמר אלא יעשו לפני, שלא באמירה בלבד תלוי הדבר אלא בעשייה. אם עושה אדם מידותיו כמידותיו של הקב"ה עוונותיו נמחלין לו. (פ' כי תשא תשנ"ז)
פסוק ו:"ה' ה'". נחלקו הראשונים (במסכת ראש השנה שם) אם שני השמות הראשונים נמנים כשתי מידות מתוך השלוש עשרה (רש"י, רבנו תם ורא"ש), או שהשם הראשון אינו נמנה על שלוש עשרה מידות (תוספות בשם רבנו נסים ורי"ף כפי שהבינו הר"ן) ושיעור הכתוב: הקב"ה ששמו ה' קרא - ה' אל רחום וחנון וגו'. לדברי אלו האחרונים כוללת מדת "נוצר חסד לאלפים" בתוכה שתי מידות ("מאי דכתיב 'ארך אפים' ולא כתיב ארך אף - ארך אפים לצדיקים ולרשעים").
פסוק ו:רש"י ד"ה ה' ה', מדת רחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב. ע"כ. והיא גמרא בראש השנה (יז ע"ב). בדומה לזה שמעתי פעם מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א לגבי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני עשיית המצוה השטן רוצה למנוע, ואחרי עשייתה השטן רוצה שתתרווח על עשייתה ותתגאה בה. (פ' כי תשא תש"ס)
פסוק ז:...על בנים ועל בני בנים על שלשים וגו'. לפי זה שילש הוא מה שנקרא בפינו "נין", ובעשרת הדברות (למעלה כ, ה) נאמר: "פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי", כלומר שילש הוא נכד. ועל לשון "נין" של ימינו קשה מן האמור אצל אברהם ואבימלך "ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג), כלומר "נין" של התורה אינו אלא בן. (פ' כי תשא תש"ס) וראה דברי רד"ק ותרגומו של אונקלוס לבראשית (שם) וכן רד"ק ומצודת ציון בישעיהו (יד, כב) ומצודת ציון באיוב (יח, יט) - כולם פירשו "נין" - בן.
פסוק ז:רש"י ד"ה לאלפים, עונות - אלו הזדונות, פשעים - אלו המרדים שאדם עושה להכעיס. ע"כ. מקורו של רש"י הוא בגמרא (יומא לו ע"ב), וקשיא טובא: למה אין רש"י מביא ביאור המלה "חטאה" מן הגמרא שם (שגגה)? (פ' כי תשא תשנ"ב) ואכן בדפוס אלקבץ נוסף: וחטאה אלו השגגות. אבל ראה "משכיל לדוד" שכיון שרש"י לא הזכיר "וחטאה אלו השגגות", כמפורש בגמרא, מבואר שאינו מונה "חטאה" כמידה בפני עצמה וכדברי תוספות (ראש השנה יז ע"ב ד"ה שלש).
פסוק ט:רש"י ד"ה ילך נא ה' בקרבנו, כמו שהבטחת וכו'. אין לומר שמשה ביקש מה' שילך בקרבנו בגלל שעם קשה עורף הוא. כלומר מלת "כי" שבפסוקנו אינה באה במשמעותה הרגילה (נתינת טעם), אלא משמעותה: אם. ושיעור הכתוב: מאחר ואתה ה' נושא עוון, אינני חושש לבקש שתלך בקרבנו, הואיל ואם נחטא ונהיה קשי עורף - "וסלחת לעונינו". כך ב"לפשוטו של רש"י". ודומים לזה דברי רמב"ן על אתר, אבל ראב"ע מפרש: כי עם קשה ערף הוא - אף־על־פי שעם קשה עורף הוא. (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק ט:רש"י ד"ה ונחלתנו, ...זו היא בקשת "ונפלינו אני ועמך" (לג, טז), שלא תשרה שכינתך על האומות. ע"כ. למה אין רש"י מבין תיבה זו כפשוטה - מתן נחלה לישראל בארץ המובטחת? וכן הוא ביונתן בן עוזיאל על אתר. (פ' כי תשא תשנ"ט)
פסוק י:רש"י ד"ה אעשה נפלאות, לשון ונפלינו, שתהיו מובדלים בזו מכל האומות, שלא תשרה שכינתי עליהם. ע"כ. מסתבר שרש"י מפרש כך, לא רק משום כל האמור קודם בנדון, אלא גם משום שאין להצביע על נפלאות - מעשי נסים גדולים יותר - שנעשו אחרי כן. (פ' כי תשא תשמ"ט) וכן כתב רמב"ן למעלה (פסוק ח): ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגויים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחילה במצרים ועל הים וכו'.
פסוק יא:רש"י ד"ה את האמרי וגו', שש אומות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם. ע"כ. ראה מה שכתבתי למעלה (לג, ב). (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק יד:כי לא תשתחוה לאל אחר וגו'. רי"ש רבתי. והיא לעומת דל"ת בפסוק "שמע ישראל... ה' אחד" (דברים ו, ד), להראות מה קטן יכול להיות ההבדל בין "אחד" ו"אחר", וכמה צריך לדייק בעניין זה, כך שמעתי בנעורי מפי מו"ר הרב יונה מרצבך זצ"ל. (פ' כי תשא תשמ"ה)
פסוק יד:וזה עתה מצאתי את הדברים במדרש, במפורש, ראה ויקרא רבה (יט, ב). (פ' תצוה תשמ"ז)
פסוק יד:רעיון זה התכוונתי לומר בסעודת בר המצוה של אביעד שי' (אך לא איסתייעא מילתא) לאחר שורה של קשיים שלא מצאתי מי שנדרש להם. והמסקנה העולה מאלה: (א) מותר וצריך לשאול כל שאלה שהיא, כי לא הבַּישן לָמד. (ב) צריך להשתדל ללמוד ולחפש תשובות, ויפה כאשר אכן מוצאים, אך אפשר לחיות עם שאלות שאין לך תשובה עליהן, ואני מוסמך להעיד על כך. וברכתי לאביעד שי', שידע להעמיק ולדייק ככל האפשר, כמרומז יפה בפרשה זו. יש לקרוא "כי לא תשתחוה לאל אחר", ברי"ש רבתי, ומנגד יש לקרוא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", בדל"ת רבתי, וחלילה לא להחליף ביניהם. וכן שיהיו לו התבונה והכוח והאושר לשלוט בזמנו ולהקדיש ללימוד תורה את הראוי, וכך יעלה במעלות התורה לשמחת כולנו. (פ' כי תשא תשנ"א, בר מצוה של אביעד שי')
פסוק יד:רש"י ד"ה קנא שמו, מקנא להפרע ואינו מוותר ...אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו. ע"כ. הרי זו הגדרה שקשה להבין כוונתה. (פ' כי תשא תשמ"ט) וראה "באר מים חיים" שכוונת רש"י לבאר לשון קנאה האמורה כאן, שכן לא שייכת קנאה אצל הקב"ה ח"ו, וודאי לא בעבודה־זרה שאין בה ממשות.
פסוק טו:רש"י ד"ה ואכלת מזבחו, כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני וכו'. וקשה לי איזו סברה היא זו, והרי לכל הפחות תהיה זו אכילה משחיטת נכרי? (פ' כי תשא תשמ"ט) אלא אמרו חז"ל במסכת עבודה־זרה (ח ע"א): תניא רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ - עובדי עבודה־זרה בטהרה הן (כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב - רש"י). כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו - אף־על־פי שאוכלין משלהן, ושותין משלהן, ושמש משלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: "וקרא לך ואכלת מזבחו".
פסוק יח:רש"י ד"ה חדש האביב, חודש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישולה. ע"כ. האביב הוא אב (ראשון) לכל תבואות השנה. וראה מה שכתבתי למעלה (כג, טו). (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק יט:רש"י ד"ה וכל מקנך תזכר וגו', ...אשר יפטור זכר את רחמה. ע"כ. כלומר כל מקנה הנקבה שלך, אם ילד שור או שה זכרים בכורים, שפתחו את רחם אמם. (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק כ:...בכור בניך תפדה וגו'. והרי זה מדבר בבכור אדם, אחַר שהפסיק מלדבר בו על בכור בהמה ובכור חמור, והרי זה סדר תמוה. ואכן למעלה (יג, ב) הסדר הוא: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". (פ' כי תשא תשנ"ה)
פסוק כ:רש"י ד"ה כל בכור בניך תפדה, חמישה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז). ע"כ. ותמיהני למה רש"י מביא את הרישא של הכתוב, בעוד שראיתו היא מהסיפא של פסוק זה - "בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש" וגו'. ואולי כתב וגו' וזה הושמט. (פ' כי תשא תשמ"ט)
פסוק כ:אבל כבר בדפו"ר אין. (פ' כי תשא תשנ"ז) ובדפוס אלקבץ: וגו' "חמשה שקלים" וגו'.
פסוק כא:רש"י ד"ה בחריש ובקציר תשבת. הקושי בפסוקנו הוא: כלום רק חריש וקציר אסורים בשבת, הרי ל"ט מלאכות אסורות? ולכן פירש רבי עקיבא (במסכת ראש השנה ט ע"א) את סוף הפסוק "בחריש ובקציר תשבת" כמוסב על תחילתו: "ששת ימים תעבד". כלומר גם כאשר מותרת לך כל עבודה, לעתים רק החריש והקציר אסורים, כגון לחרוש בשדה אילן בערב שביעית סמוך לשביעית, או לקצור בשנה השמינית תבואה שגדלה בשביעית. לדעת רבי ישמעאל (שם) "בחריש ובקציר תשבת" מוסב על "וביום השביעי תשבת", ושיעור הכתוב: הקציר אסור בשבת רק אם הוא דומה לחריש, שאינו מצוה, אבל בקציר של מצוה, כאשר ליל ט"ז בניסן, מועד קציר העומר, חל בשבת - הקציר מותר. כך ב"לפשוטו של רש"י". (פ' כי תשא תשנ"ה)
פסוק כה:רש"י ד"ה לא תשחט וגו', ...אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. ע"כ. כך למדו במכילתא, שגם הזריקה בלאו, ממה שכתוב "דם זבחי". כלומר אסורה זריקת הדם על המזבח כל עוד החמץ קיים אצל בעל הקרבן. (פ' כי תשא תשס"ב)
פסוק כו:לא תבשל גדי בחלב אמו. בשלושת המקומות, דהיינו כאן, למעלה (כג, יט) ובדברים (יד, כא), מתרגם אונקלוס "לא תיכלון בשר בחלב", והרי זה תמוה, וכפי שכבר שאלתי למעלה (כג, יט). (פ' כי תשא תשנ"ח)
פסוק כו:רש"י ד"ה לא תבשל גדי, ...אחד לאכילה ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול. ע"כ. (חולין קט ע"ב). אך דרשה מעין זו קשה אחר שרש"י אמר קודם (פסוק כג): הרבה מצוות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלוש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשין שבהם. ע"כ. מנין לי אפוא שכאן לא כך? (פ' כי תשא תשנ"ג) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כך אמרו חז"ל (פסחים כד ע"ב): כל היכא דאיכא למדרש - דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יתירי (בכל מקום שניתן לדרוש את הפסוק לדין חדש - דורשים אותו, ואין מעמידים אותו ללאוים נוספים).
פסוק כח:"ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" וגו'. סדר עליותיו של משה רבנו ע"ה כך הוא: למחרת מתן תורה, בז' בסיון, עלה משה אל ה' בחצי היום למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בט"ז בתמוז לאחר שש שעות עשו עגל. בי"ז בתמוז ירד משה מן ההר ובידו שני לוחות הברית, ומשראה את העגל ואת המחולות השליך את הלוחות ושברם. למחרת (י"ח בתמוז) שרף משה את העגל ופקד על שבט לוי להכות בחוטאים (שלושת אלפים איש נהרגו על־ידי בני לוי). בי"ט בתמוז עלה משה בשנית למשך ארבעים יום וארבעים לילה (עד כ"ט באב) כדי להתפלל על העם. משירד פסל לוחות שניים ובנה את הארון להניח בו את הלוחות השניים ואת שברי הלוחות הראשונים, כפי שנצטווה. ולמחרת (ל' באב) שוב עלה - בפעם השלישית - ובידו לוחות שניים שפסל יום קודם. במשך ארבעים יום וארבעים לילה אלו הראה ה' למשה את תבנית המשכן וכליו. ובי' בתשרי, יום הכפורים, ירד משה עם לוחות שניים אשר מכתב אלהים חרות עליהם. ביום זה לימד משה תורה לאהרן ולבניו, לזקנים ולכל ישראל. (על־פי רש"י לא, יח; לג, יא). (פ' ויקהל תשנ"ה)
פסוק לא:רש"י ד"ה וידבר משה אלהם, ...ולשון הווה הוא כל הענין הזה. ע"כ. לכאורה פירושו - פעולה ממושכת היא זו, שהרי לא נאמר, מה אמר להם משה רבנו ע"ה בהזדמנות זו. (פ' כי תשא תשנ"ח)
פסוק לב:רש"י ד"ה ואחרי כן נגשו, ...נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם וכו' (עירובין נד ע"ב). לאן נכנסו? והרי לא היה מבנה שיכיל את כולם. יתרה מזו. רש"י־חז"ל - מתעלמים מן הצד הטכני של תיאור זה. כיצד ישמיע משה את דבריו לפני קהל עצום כל כך? (פ' כי תשא תשנ"ח) בהקדמת הרמב"ם למשנה (מהדורת הרב קאפח) כתוב: "ואחר כך נכנסים המון העם כל מבקש ה'", משמע שלא כל הששים רבוא נכנסו, אלא מבקשי ה' בלבד. ואחר כך היו העם מתפזרים ללמד זה לזה מה ששמעו, כמבואר ברמב"ם שם.
פסוק לב:בשתי הפרשות (ויקהל־פקודי) ישנה שוב חזרה על אשר שמענו בפרשות הקודמות (תרומה, תצוה וחלק מכי תשא) הגם שניתן היה להסתפק לכאורה בפסוק בודד: "כאשר צוה ה' את משה כן עשו". לשאלת החזרות המרובות נדרש רמב"ן (להלן לו, ח) באריכות, וכך הוא חותם את דבריו שם: "ועל הכלל: כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה". ועוד: בשתי הפרשות חסרה לעתים קרובות יו"ד הרבים, ולא ידעתי מה משמעות יש ליחס לזה, ועדיין לא ראיתי מעיר. וראה מה שכתבתי להלן (לרש"י לה, כז ד"ה והנשאם הביאו). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ו) באשר ל"חזרות" ראה מאמרה של נחמה ליבוביץ בעיוניה (עמ' 453).