א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ ב וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ ג וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ ד וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃ ו וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀ ז נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ ח וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ ט וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃ יא שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃ יג כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃ יד כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ טו פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃ טז וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃ יז אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ יח אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃ יט כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃ כ וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ כא שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃ כב וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃ כג שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כד כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ כה לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃ כו רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כח וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃ כט וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃ ל וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃ לא וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃ לב וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ לג וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃ לד וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃ לה וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק ו:
ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה'. אני הוא שהייתי באין תחלה אני הוא שהווה ואהיה באין סוף ותכלית. ובשם ה' אני משלם גמול טוב לצדיקים ואפרע מן הרשעים. מן הרשעים שנא' נוקם ה' ובעל חמה. ומשלם גמול לצדיקים דכתיב ה' אוהב צדיקים ולכך אמרו פעמים שהאחד מדת הדין ואחד מדת הרחמים. וי"מ ה' ה' אני הוא בעל הרחמים קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא. וכן דורש בפסיקתא גבי ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. בשתי מדות של רחמנות ה' בהן שכחתני. ולהך פירושא צריך לומר ה' ה' שתי מדות הם וארך אפים מדה אחת. אמנם נוצר חסד לאלפים אינו נמנה רק לאחת וצריך עיון למה צריך רחמים קודם שיחטא. וצריך לומר דמ"מ צריך רחמים קודם לפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שסופו לחטא. וה"ר נסים מפרש נוצר חסד לאלפים ב' מדות הן כי לאלפים מדה אחת היא. ושם הראשון אינו ממנין המדות. ולפי' יש פסק בין ראשון לשני. והכי פשטיה דקרא ויעבור ה' על פניו ויקרא ה'. כלומר הקב"ה קרא ואמר ה' ה' אל רחום וחנון אל דיין ושופט כמו עד האלהים יבא דבר שניהם. רחום שמרחם על העניים וחנון שייך אף בעשירים. שמי שנותן מתנה חונן כמו אלהים יחנך בני. ארך אפים לרשעים שאינו ממהר ליפרע מהם אולי ישובו. וארך אפים לצדיקים שאני ממתין להם כדי לזכותם לחיי העולם הבא. ורב חסד שאני מרבה חסד על מדת פורענות ואמת. מה שאני מבטיח אני עושה וכל דברי אמת אם אין אדם פושע בעצמו שיחטא ויגרום החטא:
פסוק ז:
נוצר חסד לאלפים. אם אדם עושה חסד אני מזכירו לבניו ולבני בניו לכמה אלפים. ולפי הפשט קשה מהאי קרא להאי קרא דואתחנן דכתיב שומר הברית והחסד לאלף דור. ואומר רש"י דאלפים דהכא היינו לאלף דור כמו שקורא שלישי שלישים ולדור רביעי רבעים כן קורא לדור אלפים אלף אלפים. ובלאו הכי נמי לפי' רש"י שמפרש לקמן לא קשיא מידי:
פסוק ז:
נושא עון. שופרו"נש בלעז:
פסוק ז:
עון. זהו שאדם חוטא על ידי יצרו שמכריחו לחטא:
פסוק ז:
פשע. שמורד להכעיס וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי:
פסוק ז:
וחטאה. שוגג כמו וחטאה בשגגה כלומר אני נושא ואיני פורע מהם מיד אבל אינני מנקה אותם לגמרי אם לא ע"י תשובה ומעשים טובים. וכן דרשו רז"ל מנקה הוא לשבים אבל אינו מנקה לשאינן שבים. אלא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים כמו שפי' בוישמע יתרו. וי"מ ונקה לא ינקה. שלא ינקה ויעביר מן העולם החוטא עד דור רביעי כמו ונקה לא אנקך:
פסוק ח:
וימהר משה. י"מ לפי שאמר על שלשים ועל רבעים מהר משה כי היה ירא פן יאמר על חמשים ועל ששיים. והמפרש כן סובר שהוא פוקד עון אבות עד דור רביעי פוקד עון אבות מן הבנים בשביל שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אבל לפי' שפי' בפרשת יתרו אינו כן וה"פ וימהר משה כששמע אלו המדות של הקב"ה חנון וארך אפים נתיישבה דעתו על שאמר הקב"ה פן אכלך בדרך והודה והשתחוה ולכך חזר ואמר אני מוסיף תפלה על תפלתי:
פסוק ט:
אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא. מטעם זה אנחנו צריכים שתלך עמנו כי עם קשה עורף הוא ואתה חנון ורחום. אי נמי ר"ל אף כי עם קשה עורף הוא כמו וסלחת לעוני כי רב הוא כלומר אף כי רב הוא:
פסוק ט:
וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. נראה כמו והנחלתנו שתנחילנו הארץ שנשבעת כמו אלה ראשי אבות הלויים אשר ינחלו אותם שהוא כמו ינחילו:
פסוק יז:
אלהי מסכה לא תעשה לך. לפי שעשו העגל הזה הזהירם שלא יעשו עוד שטות גדול כזה:
פסוק יח:
את חג המצות תשמור. שלא תוסיף לבדות חג מלבך כמו שאמרת חג לה' מחר. אלא חג המצות אשר צויתיך תשמור:
פסוק כד:
כי אוריש גוים מפניך. ולכך לא יחמוד איש את ארצך שיאמרו אותם שהיו מוחזקים הוריש אותם אלהיהם מפניהם כ"ש שלא נוכל להם לקחת את ארצם שעסוקין במצותן:
פסוק כז:
כתב לך את הדברים האלה. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. לכך נסמכה פרשה זו ללא תבשל גדי. כדפי' בפרשת וירא שכשאמרו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו אמר להם והרי לא אכלנו בשר בחלב. כאשר אכלתם בבית אברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וכו' אמר הקב"ה השיבות תשובה נצחת. מיד א"ל הקב"ה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית:
פסוק לה:
והנה קרן עור פני משה. הבהיק אורו מזיו שכינה וכן קרנים מידו לו. ונראה לפי שהאור יוצא מפניו ועמוד זריחה יוצא לנגדו דומה כקרנים וכן אילת השחר שזריחת השחר נראית כאילה זו שקרניה מפוצלות ולפי' אמר קרן. ולפי שטעו ורצו להעמיד מנהיג במקומו הראהו הקב"ה מזיו שכינתו להראות שאין הגון מנהיג זולתו. ועוד מפני מה אמרינן במדרש שזכה משה לקרני ההוד לפי שכשהיה כותב היה מקנח הקולמוס בשערו ולכך נהגו הסופרים לקנח הקולמוס בשערם: