א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ ב וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ ג וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ ד וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃ ו וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀ ז נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ ח וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ ט וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃ יא שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃ יג כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃ יד כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ טו פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃ טז וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃ יז אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ יח אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃ יט כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃ כ וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ כא שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃ כב וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃ כג שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כד כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ כה לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃ כו רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כח וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃ כט וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ל וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃ לא וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃ לב וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ לג וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃ לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃ לה וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ו:
ויעבור ה' על פניו ויקרא בש"ס (ר"ה פ"א) אמרינן מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ וכו' הדבר קשה לאמרו. ונראה הכוונה שבשעה שביקש משה הי' מעורר כל י"ג מדות של רחמים לרחם על ישראל והיינו שנתעטף כש"ץ כלומר שסיבב עצמו בכל המדות בכדי לרחם והראה למשה כשישראל חוטאין שיעשה ג"כ כסדר הזה כלומר שיסבבו עצמן בכל המדות של רחמים לרחם על אחרים ובוודאי הקב"ה ג"כ יעשה נס וירחם עליהם:
פסוק ו:
ורב חסד בגמ' ר"ה אמרינן ורב חסד מטה כלפי חסד. חד אמר כובש וחד אמר נושא. ופרש"י כובש היינו שכיבש כף, של זכיות ומכריעין ונושא היינו שמגביה כף של העבירות והוא תמוה דוודאי אין חילוק כשמגביה כף או מכביד להשני'. ונלפענ"ד לתרץ דהנה בוודאי מתן שכר של המצות שהצדיקים עושין דהיינו צדיקים שזכיותם מרובין מעוונותיהם יותר גדול ממתן שכר מצות של הרשעים שעוונותם מרובין על זכיותם אפי' הם עושין מצות שוות. וכן עונשין של עבירות של הרשעים יותר גדול מעונש העבירות של צדיקים א גמרא ואב"א סברא אב"א גמרא דבש"ס קידושין אמרו בהדיא דעבדין לי' יום טוב ויום ביש והיינו דמי שזכיותיו מרובין מעווניתיו נותן לו שכר מצותיו בעה"ב ועונש מעוונותיו בעוה"ז ולרשעים בהיפך ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ובוודאי טובות ורעות עוה"ז אינם מתייחסים כלל ביחד אחד עם טובות ורעות עוה"ב. וגם מסברא נראה שיוגדל שכר הצדיקים משכר הרשעים דהצדיקים נקראים בנים למקום ונקראין עושין רצונו והרשעים נקראים עבדים ובוודאי שיוגדל שכר הבן משכר העבד ועונש העבד מעונש הבן וזהו פלוגתת הש"ס גבי בינונים דכתיב ורב חסד מטה כלפי חסד וע"כ א"א שיהי' להבינונים כל מעלת הצדיקים ובוודאי מחיוב שיהי' להבינונים קצת מעלת הצדיקים וקצת מחסרונות שיש להרשעים ובהא פליגי דחד אמר כובש דהטיית המאזנים כלפי חסד הוא, רק כשבא לשקול המצות של הבינונים ליתן עליהם שכר ואז המצות שלהן נראין אצל הקב"ה כאלו הם מכריעין ונותנין להם שכר מצוותן בעוה"ב כמו לצדיקים ממש אבל העבירות כשבא לשקול אותן ולהעניש עליהם אז אין מטה כלפי חסד הכף שיהי' נידון כצדיק ממש שיענשו בעוה"ז כמו צדיקים ואף שאינו מסתבר שיהיה לו דין רשע ממש. מ"מ גם דין צדיק אין לו. ונגד זה יש להבינונים ספר אחר שאינם נכתבין לענין העונשין לא בספרן של צדיקים ולא בספרן של רשעים ויליף לה מקרא דכובש דמשמע לי' שיכריע כף הזכות וע"כ אינו מטה מכח מדה דורב חסד דהיינו שיהי' לו כל מעלת הצדיק רק בשעה שבא לשקול נגד תשלומי השכר. והר סבר נושא, פי' שאינו מטה כלפי חסד רק בשעה שבא לשאול בכדי לידע איזה עונש שיתן להם על העוונות אז נושא כף המאזנים כלומר שהעוונות נראין אצלו קלים כאלו הי' מוכרעים ונגד תשלומי העונשין דנים אותו כצדיק ממש להקל העונש ליתן אותם בעוה"ז כאלו הי' צדיק גמור ונגד הזכיות יש ספר אחר ויליף לה מקרא דנושא דמשמע לי' שאינו מטה כלפי חסד רק בשעה שבא לשקול בכדי להעניש על העוונות ולפ"ז א"ש מה שאמרו בש"ס גבי בינונים תלוין ועומדין וכו' נכתבין וכו' ולא אמר נחתמין כמו בצדיקים ורשעים ולהנ"ל א"ש דפרטי עונשין של הבינונים לחד מ"ד שנידונים כרשעים משפט פרטי ענשיהם הם לאחר מיתה:
פסוק ו:
וינחם ה' על הרעה. בש"ס (ברכות ל"ב) איתא ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה. אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה בתי וכו'. התשכח אשה עולה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דא"ר אליעזר מהו דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה וכו'. עיין ברי"ף ומהרש"א בעין יעקב במה שתמהו בזה. ולענ"ד נראה לפרש דהנה הישראל מכונין בשם עבדים ובשם אשה כדכתיב וארשתיך לי לעולם וההפרש שבין אשה לעבד הוא. שאשה כל זמן שהיא אשתו שלא גירשה אע"פ שעזבה אין לו רשות לשכחה שהיא יש לה חיובים על בעלה. ותוכל לתבעו או זן אותי או גרשני משא"כ עבד אין לו שום חיוב על הרב ואין העבד יכול לומר לרבו או שחררני או פרנסני כמבואר בגיטין דף נ"ג – וזה שאמר כאן היינו עזובה היינו שכוחה כלומר שעזובה נכלל בלשון שכוחה ולא הי' לו לומר כ"א ה' שכחני. וע"ז תירץ זהו כעין טענה לכנסת ישראל נגד השי"ת כיון שאם אדם נושא אשה על אשתו ועדיין לא גירש הראשונה זוכר מעשה הראשונה מה שנשאה והתחייב נגדה וכיון שהקב"ה רק עזב אותנו ולא גירש אותנו עדיין כדכתיב אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתיו א"כ קשה על מה שה' שכחני שזה מורה ח"ו שנתבטל האישות שבינינו להקב"ה ואין אנחנו מכונים רק בשם עבד שבזה יש רשות לאדון לשכחו מלבו. וע"ז משיב הקב"ה התשכח אשה עולה י"ב מזלות וכו'. עיי' מהרש"א שזה מרומז בכתוב שאח"ז הן על כפים חקותיך דהיינו כיון שאתה סיבות בריאת עולם היאך אפשר שאשכח אותך התשכח אשה עולה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים הכוונה להוכיח כי אנחנו לאו בבחינת טרד נחשבנו כי בחינת עבודת עבד הוא מרחוק אא עבודת אשה לבעלה הוא הכל בהתקרבות הקרבנות שציוה הב"ה להקריב היא עבודת התקרבות ועל שם זה יקראו קרבן וזהו עבודת אשה לבעלה וכיון שהי' לך בחינת אשה לבעל א"א לשכחך וע"ז אמר כיון שיש לנו בחינת אשה לבעלה אולי לא, תשכח מעשה עגל פי' כי לפעמים יש מעלה לבחינת עבד דבעבד אף אם מרד הרבה פעמים יכול לשוב אליו משא"כ באשה אם תזנה נאסרה עליו כמאמר הכתוב (ירמי' ג') והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד ולזה אמר כיון שאין אתה שכחני מורה שהוא בחינת אשה א"כ ע"י מעשה העגל א"א לשוב עוד דחשיב כזנות ולזה השיב הקב"ה גם אלה תשכחנה וחזר ואמר אולי תשכח מעשה סיני כלומר אם תשוב אותנו אחר הזנות ע"כ צריך לעקור מעשה הקידושין מסיני וע"ז אמר ואנכי לא אשכחך:
פסוק ו:
פירוש הי"ג מדות של רחמים. הרבה נשתבשו בחשבונן וגם איך אפשר לדבק בג' מדות הראשונות ה' ה' אל וגם נקראים מדת הרחמים ויש בתוכן מדת הדין כגון לא ינקה ופוקד עון אבות. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב שהמחברים יברחו מאוד מלקרות השי"ת עילה וסיבה שהן על משקל השמש עילת האור או סיבת האור ואין השמש מוקדם מהאור ולזאת בקריאת השי"ת עילה וסיבה מורה על קדמות העולם וקורין אותו פועל והרמב"ם כתב אדרבא יש לקרותו בשם עילה כי פועל יורה על שהפעולה שוב אינו צריך להפועל אחר שנעשה מה שאין כן המציאות אם יעדר השגחתו הכל כלה והוא סבת הנמצאים כולם כמו שהשמש עילת וסיבת האור שבהעדר השמש נעדר האור, וראוי לקרותו בשם עילה וסיבה ולזה אמר בכפל ה' ה' להורות כי שם הוי"ה מורה על מהות הויות והוא הממציא הנמצאים כולם. ואחר כך שם אל כי מדת הקב"ה לא כמדת בשר ודם כי מדת בשר ודם אם מהוה איזה דבר כגון זורע שדה או נוטע כרם אין בידו להספיק כל צרכו כגון להמציא גשם או שמש הצריך לצמיחת השדה והכרם אבל השי"ת חי הוא אל פי' בעל היכולת וכוחות כלם ויש בידו להספיק כל צרכי המציאות ושלשה אלו הן ג' מדת הרחמים כמ"ש בעל חובת הלבבות שבעד טובת הבריאה וקיומי והספקת אין די בכל עבודת כולם. יאחר כך מדת רחום אף שהאדם אינו כדאי להטובות שעושה עמו הקב"ה כמאמרם ז"ל אע"פ שאינו הגון מרחם. ומדת חנון שמלבד שהוא מספיק הצרכים ההכרחייםהוא חונן ונותן במותר ובהרחבה. ומדת ארך אפים הוא שאם נתחייב איזה עונש מאריך אפו:
פסוק ו:
ומדת רב חסד ואמת הן שני מדות ואמרו בש"ם כי מעיקרא ואמת ואח"כ ורב חסד והקשה המהרש"א דא"כ היה לו לכתוב בהיפוך ואמת ורב חסד והפירוש הוא כך דמשל משלו חז"ל במדרש למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק אבן בראשו ויש בו כדי להמית מה עשה צוה לפצוע האבן על חתיכות קטנות מאוד ולזרקו בראשו לאחדים ונתקיים שבועתו והבן לא מת וכך שמו יתברך מתנהג עם ישראל שהגזירה היוצאת מלפניו פורע לאחדים ונתקיים גזירתו וישראל לא כלו. ולפ"ז אתי שפיר שאף שבמחשבה גזר השי"ת הגזירה באמת כפי דין הקצוב מ"מ לבסוף ורב חסד היינו שפוצע הגזירה הנקצבת ברב חסד כמאמר המדרש שמפוצץ האבן נמצא במחשבה האמת קודם ולבסוף בשעת פרעון העונש כשפורע לאחדים פורע ברב חסד וכשכלה פרעון העונש נגמר הגזירה באמת כפי שהוקצב עליו בדין וא"כ האמת הוא לבסוף:
פסוק ו:
ומדת נוצר חסד לאלפים קשה מהא דאמרינן בש"ס שתמה זכות אבות שאינו אפילו מאה דורות ונראה כי המדה זו הוא בדרך משל כמלך שמניח אוצר אחד ואמר שאם יצטרך לזה דור העשירי ינתן לו ואם לא יהיו מצטרכים לו רק דור העשירי הי' מספיק לו אך מזדמן שהיו כולם עניים גדולים ונצרכים ונשתמשו הרבה וכן הוא בעו"ה גמרנו ואכלנו צדקת אבותינו גם קרן גם פרי לא מלאו ספק. עוד יש לפרש כי בש"ס אמרו גדולה מדה טובה ממדה פורעניות, אחד מת"ק שפוקד עון אבות על שילשים וזה לאלפים ובפוקד עון אבות אמרו בש"ס כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם דוקא ולפ"ז המדה דנוצר חסד הוא ג"כ כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם מיירי רק שמוסיפין להם שכר דאי לא תימא הכי הרי מדה טובה מרובה לאין תכלית דזה רק באוחזין וזה אפילו באין אוחזין וכיון דהוא רק באוחזין שפיר אמרו בש"ס תמה זכות אבות דבעו"ה אין אנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו ומרחקין עצמינו בכל יכלתנו מאבותינו. והנביא צווח ואמר הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם להזהירנו בכל האזהרות בחוקותיהם לא תלכו ובעו"ה לא די שאין אנחנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו רק שנעשה בינינו אהובה חוקות העכו"ם המכוערין אפילו בעיניהם ואין עושין רק המקולקלין שבהם וקרא צוות ואנכי נטעתיך שורק ואיך נהפכת וגו' ופי' האלשיך דשורק יש לו ג' שרשים כך אתה נטעת בג' שרשים שהן האבות ונהפכת ונעשית כהזמורות שחותכין מהגפן הרע עיי"ש וכן אנחנו הולכים בדרכים הרעים של עכו"ם המקולקלים וכמו שפרש"י כטובים שבהם לא עשיתם כמקולקלין שבהם עשיתם וכך נטמינו נפשינו עד שדבקה נפשינו בטומאת העכו"ם המטמאים ואהוב לנו דרכים המכוערים מהעכו"ם המקולקלים ושפיר אמרו תמה זכות אבית כיון שאין אנחנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו:
פסוק ו:
ומדת נושא עון ופשע וחטאה אמרו בש"ס כשישראל עושין תשובה עושה להן הקב"ה העוונות והזדונות כשגגות. וכל מקום שהטיל הכתוב הא בסופה הוא במקום למד בתחלתה וכיון שכתוב וחטאה בה"א לבסוף כאילו כתוב נישא עון ופשע לחטא פי' מהפכו לחטא שהזדונות נעשו כשגגות. מדת ונקה הוא לשבין מאהבה שמנקה מכל ומהפכו לזכות. ומדת לא ינקה הוא ג"כ מדת רחמים כי בש"ס אמרו והתוית תי"ו תמה זכות אבות תחון זכות אבות והקשה המהרש"א מה ש"י לרשעים אמנם האמת הוא כי הרמב"ם כתב שהסתרת ההשגחה הוא העונש החמור שבחמורים וזהו ג"כ ממדת הרחמנות מזכות אבות שהקב"ה משגיח והעונש בא מאתו יתברך וזהו אמרו מוריד שאול ויעל כי הסם המר מהרופא מומחה לרפואה יחשב מדת פוקד עון אבות הוא גם כן ממדת הרחמים ענין שעשה דוד התנצלות על החטא הן בעון חוללתי וזהו אמרו פוקד עון אבות על בנים להתנכלות על החטא:
פסוק ו:
וחשבון של הי"ג מדות הוא כך ק' ה' אל הן שלשה. רחום וחנון ארך אפים הן שלשה. רב חסד ואמת נוצר נושא נקה לא ינקה שלשה. פוקד הוא מדה הי"ג והדבק במדותו שייך בכל המדות כי הצדיק נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והרי הוא כאלו הוא גם כן מהוה הויות ומספיקים אותם: