פסוק א:פסל לך הראהו וכו׳ בירוש׳ פ״ה דשקלים איתמר אר״ח בר חנינא מפסולת לוחות העשיר משה שנאמר פסל לך שיהא הפסולת שלך אמר רבי חנין מחצב אבנים טובות ומרגליות גילה הק״בה למשה בתוך אהלו ומשם העשיר משה שנאמר והביטו וכו׳ עד באו האהלה ע״כ. משמע דהנך תרי אמוראי פליגי דלר׳ חמא לא נתגלה לו שום מחצב כלל באהלו רק הקדוש ברוך הוא נתן לו חתיכת סנפירינון וא״ל פסל והפסולת יהא שלך ומאותו הפסולת לבד העשיר והיינו דדריש מפסל לך שאילו היה שם מחצב אבנים טובות מה צורך לאותו הפסולת הרי במחצב איכא טובא. ולר׳ חנין אה״נ שהיה המחצב ונמצא שלא נתעשר מהפסולת של לוחות כלל אלא מהמחצב של אבנים טובות ומפיק ליה מוהביטו וכו׳ עד באו האהלה וקרא דפסל לך צ״ל דמוקי ליה ר׳ חנין לדרשה אחריתי. ומצי׳ למימר דאיהו דריש ליה לההיא דכתב רש״י לקמן בסמוך אתה שברת הראשונות אתה פסל לך אחרות. ובזה מתיישב דבגמ׳ דידן בנדרים פ׳ אין בין המודר דף ל״ח אי׳ אר״ח ב״ח לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות שנאמר פסל לך ואיכא למידק אמאי מייתי לה בל׳ שלילה לא העשיר אלא וכו׳ לימא מפסולת של לוחות העשיר משה אלא מוכח כדאמרן דאתא לאפוקי המחצב דרבי חנין והיינו דקאמר לא העשיר משה אלא מפסולת וכו׳ כלו׳ ותו לא מידי. ומעתה ק׳ על רבינו תרתי חדא במאי דקאמר הראהו מחצב של סנפרינון מתוך אהלו וא״ל הפסולת וכו׳ הרי כאן דמזכי שטרא לבי תרי דל״רח ב״ח דקאמר שנתעשר מהפסולת לא היה שם מחצב באהלו כלל ולרבי חנין דקאמר מחצב לא נתעשר מהפסולת אלא מהמחצב ותו ק׳ דהואיל ודריש קרא דפסל לך לומר הפסולת שלך היכי מצי למדרש נמי לאידך דלקמן אתה שברת וכו׳ ומסיים בה לכך נאמר פסל לך והא אפיקתיה לכדלעיל והול״ל ד״א. ושמא משמע ליה לרבינו ז״ל דמדלא קאמר בירוש׳ ורבי חנין אומר אלא אמר ר׳ חנין דמוכח דלא פליגי כדלעיל אלא ר׳ חנין לפרושי אתא מהיכן בא לידו של משה הסנפרינון לעשות הלוחות דלא מסתבר לומר שירד לו מן השמים לכך קאמר שגילה לו הקב״ה המחצב בתוך אהלו. ומיהו לאו למימרא דלא פליגי כלל דבהא מיהא פליגי דר״ח ב״ח סבר דאף על גב שנתגלה לו מחצב גדול מ״מ לא לקח לעצמו אלא הפסולת דסבר מדקאמר לו רחמנא הפסולת יהא שלך איכא למשמע למעוטי אידך ורבי חנין סבר לעולם לקח הכל דקא״ל הפסולת שלך לאו למעוטי אידך אתא אלא לשרויי ליה הפסולת גופיה אצטריך דס״דא אית ביה משום מעילה קמ״ל אבל לעולם שנתעשר מכל המחצב. ומ״מ הואיל ולתרווייהו היה שם מחצב באהלו ולתרווייהו נמי דרשי׳ פסל לך לומר הפסולת יהא שלך מש״ה אמרו בירוש׳ אמר רבי חנין ולא רבי חנין אומר. ולפי האמור נמי א״ש מאי דדייקי מש״ס דידן דקאמר לא העשיר אלא מהפסולת למעוטי כל השאר שבמחצב שלא לקח כלום אלא מאי דשרי ליה רחמנא להדיא. והשתא סלקי שפיר דברי רש״י ושפיר מצי׳ למימר דכ״ע נמי דרשי ליה לאידך דלקמן אתה שברת וכו׳ ותרתי שמעינן מינה חדא מפסל וחדא מלך:
פסוק א:ומאי דמסיים רש״י משם נתעשר משה הרבה. ראיתי בש״ח שכתב בשם הד״ד וז״ל פי׳ הא אמרי׳ אין השכינה שורה אלא על עשיר וכו׳ משמע שהיה עשיר לכן הוסיף מלת הרבה עכ״ל ואחרי בקשת המחילה הראויה תמיהא לי טובא דמלבד דמלישנא דגמ׳ דלעיל מוכח איפכא דלא העשיר אלא מהפסולת של לוחות. וההיא גופה דאין השכינה שורה אלא על עשיר מהך גופה שמעי׳ לה התם בנדרים עשיר מפסל לך פסולתן שלך. ובר מן דין הנה בש״ר אמרו להדיא פסל לך הפסולת שלך משם העשיר משה אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שיטול אותן פסולות משה למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים והעשירו ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר ע״כ הרי בהדיא דקודם לכן היה עני ולענין מה שהכריחו להרב ז״ל לומר כן דאל״ה איך שרתה עליו שכינה קודם לכן הואיל והיה עני ואנן אמרינן דאין השכינה שורה אלא על עשיר נראה שזה הרגיש הרא״ש ז״ל בנימוקיו התם בנדרים ולכך פי׳ וז״ל אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות ע״כ. כלו׳ והילכך אין להקשות איך שרתה על משה שכינה קודם שיעשיר שלא היה רק קצת פעמים ולא בקביעות עדיין. ולענין דיוק מלת הרבה שכתב רש״י ז״ל נראה בעיני שכיון לומר שנתעשר הרבה יותר מכל ישראל דאע״ג דכלהו עתירי הוו מביזת מצרים ומילי אחריני מ״מ משה רבינו מפסולת של לוחות נתעשר הרבה טפי מכלהו כדי שיטול שכרו כדלעיל. אחר כתבי זה מצאתי בילקוט פ׳ עקב על פ׳ בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך זש״ה עת להשליך אבנים בשעה ששובר וכו׳ ועת כנוס אבנים פסל לך א״ל משה מאין אני מביא שני לוחות אבנים א״ל אני מראה לך את המחצב אמר רבי לוי בשם רבי חמא ב״ח מתחת כסא הכבוד הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה וכו׳ א״ל את המחצב וכו׳ א״ל הקב״ה חצוב מכאן ב׳ לוחות אבנים כראשונים מה הראשונים ארכן ו׳ וכו׳ ע״כ הא קמן דלרבי חמא ב״ח לא נתגלה לו המחצב בתוך אהלו כלל אלא משמע כדאמרן לעיל מעיקרא והדרא קושיין על רש״י ז״ל והדבר צריך יישוב:
פסוק ג:ואיש וכו׳ הראשונות וכו׳ דליכא למימר דלא אתא אלא לאסור שלא יעלו העם לראש ההר שזה כבר אמור וגם איש אל ירא בכל ההר אלא ע״כ יתורא דקרא קמ״ל דאפי׳ במקום המותר להם דהיינו בתחתית ההר ששם עמדו בלוחות הראשונות השתא מיהא יהיה הוא לבדו:
פסוק ה:ויקרא וכו׳ העיקר בזה שבא להוכיח מן התרגום שמשה היה הקורא כמ״ש הרא״ם ז״ל ומה שהוצרך לזה משום דאיכא למטעי בפיסוק הטעמים דאיכא תחת ויקרא בשם מאריך טרחא דאילו היה טעם מפסיק בויקרא והיה בשם סמוך לה׳ היה משמע ממילא שמשה קרא בשם ה׳ אבל השתא איכא למשמע דה״ק מי קרא בשם ה׳ וזה א״א דהא כתיב הכי ויעבר ה׳ ע״פ ויקרא ה׳ וכו׳ ותרתי ל״ל ותו דמדהדר והזכיר השם באמרו ויעבר ה׳ מכלל דעד השתא לאו בדידיה משתעי לכך מוכרח לומר דהראשון קאי על משה וה״ק ויקרא משה בשם ובאיזה שם קרא ה׳ כלו׳ בשם המיוחד והיינו דמתרגמי׳ וקרא בשמא דה׳ ומה שראיתי בש״ח בשם הר״ר [והם׳ אינו מצוי אצלי] דנראה דנחית להשיג על הרא״ם מדברי התוס׳ דר״ה דף י״ז דנראה משם דהקריאה עכ״פ קאי על הש״ית לא על משה ע״ש. לק״מ דהתם לא קאי על זאת הקריאה רק על הקריאה שבפסוק שאחר כך אבל הכא העיקר כדאמרן וברור:
פסוק ו:ה׳ ה׳ מדת רחמים הוא וכו׳ מדלא אמר מר מדת רחמי׳ הם משמע קצת שאין דעתו כמ״ש הרא״ם ז״ל אע״ג שזו היא ג״כ דעת ר״ת התם בר״ה שהם ב׳ מדות דרחמי ע״ש. אלא סבר רש״י ז״ל דתרווייהו למדה א׳ נחשב. וכ״ת א״כ בצרי להו ממנין הי״ג מדות. י״ל דהיינו דכתב רבינו אחר כך בארך אפים מאריך אפו ואינו ממהר להפרע. ולכאורה יש ייתור נפיש בלשונו אבל כי דייקי׳ שפיר קאמר דבתחלה כשחוטא האדם הקדוש ברוך הוא מאריך לו ואינו נפרע ממנו לראות אם חוזר וזה רמוז במדת ארך והיא מדה א׳ ואפים היא מדה אחרת שאף כשנפרע ממנו אינו מעורר כל אפו וחמתו בבת אחת אלא מעט מעט ואינו ממהר להפרע וזהו אפים בלשון רבים וכההיא דאמרי׳ אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחלה אלא מענישו בממונו קצת תחלה ואחר כך בבניו וכו׳ זה נראה בדעת רבינו. ומ״מ מרן האר״י ז״ל גילה ברוח קדשו דה׳ ה׳ אינו מן החשבון כלל אלא מדה ראשונה אל. ולענין החשבון גם הוא ז״ל חשיב ארך אפים לתרתי איך חדא ואפים אחריתי ולפי הפשט צריך לפ׳ כדכתיבנא בדעת רש״י ועוד חשיב נוצר חסד אחד ולאלפים לאחרת וצריך לפ׳ נוצר חסד לההוא גברא גופיה העושה החסד נותן לו שכרו משלם ועוד הוא משלם גם כן חסדו לאלפים דור ואצטריך דלא תימא דמנכה מדידיה מאי דיהיב לאחריני לדורות שאחריו ואין להק׳ לפי פירושנו בנוצר חסד דא״כ היינו ואמת לפי מ״ש רש״י ז״ל דאיכא שכר ואיכא מתן שכר. ודע שגם התו׳ התם בר״ה כתבו בשם רבינו נסים דחשיב נוצר חסד לאלפים בתרתי וצ״ל כדאמרן וע״ע מ״ש בסמוך לקמן. ולענין מ״ש רש״י ז״ל א׳ קודם שיחטא אין להק׳ דקודם שיחטא א״צ לרחמים שהצדיקים נקראים רחוקים מצדקה שנזונים בזרוע דה״ק אע״פ שגלוי לפניו ית׳ שעתיד לחטוא אפ״ה מתנהג עמו ברחמים:
פסוק ז:עונות וכו׳ פשעים אלו המרדים מדלא מסיים רבינו וחטאים אלו השגגות וכלישנא דתלמודא ביומא פ״ג דף ל״ו משמע שאין דעתו ז״ל למנות נושא עון ופשע וחטאה לתלת׳ מדות וכדעת התו׳ התם בר״ה אלא לא חשיב אלא תרתי נושא עון ופשע. וטעמו ז״ל דהכי אמרי׳ התם ביומא אליבא דרבנן דסברי דצ״ל חטאתי עויתי פשעתי ואלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רב״שע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. ופיר״שי דה״ק נושא עון ופשע כחטאה שוגג. ואם תאמר א״כ הדר בצרי להו ממספר הי״ג וצריך לומר חדא מתרתי או כמו שאמר הרא״ם לעיל דה׳ ה׳ חשיב לתרתי ומדת רחמים דקאמר לאו דוקא א״נ שגם הוא ז״ל חשיב נוצר חסד באפי נפשיה כדלעיל וקצת משמע הכי מלישני׳ דקאמר נוצר חסד שהאדם עושה לפניו דאל״כ הך לפניו יתירא הוא:
פסוק ז:ונקה וכו׳ מנקה הוא לשבים וכו׳ איכא לפרש כלפי מ״ש לעיל שעושה להם זדונות כשגגות כלו׳ אמנם אינו מנקה לגמרי אף על גב ששבו בתשובה והיינו דוקא כששבו מיראה אבל אם שבים מאהבה אז באה המדה האחרת ונקה לגמרי שנעשה נקי וצדיק שזדונות נעשות כזכיות וכ״מש זכרונו לברכה:
פסוק יא:את האמורי וכו׳ ששה אומות וכו׳ כבר כתב כן רבינו לעיל בפסוק ושלחתי לפניך מלאך אלא דהכא אצטריך למיהדר ולמימר להו דאף על פי שהוא ית׳ בעצמו ילך לפניהם לגרשם לא יהיה בזה שום הפרש מאילו היה שולח מלאך דהגרגשי בלבד הוא אשר יפנה מפניהם:
פסוק כא:בחריש וכו׳ יש מרבותינו וכו׳ ההרגש הוא אמאי הדר וכתב מלת תשבות הוה סגי למכתב תשבות בחריש ובקציר ועל זה פריך רש״י אדרבא אילו כפשוטו דאלעיל קאי ק׳ למה נזכיר וכו׳. ומ״ש מה חריש רשות וכו׳ פי׳ דליכא חריש דמצוה כלל דאפילו אם חורש לצורך מצות העומר איברא שהוא לצורך מצוה מ״מ אין מצוה כלל בחרישה דאילו מצא חרוש אינו חורש הילכך לאו מצוה אבל קציר מצוה לקצור ולהביא דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם הכי אי׳ בגמרא דמכות ופלוגת׳ זו דכתב רש״י היא בפ״ק דר״ה דף ט׳ הדעה הראשונה דדריש לתוספת היא דעת ר״ע ומהכא יליף גם כן תוספת שבת ויום הכפורים ויום טוב וקרא דועניתם וכו׳ מיבעי ליה לכדתני חייא ב״ר מדפתי לומר כל האוכל ושותה בט׳ וכו׳ והדעה השנייה היא דעת רבי ישמעאל דדריש תוספת מקרא דועניתם מערב עד ערב אלא יום הכפורים שבת ויום טוב מנין ת״ל תשבתו שבתכם והך בחריש ובקציר דריש לומר מה חריש רשות וכו׳: והק׳ הרא״ם ז״ל דא״כ כי היכי דלר״ע יליף תוספת לכלהו מקרא דגבי שביעית ה״נ לר״י מצי׳ למילף כלהו מי״הכ ולשתוק קרא מתשבתו שבתכם ונדחק לתרץ דאף על פי כן טרח קרא וכתב להו להדיא ע״ש. ולע״דן דבשלמ׳ למאן דיליף משביעית מצינן למילף כלהו מניה דכי היכי דשביתה דגבי שביעית מעבודה דהיינו מלאכה ה״נ בכלהו אבל כי כתיב גבי יוה״כ נימא דמה שהצריך הכתוב תוספת ביום הכפורים אינו אלא בעינוי אבל במלאכה ליכא תוס׳ כלל מן התורה (וע׳ לה״ה בה׳ שביתת עשור דביאר שזו דעת הרמ״בם ז״ל) ואם כן ליכא למילף שבת ויום טוב מניה מש״ה אצטריך רבויא דתשבתו שבתכם. מיהו הא קשיא אליבא דר״ע דיליף כלהו משביעי׳ וקרא דבט׳ לחדש בערב מיבעי ליה לכדחייא כדלעיל מ״מ תשבתו שבתכם מאי דריש ביה. ואמנם הא נמי לא קשיא דאיכא למימר דדריש ליה לכדאי׳ בפ״ק דר״ה דף ך׳ מנין שצריך שיהא לילה ויום מן החדש ת״ל תשבתו שבתכם. ופיר״שי למדנו שהיום הולך אחר הלילה במועדות:
פסוק כה:לא תשחט וכו׳ אזהרה וכו׳ דאף על גב דבלא זאת מצוה מן התורה לבער החמץ בע״פ מחצות היום וכמו שדרשו מקרא דאך ביום הראשון תשביתו וכו׳ אך חילק מ״מ אינו אלא בעשה והכא אשמועי׳ שאם שוחט הפסח ויש חמץ ברשותו או לא׳ מבני החבורה עוברים בלאו:
פסוק כה:זבח וכו׳ ומכאן אתה למד וכו׳ לאו משום דכתיב זבח כמ״ש הרא״ם ז״ל דהא מסיים בהדיא זבח חג הפסח אלא משום דלגופיה לא אצטריך דכתיב קרא אחרינא בפ׳ משפטים אלא ע״כ הך דהכא לרבות על אימורי כל הזבחים ועמ״ש בפ׳ משפטים ובפ׳ ראה בפ׳ ולא ילין מן הבשר וכו׳ בס״ד:
פסוק כו:גדי וכו׳ שהוצרך לפ׳ בכמה מקומות וכו׳ משמע דר״ל דאיכא טובא גדי עזים והילכך אף למ״ד ב׳ כתובים הבאים כא׳ מלמדין הכא דכתיבי כמה קראי לכ״ע אין מלמדין אמנם בפ׳ כל הבשר דף קי״ג אמרי׳ דליכא אלא ב׳ קראי חד גבי רבקה וחד גבי יהודה וכתבו התו׳ טובא כתיבי אלא כל הנהו דרבקה חשיב חד וכן כל הנהו דיהודה ופריך הש״ס הניחא למ״ד ב׳ כתובים וכו׳ אין מלמדין אלא למ״ד מלמדין מא״ל ומשני תרי מעוטי כתיבי העזים ופיר״שי גופיה ה״א דכתיב בכל חד מיעוטא הוא כאן גדי עזים הא כל מקום וכו׳ וא״כ ק״ק כאן על רש״י שכתב בכמה מקומות דמשמע כדלעיל. וי״ל דסבר רבינו דלא פסיקא לן דאית למחשב כלהו כחד וכדלעיל בדברי התו׳ אלא האמת דנפישי קראי הכא ול״כע אין מלמדין. וא״הנ דהתרצן הוה מצי לתרץ הכי כי פריך ליה הניחא למ״ד אין מלמדין וכו׳ שאני הכא דאיכא קראי טובא ול״כע אין מלמדין. אלא דרצה לתרץ לו לפי סברת המקשן דאיהו חשיב להו כחד דאפי׳ לדידיה הכא איכא מיעוטי וה״ק אפי׳ א״תל דכלהו קראי דרבקה חד חשיבי וכן הנהו דיהודה חד חשיבי אפ״ה א״ש משום דכתיב העזים:
פסוק לב:ואחרי כן נגשו וכו׳ נסתלק אהרן וישב וכו׳ לפי שמתחל׳ בשעת לימודו היה יושב לפני משה כדכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכן כולן בשעת שמועתן יושבין לפניו כן פיר״שי התם בעירובין דף נ״ד ואיכא למידק בלישנא דהך ברייתא דקתני גבי אהרן שנה לו פרקו ובאידך שנה להן פרקן דהומ״ל בכלהו בחד לישנא הפרק. ומדלא קאמר הכי משמע דלא דאי זה כראי זה ולא היה הלימוד שוה אלא לכל א׳ אמר ליה לפי מעלתו ומדרגתו. ועוד נ״ל לומר דידוע דבכל דבר מן התורה איכא ד׳ דרכים דהיינו פרד״ס והשתא מצינן למימר דלאהרן שנה לו פרקו המיוחד לפי מעלתו דהיינו כל הד׳ דרכים ולבניו לא היה מלמד רק ג׳ דרכים פר״ד ולזקנים שנים הפשט והרמז ולכל העם הפשט לבדו. ולפי״ז א״ש דמסיים שם דבתר הכי נסתלק משה שנה להם אהרן פרקן נסתלק אהרן שנו להם בניו פרקן נסתלקו בניו שנו להם זקנים פרקן נמצא ביד כלם ד׳ דהיינו פרד״ס והיינו דקאמר התם מכאן אר״א חייב אדם לשנות לתלמידו א רבעה פעמים כלומר כל דבר ודבר בד׳ דרכים דהיינו פר״דס אלא דאהרן אלם גובריה ללמוד כל הד׳ דרכים ביחד ובניו לא אלימי כוליה האי ללמוד בתחלה ביחד אלא שלשה דרכים וזקנים ב׳ והעם א׳. כך היה נרא׳ לפרש אלא דר״שי גופיה פי׳ שם גבי בני אהרן ושנה להם פרקן אותו פרק עצמו ששנה לאהרן משמע שלא כדברינו ולפ״יז לא ידענא לאסבורי טעמא למנין ד׳ פעמים לא פחות ולא יותר. ואפ׳ דבא לרמוז שצריך לתורה ד׳ דברים ללמוד וללמד לשמור ולעשות:
פסוק לג:ויתן על פניו וכו׳ ונוטלו בשעה וכו׳ מדקאמר ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל משמע שכשהיה יוצא מאת פני הקדש אחר שהמקום נדבר עמו היה יוצא והמסוה על פניו עד שבא לדבר עם ישראל ואז בשעת הדיבור היה נוטלו מעל פניו. והכי משמע נמי מלישנא דקרא דכתיב ובבא משה לפני ה׳ וכו׳ יסיר את המסוה עד צאתו ומדכתיב עד צאתו משמע הא בצאתו הוה חוזר ונותנו על פניו עד באו לדבר עם ישראל אלא דר״שי ז״ל מסיים ובצאתו יצא בלא מסוה ומעתה נראה שדבריו ז״ל סותרים זא״ז. ותו לא ידענא היכי מתיישב לישנא דקרא דכתיב יסיר את המסוה עד צאתו דמוכח כדאמרן. ותמהני מהרא״ם זכרונו לברכה שלא העיר בזה כלל. ובדוחק צריך לפרש דמ״ש ונוטלו לאו דוקא אלא רצ״ל היה נשאר נטול כל שעה שהיה מדבר עם ישראל. וה״נ מאי דכתיב עד צאתו ר״ל עד ועד בכלל ומש״ה כתיב עד צאתו ויצא וכו׳ כלומר עד צאתו וגם כשיצא ודבר עם בני ישראל וכו׳ וראו וכו׳ ואחר כך והשיב משה וכו׳ אבל הל׳ לא משמע כן והבן:
