פסוק א:פסל לך כו' נתעשר משה הרבה, נקט לשון הרבה דלא תקשה הא אמרינן אין השכינה שורה אלא על חכם עשיר ועניו וא"כ כבר היה עשיר לזה הוסיף מלת הרבה:
פסוק ה:ויקרא בשם ה' כו' מתרגמינן וקרא בשמא דה' הרא"ם פירש דיחוייב מזה שהיה משה הקורא שאילו היה ה' קורא היה מתורגם וקרא בשמא ה', שפירושו ויקרא ה' בשם ע"כ וג"א כתב אין הפירוש ויקרא בשם ומי הקורא ה' דזה לא יתכן דלא נכתב בשם מי קרא, אלא פירושו שהוא יתברך קרא בשם ומלמד למשה סדר תפלה אשר יקרא בשם ה' ע"כ, ובתוס' פ"ק דר"ה (דף י"ז) כתבו בשם רבינו נסים דאין מונין שם הראשון שיש פסיק בין השמות, משום הכי אמר קרא הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום כו', הרי דעכ"פ הקריאה קאי על השי"ת לא על משה, אלא שהפלפול שם אם שני השמות ה' ה' שניהם ממנין י"ג או לא, ודעת רש"י נראה דמש"ה מביא התרגום דל"ת דאף ה' שלאחר בשם הוא מן המנין, ע"כ אמר בשמא דה' בדל"ת שאינו אלא פירוש על בשם שהקב"ה קרא לפני משה בשמו שהוא ה', וכן אמר ה' ה' וכו':
פסוק ו:ה' ה' כו' קודם שיחטא. שהרחמים באותה שעה להגן שלא יחטא ואם בכל זה יצרו תוקפו וחוטא וישוב מקבלו:
פסוק ו:אל, אף זו מדת רחמים. א"ל מה צורך למדת רחמים זו כיון שיש כבר ב' מדות רחמים. כבר כתבו המקובלים דאל הוא רחמים גמורים ורש"י פירש במקום אחר דאל הוא מדת הדין הקשה כמו ואת אילי הארץ לקח, נראה דהכי ס"ל דאל מורה על תוקף גדול וזה שייך, הן לתוקף רחמים גמורים טפי משם בן ד', הן לתוקף מדת הדין, וכאן הוא מורה על תוקף רחמים כיון שהוא דרך תפלה:
פסוק ז:נוצר חסד, שהאדם עושה לפניו פירוש שאין מנכה לו מזכיותיו בשביל טובה שעשה עמו. וזה פירוש נוצר שהוא שומר לו ואינו מפסידו ממנו:
פסוק ז:ונקה לא ינקה כו' מנקה הוא לשבים. אע"ג דכבר נזכר זה במדת לאחר שיחטא וישוב, ותו קשה מה צורך להזכיר בתפלה מדת לא ינקה, וי"ל דשניהם רחמים דלשבים הוא מנקה לגמרי ודומה כאילו לא עשאו מעולם, ומדת לא ינקה מורה על שאינו נוקם כראוי ואין שבים אלא לא ינקה לחוד אבל מ"מ אין מכריתו מן העולם:
פסוק ט:ילך נא ה' בקרבנו, כמו שהבטחתנו, הוכרח רש"י להזכיר זה שהוא ללא צורך לכאורה. ונראה דהך נא ע"כ אינו לשון בקשה דא"כ היה לו לומר נא ילך ה' אלא ע"כ הוא לשון עכשיו כתרגומו כען וא"כ קשה למה הוצרך להזכיר זה שיהיה עכשיו, ע"כ פירש שכבר הבטחתנו ע"ז ובודאי יתקיים מאמרך אלא בקשתי שתלך עכשיו ותיכף עמנו ולא תמתין בזה על עת אחר, אבל בבקשה שנייה שזכר ונחלתנו לא היתה התפלה שתהיה זה תיכף דהרי לא נזכרהבטחה ע"ז לעיל אלא פני ילכו, דזהו בקשה ראשונה אבל על בקשה שנייה לא השיב שם הוא יתברך ע"ז ע"כ ביקש כאן שתתקיים, ע"כ הוצרך הוא יתברך לומר אעשה נפלאות:
פסוק טו:ואכלת מזבחו, כסבור אתה שאין עונש. הוצרך להוסיף זה דקשה דתחילה אמר וזבחו לאלהיהם ואח"כ אמר מזבחו דהיינו לצורך עצמו ע"כ פירש דה"ק פן תכרות ברית כי תבא לידי עבירה עמהם במה שהם זונים אחרי אלהיהם שהוא דבר היותר חמור והדר פירש מה הוא זה שמביא לידי אותו החטא החמור אומר לך כי ואכלת מזבחו כלומר שאינו לשם ע"ז אלא לסעודת משתה שלו ואתה אוכל דברים כשרים כדאיתא בפ"ק, דע"ז (דף ח') אע"פ שאוכל משלו כו' ע"כ אמר רש"י כסבור אתה שאין עונש על זה. ובאמת זה מביא לידי ולקחו מבנותיו כו' מכח זה והזנו את בניך לאלהיהם, ע"כ השמר לך שלא תכרות עמו ברית:
פסוק כא:בחריש ובקציר תשבות למה נזכר חריש וקציר פירוש דהא הרבה מלאכות נאסרו בשבת אלא דקאי על איסור שביעית ולא על שנה שביעית עצמה דכבר מפורש בה אלא אתוספת שביעית דהיינו ערב שביעית ומוצאי שביעית, זה דברי ר"ע בפ"ק דר"ה (דף ט') והי"א שמביא רש"י הוא דברי ר' ישמעאל דס"ל שם דבחריש וקציר מיירי בשבת וקמ"ל דקציר שהוא מצוה מותר לקצור בשבת דהיינו עומר וקרי ליה מצוה משום דבעינן דוקא שיהיה נקצר בפירוש לשם עומר, משא"כ בחרש שאם נחרש סתם די בכך ע"כ אין קרוי מצוה אפי' אם חרש לשם עומר, ע"כ אמר מה חרישה רשות פירוש אפילו אם חרש לשם עומר כיון שאין הכרח לזה. ותוספת מחול על קודש יליף ר' ישמעאל מן ועניתם את נפשותיכם, בתשעה דהיינו שמתחיל להתענות מבעו"י אין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה לכדתניא כו' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה כו', והקשה הרא"ם כי היכי דלר"ע ילפינן כל תוספת חול על הקודש מחריש וקציר לחוד ה"נ נילף לר' ישמעאל מן ועניתם דכתיב גבי יוה"כ ולמה לי קרא דשבת ושבתכם לענין שבתות ויו"ט ותירץ דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ובחנם טרח בזה לפע"ד דודאי מיוה"כ לחוד לא מצי למילף שאר תוספת דאיכא למפרך מה ליוה"כ שכן ענוש כרת, אבל החריש וקציר שפיר ילפינן מינייהו לכל דבר עוד כתב הרא"ם בשם התוס' שהקשו כיון שמקרא דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות שבפרשת וילך משמע דבשנה ראשונה של שמיטה קמיירי ולמה נקראת שנת השמיטה, שעדיין שמיטה נוהגת בה כגון בקציר של שביעית היוצאת למוצאי שביעית א"כ לר"ע דדריש בחריש וקציר לתוספת ל"ל קרא דמקץ שבע שנים לתוספת, ותירצו דאי מהתם מקרא דמקץ שבע שנים הו"א דנוהג שביעית בשמינית לאסור פירות שביעית בשמינית ולאסור בסחורה, אבל לחרוש ולקצור לצורך אותה תבואה של שביעית כו', וכתב ע"ז הרא"ם אך קשה דלר' ישמעאל דנפקא ליה תוספת מועניתם למה לי קרא דמקץ כו' והשאיר בצ"ע ולי נראה לתרץ דאי מקרא דמקץ לחוד הו"א דאין תוספת אלא במוצאי שביעית לחוד אבל לא קודם השביעית, וכסברא זו איתא בתוס' פ"ק דר"ה שם בשם ר"ת על קושיא אחרת לומר דהו"א דוקא תוספת דקודם שביעית קמ"ל אפילו לאחר שביעית, ואנן נימא איפכא דה"א דוקא אחר שביעית כיון שכבר תפסה קדושת שביעית משא"כ קודם שביעית, וסברא זו מצינו לענין טעות בכתיבת השם דאם יש טעות במה שאחר השם כגון כ"ם מאלהיכם שאינו נמחק שכבר קדשו להשם כדאי' ביו"ד בסי' רע"ו, ה"נ כאן יש סברא קמ"ל קרא אחרינא דגם לפני השביעית יש תוספת, ובזה מתורץ גם קושיית התוס' שזכר הרא"ם עוד העלה הרא"ם בצ"ע מה שהוקשה לו לר"ע לכתוב בחריש ובקציר ולשתוק קרא דמקץ ולי נראה דקרא דמקץ אין שם יתור אלא דאנו נותנים טעם למה נקרא שנת השמינית שנת השמיטה ובכתוב אין שם יתור דהא צריך ליתן סימן באיזו שנה הוא מדבר ונתן סימן בזה:
פסוק כג:כל זכורך, כל הזכרים שבך. הרא"ם וג"א ביארו כל אחד לפי דרכו כוונת רש"י ובדרכיהם אינו עולה על לב הקורא להתיישב בדבר. ולענ"ד דכן כוונת רש"י דלפי הנראה פירוש כל זכורך כמו כל הזכרים שלך כמו בנך בתך שפירושו בן או בת שלך, וע"ז קשה דכיון שהתורה הזהירה על כל אחד מישראל, שזכרים שיש לו יראו פני ה' ולמה לא זכר אותו עצמו כמו שכתוב אצל שמירת שבת אתה ובנך כו' ע"כ פי' דפירוש הפסוק דכל הזכרים שישנן בך ישראל וא"כ כולן בכלל, (וזהו פירוש נכון לכל משכיל).
פסוק כו:ראשית בכורי אדמתך כו' בשבח ארצך. לכאורה משמע דמלשון אדמתך ילפינן שבעה מינים. והקשה הרא"ם ע"ז דהא בפרשת כי תבא ילפינן זה מג"ש דארץ ארץ ודחק לומר דאדמתך היינו ארץ ולא תיקן בזה כלום דהא ארץ ארץ בג"ש הוא בלאו הכי שם. ונ"ל דודאי עיקר הלימוד דז' מינים היינו מג"ש דארץ אלא דעכ"פ הוצרך כאן לומר אדמתך דבלאו הכי הו"א דבכור כל היינו מכל דבר שבעולם אפי' אינו מפרי הארץ והו"א דבפירות יש חיוב בשבעה מינים דוקא ובשאר דברים יש חיוב בכל דבר מכח קרא דכאן, ע"כ כתב כאן אדמתך דהחיובדוקא ממה שהוא באדמתך והיינו משובח דאדמתך שנזכר במקום אחר, אבל כאן אין בא להורות על המשובח אלא דכיון שכבר נזכר שבעה מינים שנשתבחה בהם א"י, ע"כ הזכיר כאן רש"י המשובח:
פסוק כו:ודבש הם תמרים. לא הדבש ממש דא"כ אין כאן ז' מינים אבל מזית שמן אין חשש לומר שמן ממש דהא כתיב תחילה זית ואח"כ שמן, זית העושה שמן קאמר, אבל בפרשת כי תבא איתא ברש"י, זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ונראה דכאן לא בא רש"י לתרץ דהא אינו מז' מינים אלא דלפי מה, שזכרנו דכאן נזכר אדמתך דהיינו למעוטי שאר דברים שאינן מפרי האדמה ע"ז צריך לתרץ ודבש דל"ת דהוא דבש דבורים וא"כ אינו מן האדמה לזה אמר שהוא דבש תמרים:
פסוק כו:לא תבשל גדי וכו', אחד לאכילה ואחד לבישול הרא"ם כתב וא"ת מאי שנא בשר בחלב מכל איסורין שבתורה שבכולן כתיב לשון אכילה וכלל בו גם ההנאה ואילו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואחת להנאה ותירץ הרמב"ם בס' המצות (מל"ת קפ"ז) שלא היה אפשר לכתוב באיסור בשר בחלב לשון אכילה לפי שכל איסור שנכתב בו לשון אכילה אינו עד שיהנה ממנה באכלוהו אבל אם פתח פיו ובלעו או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו פטור חוץ מבשר בחלב דחייב כמ"ש בפרק שני דפסחים (דף כ"ה) לפיכך לא כתב בו לשון כולל בו האכילה וההנאה ע"כ. ובג"א טרח הרבה לתרץ למה לא כתב כאן לשון אכילה ואיני יודע למה לא תירצו כמ"ש ביו"ד סי' פ"ז דהוציא אכילה בלשון בישול לפי שאין חיוב באכילה אא"כ הוא דרך בישול כו':
פסוק כו:גדי כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש כו'. קשה דאמאי לא נימא אף בהמה טמאה במשמע ולד רך ממנה יהא חייב ובגמרא פרק כל הבשר אמר שמואל גדי להוציא את הטמאה נראה לתרץ דהא דילפינן דגדי משמע ולד רך מדכתיב גדי עזים א"כ דוקא במין בהמה טהורה מיירי דומיא דעזים שאצלו שם יש עליו שם גדי בעודנו רך, אבל בטמאה אין עלין שם זה. וא"ת א"כ למה יליף שמואל להוציא טמאה מיתורא דגדי תיפוק ליה אפילו אם נכתב חד גדי אנו ממעטים טמאה דאינו גדי וי"ל דהא ע"כ אנו מרבים אפילו מה שאינו גדי דהיינו בשר בהמה גסה וזה ע"כ אתיא לחיוב דאי גדי דוקא למה הוצרכה תורה למכתב בחלב אמו יצא בשר עוף שאין לו אם והלא אינו גדי אלא ע"כ גדי לאו דוקא הו"א דה"ה בשר טמאה קמ"ל יתורא דגדי. והשתא ניחא נמי למה באמת לא כתבה תורה בשר סתם דא"כ הוה משמע גם טמאה. וא"ת כיון דחזינן רבוי ומיעוט דהיינו דיש גדי מיותר ובא למעט מה שאינו גדי, ויש כאן רבוי דהיינו מדאיצטריך רחמנא למכתב בחלב אמו פרט לעוף ש"מ דגדי לאו דוקא ואף שאינו גדי אסור מנלן דהרבוי הוא לבשר גסה והמיעוט הוא לטמאה דילמא איפכא. וי"ל דכיון דבטהורה יש עכ"פ איסור כשהיה גדי נמשך האיסור עליו אף ביוצא משם גדי משא"כ בטמאה שלא היה מעולם שם גדי עליו מסתבר למעטיה. כנ"ל:
פסוק כט:כי קרן כו' ומהיכן זכה משה לקרני ההוד. צריך טעם למה שהביא רש"י מדרש זה שאינו צורך לפשוטו של מקרא ואין זה דרכו של רש"י ותו דהלשון של ומהיכן משמע שנקשר עם מה שכתב לפני זה. ונראה דמתרץ בזה מה שקשה על מ"ש לפני זה דכאן מיירי בלוחות אחרונות ולמה לא היו באמת קרני ההוד בלוחות ראשונות דלכאורה אנו אומרים שזכה לה ממעלת הלוחות, ולמה יש מעלייתא באחרונות טפי מהראשונות, מש"ה מביא רש"י דמהיכן זכה משה כו' וזה בא לו דוקא ע"י מעשה שהיה קודם אחרונות: