פסוק א:ביום ההוא וגו’ את בית המן. כמו שה לבית אבות או בית עשרו:
פסוק א:מה הוא לה. שהוא דודה:
פסוק ב:ויסר המלך. הטבעת שבה יחתום המלך והיא מעלה גדולה:
פסוק ג:ותוסף אסתר. בעבור שאמרה ועמי בבקשתי אמר הכתוב ותוסף:
פסוק ג:ותפל לפני רגליו. ברצונה כמו וישמע משה ויפול על פניו:
פסוק ג:להעביר את רעת המן. להשיב את הספרים על כן אמר המלך אין להשיב:
פסוק ג:ואת מחשבתו. שלא יהרגו היהודים:
פסוק ה:וכשר. כמו כשרון המעשה:
פסוק ו:כי איככה. אולי כף איככה נוסף ככר כסף הירדן ובית בבת עינו:
פסוק ו:ברעה. בדבר הרעה דרך קצרה:
פסוק ו:את עמי. הזכרים ומולדתי הנקבות על כן כתוב באבדן בלשון נקבות:
פסוק ז:ויאמר המלך. יש לשאול איך יוכל המלך להשיב את הספרים ואין ככה דת מדי ופרס וככה אמר אין להשיב, והתשובה שרמז למרדכי המלך מה יעשה והוא שיכתבו ספר שהמלך אמר להמן שיהרגו היהודים את אויביהם בי"ג לחדש אדר, וכאשר היתה טבעת המלך ביד המן הפך הדברים וכאשר נודע למלך הדבר צוה לתלות את המן בעבור ששלח ידו ומחשבתו ליהודים. וכבר רמזו קדמונים ז"ל לטעם הזה לולי אגרות הראשונות לא נתקיימו האחרונות. והנה די למרדכי ולישראל שינצלו ולמה יהרגו עוד שונאיהם, רק לא יתכן שינצלו אם לא תעשה דת המלך וזהו, הנה בית המן נתתי לאסתר, בעבור שהוא מדבר עם שניהם [מקומו אחר המאמר הסמוך]:
פסוק ח:ואתם כתבו. לא אדע עצה שתעשו רק ככה כי לא אוכל להשיב הספרים שכבר נכתבו:
פסוק ט:ויקראו ספרי המלך וגו’ הוא חדש סיון. לשון כשדים:
פסוק ט:ואל היהודים. להיותם עתידים, וטעם לאמור אל היהודים:
פסוק ט:ככתבם וכלשונם. בעבור כי ישראל בגוים לא יתחשב:
פסוק י:האחשתרנים. הם הפרדים:
פסוק י:הרמכים. הם הסוסיות, כי כל פרד שאביו חמור ואמו סוסיא טוב הוא מאשר אביו סוס ואמו אתון, וכבר הזכיר בעל חכמת התולדות טעם זה, וידענו כי הרמכים הם הסוסיות מלשון קדר, כי לשון הקדש עמה מתערבת. וא"כ הטעם הרצים בסוסים הם שהם רגילים להריץ הסוסים הם רוכבי הפרדים מהירים:
פסוק יא:אשר נתן המלך וגו’ בכל עיר ועיר. שם כלל למדינות ולכפרים:
פסוק יא:להשמיד להרג לאבד. כלל ופרט:
פסוק יא:את כל חיל. גדודי:
פסוק יא:הצרים אתם. שצררו אותם קודם זה הזמן:
פסוק יב:ביום אחד. כדרך שכתב המלך בתחלה שהפך עצת המלך:
פסוק יג:פתשגן הכתב. גם זה לשון ארמית והטעם נוסחא. טעם זה כי לא כתבו הסופרים ספרים קכ"ז במספר המדינות:
פסוק יג:גלוי לכל העמים. שלא יוכל עם למנוע את ישראל מהרוג באויביהם:
פסוק יד:הרצים וגו’ יצאו מבהלים. שלא כרצונם וכל זה עשה מרדכי בעבור להסיר אבל ישראל:
פסוק יד:וטעם שנתנה הדת בשושן הבירה. אם כן בארמון המלך נתנה הדת אין יכולת באדם לערער:
פסוק טו:ומרדכי וגו’ תכלת. אמרו המעתיקים שהוא עין חלזון, גם הם אמרו כי פתיל תכלת אינו מעכב, ויתכן שזה העין קרוב אל עין השמים:
פסוק טו:ותכריך. עטוף וזאת הלשון ידועה בפי קדמונינו ז"ל:
פסוק טו:בוץ. הוא הבד הנמצא במצרים והוא מין דק ממיני הפשתים:
פסוק טו:והעיר שושן. ששם היהודים:
פסוק טו:צהלה. להרים קול כצהלת הסוסים:
פסוק טז:ליהודים היתה אורה. כאדם שהיה בחשך ונפקחו עינו:
פסוק טז:ויקר. לעיני העמים:
פסוק יז:ובכל מדינה ומדינה וגו’ דבר המלך. בלא כתב:
פסוק יז:ויום טוב. לאכול מעדנים:
פסוק יז:מתיהדים. שבים לתורת יהודה או מתיחשים אל יהודה אולי ינצלו בתוך שנים העשר [אולי טעה הסופר וכפל ראש הפסוק שאחריו]: