פסוק ו:ה' ה'. פירש"י הוא מדת רחמים אחת קודם שיחטא ואחת אף לאחר שיחטא וישוב. וא"ת וכי צריך לרחמים קודם שיחטא. וי"ל שצריך לרחמים לפי שבענין העגל היו חייבים מן ההרהור כמעשה כדכתי' למען תפוש את ישראל בלבם ולכך נאמר בו ה' ה' ב' פעמים אבל בענין המרגלים לא היו חייבים מן ההרהור אלא במעשה ועל כן לא נאמר שם ה' אלא פעם אחת לומר שמכפר עליו אחר שיחטא וישוב:
פסוק ו:ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שלשים ועל רבעים. הרי לך הי"ג מדות וזה לך פירושם על פי דברי רש"י ועל פי דברי התלמוד והתוספות בפ"ק דר"ה אומר שמות הראשונים הם ב' מדות כדאמרי' פ"ק דר"ה אני הוא קודם שיחטא לרחם עליו אני הוא לאחר שיחטא אם ישוב והכי איתא בפסיקתא. ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אותם ב' מדות עזבוני ומ"מ כיון ששניהם של רחמים אין כאן ב' מדות ע"כ נראה לפרש שהם מדה אחת ואחת מהם שם התואר שכך מזכירים אותו על שם אדנותו לפי שהוא אדון על כל כמו מלך על מלכותו ואותו כנוי מדת רחמים הוא שלפי שהוא אדון על כל צריך להתנהג עם הכל במדת רחמים הרי לך כאן מדה אחת:
פסוק ו:אל הוא מדת חוזק כי ביד חזקה הוא מכין מזון לכל כדכתי' הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ורש"י פיר' כאן וז"ל אל זו מדת רחמים וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני כך מצאתי במכילתא עכ"ל:
פסוק ו:רחום גם הוא מדת רחמים ולא כמדת ה' כי הרחמים חלוקים כדקאמרי' פ"ק דר"ה קודם תשובה ואחר תשובה:
פסוק ו:וחנון גם הוא מענין אחד כי מדת רחום הוא בעת צרה כי בטרם תגיע צרה הוא מרחם שלא תבא אבל תחנון הוא שחונן בשעת הדוחק לגמול הצועק כדכתוב חנון יחנך לקול זעקך ומדה זו כביכול שבעל כרחי יש לי לחוס על הצועק אף לא כדין שנ' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כלומ' אע"פ שבדין בא העבוט בידך כי הלוית עליו מעותיך אעפ"כ תשיבנו לו כי אם יצעק אלי המדה היה כן שאשמע צעקתו לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמ' בברכות וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון:
פסוק ו:וארך אפים. לצדיקים ולרשעים והם ב' מדות לפי שהם משני בני אדם והוא מדה טובה שהקב"ה מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע ומתוך כך חוזרין בתשובה. ובירוש' מתרג' מרחק רגז שהוא מרחיק ממנו לדגיונות הרעים כדכתוב פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו באים מארץ מרחק:
פסוק ו:ורב חסד ואמת. הם שתים כדדרשינן כתו' ורב חסד וכתו' ואמת הא כיצד בתחלה באמת וכשרואה שאין העולם מתקיים בחסד וכן תפרש שני מדות הללו ורב חסד לצריכי חסד שאין להם זכיות כל כך כלומ' כשאדם שקול מחצה זכיות ומחצה חובות הקב"ה ברוב חסדו מטה כלפי חסד הזכיות. ואמת לשלם שכר טוב לעושי רצונו ולאמת דברו לטובה שלא יחזור ריקם דיבור טוב שאמ' הקב"ה לישראל כמו שמצינו במשה שאמ' לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול וכתו' ובני רחביה רבו למעלה אבל לרעה אינו כן כמו שמצינו בנינוה שאמר הקב"ה עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת וירא אלהים כי שבו מדרכם הרעה וינחם:
פסוק ז:נוצר חסד לאלפים. כלומ' נוצר חסד שאדם עושה לפניו לשלם לו השכר לאלפים דורו' נמצא מדה טובה גדולה ממדת פורענו' הוא אומר פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שלשים ועל רבעים ומדה זו על העושה מאהבה שכבר כתו' בפר' יתרו ועושה חסד לאלפים לאוהביו. וסמיך לאוהביו אצל לאלפים אבל על העושים מיראה נאמ' שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור שסמך לשומרי מצותיו שהם העושים מיראה אצל לאלף דור כך הוא נדרש במסכ' סוטה בסוף פרק כשם שהמים וכן פרש"י בסוף פר' ואתחנן:
פסוק ז:נושא עון ופשע וחטאה. הם י"ג מדות עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים כלומ' שאדם עושה להכעיס. חטאים אלו השגגות כך הוא נדרש במס' יומא פרק אמר להם הממונה. ולשון נושא נדרש בפ"ק דר"ה לומר כשהקב"ה שוקל מעשיו של אדם במאזני' ומכריע כף של זכיות הוא מגביה כף של עונות וממילא הזכיות מכריעים. ואיכא מאן דאמ' התם שהוא כובש כף של עונות ומכריע כף של זכיות ודורש כן מדכתוב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ועו' נדרש שם לומ' שמעבי' ראשון ראשון כלומ' עון שבראשוני' הבאים לתתם בכף מעבירו ושומטו שאם היו מחצה על מחצה כגון שחסר אחד יכריעו הזכיות כך פרש"י שם. עוד מפרש שם שהעון עצמו אינו נמחק כלומ' אלא הוא טמון לצד אחד ואם לא יכריעו ויהיו מחצה על מחצה בלא אותו עון זה יהיה נמנה ככף מלא עונות להכריעם:
פסוק ז:ונקה לא ינקה מדה אחת היא ורש"י פי' כאן וז"ל לפי פשוטו משמע שאינו מותר על עון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ורבותי' דרשו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים עכ"ל ורבינו ניסים פי' שה' קמא אינו מן המנין של י"ג מדות שכך פתרון המקרא ויקרא ה' את הי"ג מדות. וראיה לדבר שיש נגינת פסק בין ה' קמא לבתרא. אבל הוא נוצר חסד לאלפים לב' מדות לפי שנוצר לבד היינו לאלף דור ומוסב על עושה מיראה ולאלפים על עושה מאהבה כמו שפרש"י לעיל ומונה ארך אפים למדה אחת:
פסוק ז:פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים. פירש"י כשהם אוחזים מעשה אבותיהם שכבר פירשו במקום אחר לשונאי עכ"ל. ומה שנא' בפ' תצא לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. סוף המקרא כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. וראש המקרא בא ללמד שקרובים פסולין לעדות וכה פתרונו לא יומתו אבות בעדות בנים כך הוא נדרש בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות. ומדה זו פוקד אינה מי"ג מדות אלא הוא בכלל ארך אפים שפי' הקב"ה מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע עד יום פקודה שנא' והיה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ובתוך כך חוזרין בתשובה. הנה נשלם פי' של י"ג מדות:
פסוק כ:וכל בכור בניך תפדה. פירש"י ה' סלעים פדיונו וכו'. כבר פירשתי הענין בפר' משפטים כמה הם עולים:
פסוק כא:בחריש ובקציר תשבות. פירש"י יש מרבותינו דורשים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית וכו' חריש של ערב שביעית כלו' שלא יחרוש שדה הלבן ערב שביעית שיועיל לשביעית וקציר של שביעית כלו' תבואה שהביאה שליש בשביעית אינה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית. כפרש"י בפ"ק דר"ה. עוד פירש"י כאן ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית כלו' דעל כרחך אע"ג דדרשא דקרא בשבת קאי סופיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הא דאסור שאר מלאכות מי שרי כ"פ רש"י בפ"ק דר"ה. וא"ת דלמא בשבת קאי ונקט חריש וקציר לעשה כגון הבערה שיצאתה ללאו אליבא דר' נתן וי"ל בשלמא הבערה יליף מן כל העושה מלאכה יומת אבל חריש וקציר מי כתיבי גבי שאר מלאכות למיתה דנימא שהיו בכלל שאר מלאכות למיתה ויצאו מכללם מחומר מיתה לידון בעשה גרידא כ"פ ר"מ מקוצי. עוד פירש"י כאן ויש מהם אומרים אינו מדבר אלא משבת וחריש וקציר שהוזכרו בו לומר מה מחריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה כלומר שאפי' מצא קצור מצוה לקצור כפירש"י בפ"ק דר"ה. וקשי' לר"ת מאוריי' למאן דאמר שהכתוב מדבר בשביעית כמו שפירש"י שם כאן למה לי האי קרא הא נפקא לן הכא מן ויצו אותם משה לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות האמור בפ' וילך שפירש"י שם וז"ל מקץ שבע שנים בשנה הראשונה של שמיטה בשמינית. ולמה קורא אותה שנת השמיטה שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית עכ"ל. וגם כן נדרש בפ"ק דר"ה וא"כ תרי קראי למה לי ואפי' למאן דאמר שאין בחריש ובקציר תשבות מדבר בשביעית כמו שפרש"י כאן. קשה שהרי הוא דורש בפ"ק דר"ה שמוסיפין מחול על הקדש מן ועניתם את נפשותיכם וגו' ולמה לי ועניתם לדרוש כן תיפוק לי' מהאי קרא דפרשת וילך כמו שפירש"י שם. וי"ל שמה שפרש"י בפרשת וילך גבי מקץ שבע שנים היינו אליבא דמאן דאמר דהאי קרא דהכא מדבר בשביעית. ומ"מ תרוייהו צריכי דאי מהתם הוה אמינא דהאי דנוהג מנהג שביעית בשמינית היינו לאסור בסחורה ולהתחייב לביעור וכשאר דיני פירות שביעית אבל לחרוש ולקצור ולעבוד לצורך אותם פירות לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפי' לפירות שביעית קמ"ל אידך קרא. וניחא דדריש מהאי קרא דהכא תוספת שביעית דאי לאו הכי מאי תוספות שייך בפירות שגדלו בשביעית במאי דאסירי בשמינית כך פי' בעלי התוספות בפ"ק דר"ה:
פסוק כו:לא תבשל גדי בחלב אמו. כבר פרשתי הענין בפר' משפטים:
פסוק כט:כי קרן עוד פניו. פרש"י לשון קרנים שהאור מבהיק ופולט כמו קרן וכו' ומהיכן זכה לקרני ההוד כשכתב התורה היה מניק הקולמוס בשערו ולפיכך נהגו הסופרים לעשות כן: