ויסר המלך את טבעתו. א"ר בנימין בר לוי, בניה של רחל גדולתן שוה, התם כתיב (פ' מקץ) ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וכאן כתיב ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי אומבואר בפרשה ב' דמרדכי משבט בנימין בא. ועיין לעיל פרשה ו' פסוק י"א בדרשה ויקרא לפניו ככה. [מ"ר פרשה ג' פסוק א'].
ותשם אסתר וגו'. רבי אבא בר כהנא פתח לה למגילת אסתר מהכא (קהלת ב) לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה – זה מרדכי הצדיק, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס – זה המן. לתת לטוב לפני האלהים – אלו מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן במרדכי היה מסנהדרין כמבואר במנחות ס"ד ב', וא"כ היה מצויין בחכמה ועל ידו באה ישועה ושמחה לישראל, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן כמש"כ את כבוד עשרו, וסוף הטובה באה למרדכי ואסתר. . (מגילה י' א')
ככתבם וכלשונם. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, כתב עברי לא נשתנה כל עיקר, שנאמר ואל היהודים ככתבם וכלשונם, מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה גבא לאפוקי ממאן דאמר דבימי עזרא נשתנה כתב עברי לכתב אשורי, וכתב עברי הוא כתב של בני עבר הנהר, והוא ס"ל דלא כן הוא, אלא תמונת הכתב שהיה מתחלה הוא נהוג עד היום, דכמו לשונם לא נשתנה שהרי כל ספרי דברי הימים כתובים בלה"ק כך הכתב הוא זה שהיה לעולמים ועתה. ובבאור רחב בענין זה כתבנו בתורה תמימה פ' שופטים בפסוק וכתב לו את משנה התורה הזאת. ויש לדייק בלשון פסוק זה ויקראו סופרי המלך בעת ההיא, דהלשון בעת ההיא מיותר דפשיטא הוא, וכמו שדייקו בכ"מ בגמרא ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שילך להשופט אשר לא יהיה בימים ההם [עיין ר"ה כ"ה א'], וי"ל לפי מש"כ לעיל פרשה ו' פ' א' בשם הערוך דסופרי המלך היו בני המן, ואשמעינן הכתוב כאן דאחר מאורע זו מתלית המן הוסרו בניו מפקידת סופרי המלך, וזה מרומז בלשון סופרי המלך [אשר] בעת ההיא, כלומר סופרים אחרים לא אלה שהיו עד כה. . (סנהדרין כ"ב א')
וכלשונם. [הקורא את המגילה תרגום או בכל לשון לא יצא, שנאמר וכלשונם] דלפנינו בירושלמי הלשון קטוע ומשובש, וגם פי' הקרבן עדה בלתי מבואר כלל וכנראה גם בו הדברים מסוכסכים, ואנו העתקנו כפי הנאות לענין ותכלית המכוון, ואיירי שאין מבין אותו הלשון שהוא קורא בו, דכן משמע הלשון כלשונם כמו לשונם [המדובר ביניהם] ששומעים ומבינים אותו. . (ירושלמי מגילה פ"ב ה"א)
ליהודים וגו'. רבא פתח למגילת אסתר מהכא, ברבות צדיקים ישמח עם ובמשול רשע יאנח עם (משלי כ"ט) ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר, ישמח עם כדכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו', ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הומפרש ברבות מלשון כבוד וגדולה, כמו רבי המלך, על כל רב ביתו. , ובמשול רשע יאנח עם זה המן, וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה. (מגילה י"א א')
ליהודים וגו'. רבי חייא רבה ורבי שמעון בר חלפתא היו מהלכין בדרך וחזו אילת השחר שבקעה אורה, אמר ליה ר' חייא לר' שמעון, כך היא גדולתן של ישראל קימעא קימעא, וכל מה שהולכת היא רבה והולכת, מאי טעמא, דכתיב (מיכה ז') כי אשב בחושך ה' אור לי וכלומר הגלות הוא החושך והגאולה אורה, וכשם שהאור בשחר בא מעט מעט והולך ומתרבה כך גאולתן של ישראל בכל עת. כך בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו' ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר זמפרש המאורע מישיבת מרדכי בשער המלך ומהודעו ממחשבת בגתן ותרש כדמיון לאילת השחר שאך החלה להתבקע, דזה היתה תחלת הרפואה להצער הבא, ושוב המאורע מהעברת המן את מרדכי ברחוב העיר הוא דמיון לעלות השחר דהיא תחלת הזריחה, ושוב הא דמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות – דמיון ליציאת השמש על הארץ שהיא סוף זריחה, וליהודים היתה אורה – היא תוקף אור השמש בצהרים. ועיין במגילה ט"ו ב' דהמזמור בתהלים למנצח על אילת השחר אמרתו אסתר, משום דכתיב שם אלי אלי למה עזבתני [והובא לעיל ריש פרשה ה' פסוק ב'], וביומא כ"ש א' דרשו בפנים שונים למה נמשלה אסתר לאילת השחר, יעו"ש. ויש להעיר למה לא דרשו ע"פ הדרשה שבכאן שישועת ישראל בעת ההיא היתה בערך אילת השחר וכמו שבארנו, וי"ל משום דבכלל כל הגאולות דרכן כאילת השחר, קימעא קימעא, כמ"ש כך היא גדולתן וכו', וא"כ אין יתרון בזה לגאולת אסתר על שארי הגאולות. . (ירושלמי ברכות פ"ח ה"א)
אורה ושמחה וגו'. א"ר יהודה, אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו') ותורה אור, שמחה זה יו"ט, וכן הוא אומר ושמחת בחגך, ששון זה מילה וכן הוא אומר (תהלים קי"ט) שש אנכי על אמרתך חפירש"י אמרתך זו מילה שניתנה במאמר ולא בדבור שנאמר ויאמר אלהים אל אברם ואתה את בריתי תשמור, ומצינו ששמח דוד עליה ואמר שירה למנצח על השמינית (תהלים ו') כשהיה בא לבית המרחץ וראה עצמו ערום בלא מצות בלא ציצית בלא תפלין כיון שנזכר במילה שמח. ופירוש זה דאמרתך זו מילה ע"פ שניתנה באמירה – כמה דחוק הוא, דכמה וכמה מצות נתנו בלשון כזה. ואפשר לומר משום דאינו דומה מצות מילה לכל המצות, כי בעוד שכל המצות אין באות לו לאדם אלא מתוך עבודה ומעשה להשיגם הנה מצות מילה כשנתגדל האדם הוא מוצא אותה כבר מוכנה לפניו, והוי זה דמיון למוצא שלל רב שבא לו בלא עמל ויגיעה, ומדהשוה אמירה [מצוה] זו למציאת שלל רב לכן סמך לדרוש זה על מצות מילה. , ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר (פ' תבא) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש טשכתוב בהם רוב השם, שי"ן ודל"ת, ושייך שם ה' נקרא עליך, ועיין מש"כ בתו"ת פ' תבא בפסוק זה. . (מגילה ט"ז ב')
