פסוק א:"ביום ההוא וגו'" (ח, א). מה שהוצרך לכתוב זה, וכי דבר זה חדוש כל כך, הרי היה נתלה על העץ בשביל אסתר, כל שכן שיתן לה ביתו. ודבר זה גם כן כמו שאמרנו, כי עיקר הכתוב בא לומר כי המן נמחה זכרו מן העולם. לכך נתלה דוקא, ולא שאר מיתה, כי התליה הוא בזיון אל צלמו, עד שנמחה ובטל צלמו, אשר הוא הכרתו. וכאשר נמחה צורתו, הוסיף עליו שלא יהיה לו שום דבר כלל בעולם, רק כי יהיה נמחה שמו מן העולם. שאם היה נשאר הבית לקרוביו, או מי שיהיה, היה שם וזכרון עוד להמן, כי היה נזכר שמו על ביתו. וכדכתיב (דברים כה, ט) "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", "ולא ימחה שמו מישראל" (שם פסוק ו). אף על גב כי זה רצה לומר שיהיה נושא אשתו, ודבר זה נקרא "בית אחיו", מכל מקום שייך לומר בקיום הבית שלא נמחה שמו, והיה הבית אליו זכר של מה. והשם יתברך גזר עליו שיהיה נמחה שמו לגמרי, וכל בניו גם כן נמחו מן העולם. ואפילו למאן דאמר (מגילה טו:) כי מבניו היו חוזרים על הפתחים, אדרבא, דבר זה גם כן שנמחה זכרו כאשר היו חוזרים על הפתחים, והיה זכרו לרעה, כי היו חוזרים על הפתחים, ויותר גרע זה ממיתה, וזהו זכר אל הרע.
פסוק א:ובמדרש, לג' חלקים נחלק עושרו של המן; שליש לבנין בית המקדש, ושליש לעמלי תורה, ושליש למרדכי ואסתר. ופירוש זה, כי מצד אלו שלשה הם בטול לכח המן, דהיינו התורה, ובית המקדש, ומרדכי ואסתר. כי התורה היא לישראל, והיא על הכל, ובכח זה היו גוברין על המן בתורה, שהיא על הכל. וגם בית המקדש הוא גובר על כח המן, כמו שיתבאר. ואלו שני דברים, דהיינו בית המקדש והתורה, שניהם מגיע מעלתם עד שער החמשים, אשר משם בא מפלת המן הרשע, כמו שנתבאר למעלה באריכות. ומרדכי ואסתר גם כן היה גוברין על המן. ומפני כי אלו ג' היו מבטלים כח המן, ולכך לאלו שלשה חלקים נחלק עושר של המן. כי לפי גודל כחו של המן, לא היה לו מבטל רק אלו שלשה, והבן זה מאוד.
פסוק א:ולפיכך מספר הכתוב רק שנתן אחשורוש לאסתר רק בית המן, ולא מספר גם כן שנתן לאסתר כל עושרו. אלא שלא הגיע לאסתר רק שליש, אבל שני שלישים היו לעמלי תורה ולבנין בית המקדש, והשליש בטל אצל שני השלישים. וכבר התבאר למעלה כי מה שאמר שליש למרדכי ואסתר, רצה לומר כי היה להם ברכה של עושר. וכן שליש* לעמלי תורה, היינו כי לעמלי התורה היה ברכת העושר. וכן לבנין בית המקדש נתן השם יתברך לישראל עושרו, שיבנה בית המקדש בברכת* עושר. כי המן היה מוכן לרבוי עושר, כי על כן נקרא "המן*", שיש לו המון. ומאחר שהוא מוכן אל המון, היינו לקבל, אבל הצדיק בולע אותו ולוקח ממנו, כמו שהתבאר למעלה כל זה.
פסוק א:"ביום ההוא וגו'". כבר אמרנו כי לכך כתיב "ביום ההוא", ומאי בא ללמדנו בזה, רק שבא לומר כי המן היה נמחה זכרו מן העולם לגמרי, ולפיכך אז הבית ששמו של אדם נקרא עליו, נתן אחשורוש לאסתר, והיה נמחה זכרו* מן העולם. ובאותו יום שהיה המן נתלה ובטל מן העולם, גם ביתו היה בטל, ולא היה שמו עליו. גם פירשנו כי בשביל הצדיק בולע הרשע, לכך השם יתברך נותן לרשע עושר, כי הרשע הוא מוכן לאסוף ביותר, לכך הרשע מאסף, ואחר כך בא הצדיק ובולע את הכל. לכך סמך תליית המן על העץ (למעלה ז, י) ואחר כך כתיב "ביום ההוא וגו'", כי היה אבוד המן, והגיע ביתו של המן לאסתר, ביום אחד.
פסוק א:"ומרדכי בא לפני המלך וגו'". פירוש, כי אסתר הגידה מה הוא [לה], ולכך בא לפני המלך לעשות אהבה ורעות עמו בשביל זה. ולא תאמר* אסתר כי המלך מחשיב לו דבר זה לבזיון, כי יהיה מחותן אליו מרדכי. ולפיכך כתיב "ומרדכי בא לפני המלך".
פסוק ב:"ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (פסוק ב). דבר זה הוי ליה למכתב למעלה, אצל (פסוק א) "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר וגו'". כי מפני שדבר זה נראה בזיון למלך שנתנה אסתר תכף ומיד למרדכי את המתנה שנתן לה המלך, כאילו אסתר היה מבזה את המלך ולא רצתה במתנה שלו. ולכך אמר כי נתנה המתנה למרדכי כאשר עשה המלך דבר זה שנתן למרדכי טבעתו. ואמרה אסתר, אם כל כך חביב אל המלך מרדכי*, וטוב בעיני המלך לתת לו הטבעת שהעביר מהמן, אם כן גם זה יהיה טוב* בעיניו לתת לו הבית של המן.
פסוק ב:וכבר אמרנו כי לכך כתיב "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", שיהיה דבר זה שבח להקב"ה, ודבר זה עיקר המגילה הזאת, כמו שנתבאר למעלה, שמקויים בזה (מגילה י:) "כי לטוב לפני האלקים" (קהלת ב, כו) זה מרדכי, שנאמר "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". "ולחוטא נתן לכנוס" (שם) זה המן, וכמו שנתבאר למעלה בפתיחה. ולכך לא יקשה מה צריך לומר "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", [ד]מאי נפקא מיניה בזה שנתנה אסתר את מרדכי על בית המן. וכן מה שכתיב "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי", דמאי נפקא אם העבירו מהמן, או היה טבעת המלך. רק שכל ענין המגילה שבא לומר כי בא מרדכי תחת המן, ואשר חשב המן על מרדכי לעשות, נהפך עליו. כי אחשורוש נתן להמן הטבעת שלו* (למעלה ג, י), ובזה הטבעת היה המן כותב לאבד כל היהודים, דכתיב (שם פסוק יב) "ונחתם בטבעת המלך", ונהפך הדבר הזה שהיה למרדכי הטבעת* של המן, ובו כתב וחתם בטבעת המלך על שונאיהם לאבד אותם (להלן פסוק י). וגם בזה היה המן הכנה למרדכי, כי אם לא נתן המלך הטבעת אל המן, לא נתן עתה הטבעת למרדכי. אבל מפני שכבר נתן הטבעת להמן, עתה שרצה להגדיל את מרדכי, נתן הטבעת הזה אליו, כי לא גרע מרדכי מהמן, שנתן המלך אליו את טבעת. כלל הדבר במגילה הזאת; כי היה המן הכנה למרדכי, שכל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו, ודבר זה יסוד המגילה.
פסוק ג:"ותוסף אסתר וגו'" (פסוק ג). מה שהוצרך לומר "ותוסף אסתר", ולא הוי ליה לכתוב רק "ותדבר אסתר לפני המלך". שרצה לומר שדבר זה תוספת על מה שאמרה בראשונה "כי איככה אוכל לראות באבדן מולדתי", עתה בקשה דבר תוספת, דהיינו להעביר את רעת המן. וכוונתה היה כי הספרים שכתב המן להעביר את היהודים מן העולם שלא יהיו נמצאים. ואף כי "כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב" (להלן פסוק ח), עם כל זה בקשה להשיב הכתבים, כי אם לא כן, אף אם יכתוב שלא להרוג את היהודים, שמא לבסוף יהיה הכתב נאבד, והראשונים יהיו קיימים, ויעשו מעשים על ידי הכתבים הראשונים. ואפילו הכתבים השניים לפנינו, כיון ש"כתב המלך אין להשיב", יכול אחד לומר כי על כתב הראשון הוא סומך. ולכך אמרה "להעביר רעת המן" מן העולם. ונקרא זה דבר תוספת, לפי שאינו ראוי לפי הנימוס, ועם כל זה המלך יעשה דבר זה להציל את היהודים. ולכך אמרה "להעביר את רעת המן", דהיינו לעבור מן העולם הכתבים הרעים, עד שלא יהיה נמצאים בעולם הרע אשר כתב על היהודים. ומפני שהיה נראה שהוא שאלה שלא כהוגן, לכך כתיב "ותפול לפניו וגו'", ומה שלא עשתה קודם שנתבטלה הגזירה שנגזר להרוג ולאבד את כל היהודים. כי דבר זה אין צריך כל כך בקשה לבטל הגזירה, שאין זה נגד כבוד המלך. אבל דבר זה קשה מאד להשיב את הספרים, כי הוא נגד כבוד המלך, כמו שיתבאר. וסבורה היתה כאשר תתחנן בבקשה* יתירה, יעשה המלך דבר זה.
פסוק ג:ולא אמרה אסתר רק "להעביר את רעת המן", ולא רצתה לדבר בפירוש להשיב הספרים, כי זה היה גנאי ובזוי למלך כמו שנפרש, ולכך רמזה לו הדבר הזה ואמרה לו "להעביר רעת המן". ולא אמרה שלא יעשה זה להרוג את היהודים, רק אמרה להעביר את הספרים מן העולם, וזה מפני כי כבר היה נתלה המן מפני שהיה מבקש לעשות רעה ליהודים, ואם כן לדבר זה [לא] צריך בקשה. רק שאמרה להעביר את הכתבים מן העולם, אשר בהם רעת המן. והמלך לא הבין דעתה, ולכך כאשר נפלה על פניה, ולכך הושיט לה השרביט הזהב (פסוק ד). כי המלך לא ידע למה נפלה על פניה, כיון שהמית כבר את המן על שרצה לשלוח יד ביהודים, ואם כן אין צריך בקשה על זה. ולכך הושיט לה המלך השרביט, שתקום ותפרש שאלתה*, ולמה היא מתירא כל כך. ואז (שם) "ותקם אסתר וגו'", והיתה מפרשת שאלתה בפירוש (פסוק ה) "להשיב את הספרים" כמו שפרשנו למעלה. ואז אמר המלך (פסוק ז) "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על אשר שלח ידו ביהודים", ואם כן מי יעלה על דעתו לעשות להם דבר רע אחר כל זה*. ולא יאמר אחד כי הוא סומך על הכתב שכתב המלך בראשון, דכיון שהוא רואה דעת המלך כאשר נתלה המן בשביל ששלח ידו ביהודים, ובודאי לא יעשה דבר רע ליהודים, כך היה דעת אחשורוש.
פסוק ג:ואמר, שאם אין די לך בכל זה, ועדיין את יראה מן הכתבים הראשונים. כי שונאי ישראל שהם אוהבי המן, לא יאמרו כי נתלה המן בשביל ששלח ידו ביהודים, כי יאמרו כיון שכבר נתן המלך כתב לאבד היהודים, אין המלך חוזר מזה. ועל זה אמר (פסוק ח) "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם" מה שאפשר לעשות, אבל להשיב הספרים דבר זה הוא גנאי. ולכך כָּתַב כי נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, ולאבד את כל הצרים אותם (פסוק יא). ומעתה שוב לא יהיו חוששין לדבר הזה כלל, שהרי המן שבקש לשלוח יד ביהודים כבר נהרג בשביל שכתב הספרים ההם, כי שקר דיבר על היהודים. וגרם שנכתבו הכתבין (-הראשונים-) [השניים], ולכך נהרגו שונאיהם, שעל ידם [י]היה זה, כך ראוי לפרש.
פסוק ג:ובזה יתורץ שאלה גדולה; כי למה ציוה* המלך לעשות דבר זה להרוג שונאי היהודים. אף כי בודאי שלא רצה להרוג את היהודים, מכל מקום בשביל זה אין ליתן ליהודים להרוג הם שונאיהם, כי הם לא עשו דבר, ולמה יהרגו אותם. רק הדבר הוא כמו שאמרנו, כיון שהיה אסתר יראה מן הכתבים הראשונים, ואחשורוש אמר (פסוק ח) "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", ואין להסיר חשש הזה אם לא על ידי זה שיהרגו הם שונאיהם. לכך כתבו הדבר הזה להרוג שונאיהם.
פסוק ג:ויש לפרש גם כן הפסוקים כפשוטן; כי אסתר בקשה להעביר את רעת המן ואת מחשבתו. אמרה "רעת המן" שלא יהרגו אותם, "ואת מחשבתו" אף שאין כאן מעשה, מכל מקום הם חושבים עליהם שהם ראוים (-להרוג-) [ליהרג], כמו שחשב המן הרשע על היהודים. ואם כן יהיו היהודים כמו הפקר, שיעשה כל אחד בהם כרצונו. כל זה יש להעביר על ידי שיהרגו שונאיהם. ומה שהיתה אסתר צריכה עתה ליפול לפני רגליו, כי עתה בקשה דבר יותר; מפני כי אסתר היתה חושבת כי מה שעשה אחשורוש היה זה בשבילה, שהיא מלכה שלו, והיא אמרה כי היתה נמכרת עם עמה להרוג אותם. אבל בכאן בקשה להעביר רעת המן שחשב על כל היהודים, ובודאי זה צריך בקשה יתירה. ולכך אמר המלך (פסוק ז) כי הנה נתתי את בית המן, דבר זה בשביל אסתר, שהיה רוצה לשלוח בה יד, שהיה סבור אחשורוש שמחשבתו של המן היה על אסתר, כמו שאמרנו למעלה. לכך אמר "הנה נתתי בית המן לאסתר" בשביל זה, ובשביל אשר שלח ידו ביהודים לכך נתלה המן, כי התליה על עץ דבר נגלה אל הכל, כדי שישמעו ויראו ולא יזידון עוד (עפ"י דברים יז, יג). ואם כן אין הדבר כמו שאת חושבת כי הכל עשיתי בשבילך, שאין זה כן. כי מה שנתתי לך בית המן, היה בשבילך. אבל התליה על העץ הוא בשביל היהודים, שהם צריכים חזוק יותר ושמירה, ולכך בשבילם נתלה על העץ, כדי שיהיה נודע אל הכל, ולא יוסיפו לעשות כמו זה.
פסוק ג:ומפני שאמרה אסתר להשיב הספרים (פסוק ה), על זה אמר (פסוק ח) "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" ולהחזיר הכתב שנשלח, כי דבר זה כאילו טעה המלך בכתב הראשון, ונכתב שלא כדין. ואם כן, אף כתבים אחרים יהיו לכלום נחשבים, שיאמרו כשם שטעה בכתב הראשון, שהרי החזירו, כך הוא טועה בכתבים אחרים. ולכך אמר "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", אבל לא להחזיר הספרים עצמם, שזה מורה כי הספרים היו בטעות נכתבים. לכך יכתבו כתבים חדשים, ואין זה בזיון המלך, שיש לתלות כי נתחדש דבר מה אחר כתיבת הכתבים הראשונים. אבל [אין] להשיב את הספרים, כי דבר זה הוא בשביל כי הספרים נכתבו בטעות. ולפיכך אמר "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם". אף על גב שמן הכתבים האחרונים מגיע בטול לראשונים, אין בכך כלום, כי על זה יאמר כי מתחלה היה כך, ועתה היה ענין אחר שנתחדש אחר כך, ושניהם אמת, כל אחד בשעתו. רק להשיב הספרים עצמם, דבר זה הוא בזיון.
פסוק ג:אמנם הקושיא מה שנפלה לפני אחשורוש, ודבר זה למה היה, ועל זה מפרש "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך". כי מפני שהמלך כבר עשה בקשתה, וחזרה עוד לבקש בקשה אחר בקשה, ודבר זה אין כבוד למלך, כאשר המלך קל להתפתות. וכן "ותפול לפני רגליו", והיתה מתחנן לו שיעשה בקשתה.
פסוק ג:ומה שאמרה כאן יותר "להעביר רעת המן האגגי", ולא אמרה זה למעלה, שלא זכרה שם "אגגי". רק כי אמרה אין השנאה הזאת מחמת המן בלבד, רק הוא שנאה ישנה, כי אגג שהיה מזרע עמלק (ש"א טו, ח), שהיו ישראל מאבדים עמלק בשביל שכך צוה השם יתברך לאבד עמלק (דברים כה, יט). ולכך שמואל, נביא השם יתברך, הורגו לפני ה'. ויש לעמלק בנים, והם צוררים לישראל. ומה מועיל כי נהרג המן, והוא אחד מן הצוררים, בשביל זה לא נתבטלו השאר, שהם זרע עמלק, והם שונאי ישראל. ואין חילוק בין המן ובין אחר, רק כי המן שליחות של כולם עשה. לכך אמרה אסתר "להעביר את רעת המן האגגי", כלומר להעביר רעה לגמרי, שלא תהיה נמצא אף אצל שאר שהם צוררי היהודים. וכן אחר כך אמרה (פסוק ה) "להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים". וכן בכל מקום אשר זכרה "אגגי" כוונתה על אותם שהם שונאים, והם מזרע אגג. כי השנאה הזאת מן אגגי אינה שנאה ליחיד בלבד, רק לכל אשר "אגגי" נקרא. ולכך כאשר אמר המלך כי מה שאמרת להשיב הספרים, דבר זה אי אפשר. רק "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", שיהרגו הם בשונאיהם, עד שלא יהיו נמצאים.
פסוק ג:ויש לפרש גם כן כי כל אשר עשה המן ליהודים, לא עשה רק בשביל שנאת אגגי, להנקם מה שעשה שאול לאגג, ולא בשביל האמת. ודבר שאינו אמת, רק בשביל שנאה, יש להעביר שלא יהיה נמצא.
פסוק ג:ולא אמרה כאן "רעת המן", כמו שאמרה למעלה. כי כאן אמרה אסתר "להשיב את הספרים", והספרים הם אשר כָּתַב המלך, ואין לקרוא כְּתַב המלך "רעת המן". אבל למעלה לא אמרה רק להשיב את מחשבתו אשר חשב, וזהו בודאי "רעת המן".
פסוק ה:"אם על המלך טוב וגו'". פירוש הכתוב, כי הדבר שהוא ראוי לעשות לגמרי, שאין לו שום צד שלא יהיה נעשה, וזה כאשר המעשה הוא טוב לעושה, גם הוא ראוי אל המקבל, וגם המעשה מצד עצמו הוא ראוי. ולכך אמרה "אם על המלך טוב", וזהו מצד העושה, שהוא טוב לו. וכנגד שהוא ראוי מצד המקבל אמרה "ואם מצאתי חן בעיניו", שהוא מקבל אשר נעשה לו, כיון שהוא מוצא חן בעיניו, אם כן הוא ראוי מצד המקבל. ואמרה עוד "וכשר הדבר" רצה לומר שכך נותן מדת היושר, והוא כשר בצד עצמו. ולפעמים אף שמצא המקבל חן בעיניו, וראוי לעשות מצד העושה, וכן הוא ראוי לעשות מצד המקבל, מכל מקום אין ראוי לעשות מצד עצמו, שהוא כנגד היושר. על זה אמרה ג' דברים; "אם על המלך טוב", שהוא העושה. "ואם מצאתי חן בעיניו", ובשביל זה ראוי לעשות, וזהו* מצד המקבל. "וכשר הדבר" מצד עצמו. ואמרה "וטובה אני בעיניו", והטוב הוא חפץ, ורוצה בטוב. ולפיכך "יכתב להשיב הספרים", ואף כי אין ראוי כל כך להשיב הספרים אשר נכתבו בשם המלך, מכל מקום יש לעשות לפנים משורת הדין, כאשר המבקש הוא טוב, והוא עושה כל ענין שלו לפנים משורת הדין, לכך יעשה עמו גם כן לפנים משורת הדין, ויכתוב להשיב הספרים.
פסוק ו:"כי איככה וגו'" (פסוק ו). מה שהוצרך לומר "איככה" שני פעמים, שאם כתב "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ובאבדן מולדתי", היה נראה שלא היה בקשתה רק אם ישאר לה עמה, אף על גב דמשפחתה יהיו נאבדין. ואם ישמור* לה מולדתה, אף על גב שימצא רע את עמה, אינה מקפדת. ולכך אמרה שכל אחד לא אוכל לראות. ואצל עמה לא אמרה "באבדן עמי", כי בודאי דבר זה אי אפשר שיהרוג את כולם ולא יהיו בורחים איזה אנשים, ולא יהיו נמסרים הכל בידיהם. גם כי דבר זה היא* בטוחה מן השם יתברך שלא יאבדו ישראל כולם, אבל אצל מולדתה שייך לומר שיהיו נאבדים לגמרי.
פסוק ז:"ויאמר המלך אחשורוש וגו'" (פסוק ז). כבר פירשנו זה כי אסתר בשביל שבקשה להשיב הספרים באולי לא ימצאו הספרים השניים, ויהיו נמצאים הראשונים, ויבאו לידי היזק. ולכך השיב לה "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ", וכל זה בשביל שהיה רוצה לשלוח יד ביהודים. ואם כן לפי הסברא דבר זה ידוע ומפורסם, ואין לחוש לזה עוד. ואם אין מספיקים בכל זה, שלא יהיה הדבר מפורסם וידוע, "כתבו כטוב בעיניכם", עד שאין לחוש לספרים הראשונים שיצאו. ולפיכך כלל אחשורוש את מרדכי עם זה, שאמר "ואתם כתבו וגו'", ומרדכי חכם גדול היה מיושבי לשכת הגזית. וכלל גם כן עם זה אסתר המלכה, כי היא עיקר במעשה ההוא, שבקשה מלפני המלך על זה, רק להשיב הספרים אי אפשר.
פסוק ט:"ויקראו סופרי המלך וגו'" (פסוק ט). הוצרך לכתוב "בעת ההיא", אף כי מפרש אחריו הזמן בפירוש בחודש סיון. ואם הכתוב רצה לומר כי המעשה שנזכר לפני זה היה בעת ההיא שזכר (-בי"ג בניסן-) [בכ"ג בסיון], וכשם שמעשה שזכר אחר כך היה (-בי"ג-) [בכ"ג] בסיון, כך המעשה שנזכר לפני זה היה (-בי"ג-) [בכ"ג] בסיון, דהיינו מה שאמר (פסוק ח) "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", ולא היה הפסק בין הצווי שאמר "ואתם כתבו על היהודים" ומה שקראו את סופרי המלך לכתוב, כי לא היו ממתינין בזה. אם כן היה ראוי שיכתוב הזמן למעלה במעשה שלפני זה בפירוש, ויכתוב אחר כך "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא", ולא לכתוב הזמן במעשה הזה. ואף כי יש לתרץ קושיא זאת כי דבר זה מפני כי עיקר הזמן הזה הוא בכ"ג בסיון, והוא שייך אל הכתיבה. ועוד* קשה, למה המתינה אסתר שלא תפול לפני רגליו מן י"ז של חודש ניסן עד כ"ג סיון.
פסוק ט:ונראה מפני כי שלח אחשורוש לפני זה כמו ג' ימים להרוג ולאבד את כל היהודים, ואם יכתוב לאחר ג' ימים שהיהודים יעמדו על נפשם ויהרגו בשונאיהם, דבר זה נראה כמו סכלות, ויחשבו כי מעשיו של מלך בשגעון הוא ינהג (עפ"י מ"ב ט, כ). וכמו שאמרו (מגילה יב:) אם לא היו האגרות הראשונות שכתב המלך (למעלה א, כב) "להיות כל איש שורר בביתו", שנראה דבר זה סכלות, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. שכאשר הגיעו להם הכתבים להרוג ולאבד את כל היהודים, לא היו ממתינין עד י"ג אדר, רק מיד היו הורגים בהם. ובשביל שראו כי כתביו אין בהם ממש, רק דברי שבוש, כאשר כתב להם "להיות כל איש שורר בביתו", ולכך לא היו משגיחים על הכתבים לעשות מעשה מיד. וכך אם כתב להם מיד שהיהודים יהרגו בשונאיהם, לא היו סומכים כלל על זה, כי נראה כי בשגעון ינהג. ולכך המתינו עד הזמן הזה מי"ו* בניסן עד כ"ג, ומעתה אין זה גנאי, כי אפשר ויכול להיות שנתחדש בזמן הזה דברים, עד שאפשר שיהיה נהפך הדבר, ולא יתלו בהנהגת המלך לומר כי הנהגתו שלא כסדר.
פסוק ט:ולכך אף על גב שכתוב הזמן בפירוש, מכל מקום שלא תאמר כי היה דבר זה, שהיה בכ"ג בסיון, דרך מקרה, והיה אפשר שיהיה קודם, והיה זה תמיה שעכבה כל כך. ולכך אמר "בעת ההיא" בכ"ג בסיון, כי דוקא איחרה הדבר עד כ"ג בסיון מטעם אשר התבאר למעלה, שלא יהיה נראה הנהגתו שלא כסדר הראוי, כאשר יכתוב דבר אחד, ובתוך ג' או ד' ימים יכתוב ההפך, לכך המתינה הזמן הזה.
פסוק ט:ועוד נראה כי לכך המתינה אסתר עד כ"ג בסיון, כי הלך אחשורוש מהפך אל הפך; כי מתחלה היה הגזירה שזרע המן יאבדו את היהודים, ועתה נהפך זה, שהיהודים יהיו מאבדים זרע עמלק ואוהביו. ולכך היה בין זה לזה שבעים יום; כי מן יום י"ג בניסן ועד סוף ניסן י"ח ימים, ואייר הוא כ"ט, וכ"ג סיון, הכל ביחד שבעים. כי עמלק הוא ראש לשבעים אומות אשר הם מתנגדים אל ישראל, וכדכתיב (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק", ושבעים אומות בודאי הם הפך לישראל. ולפיכך מן יום שנכתב כי זרע עמלק ישלטו ביהודים עד יום שכתב כי היהודים יהיו מאבדים את עמלק - היה שבעים יום, כנגד שבעים אומות, שכל כך הם רחוקים זרע עמלק, שהם ראשית הגוים, מן ישראל. ואף על גב כי עצם האבוד היה בי"ג באדר, והוא היום שהיה נגזר על היהודים (למעלה ג, יג). דבר זה ענין אחר, כי זה היה מפני שהגורל שהפיל המן על היהודים לאבדם נהפך עליו, לכך היו ביום אחד. אבל היום שנכתבו הכתבים, על זה לא בא הגורל, שלא היה הגורל רק על האבוד, ודבר זה נהפך עליו. ולפיכך יום כתיבת הכתבים היו רחוקים זה מזה כמו שהם רחוקים היהודים מזרע עמלק.
פסוק ט:ועוד יש לומר, כי כאשר גאלם השם יתברך, כאילו יצאו ישראל מן שבעים אומות. ולפיכך היו ישראל בצרה כאשר בא המן עליהם שבעים יום, כנגד שבעים אומות. ולא יצאו מצרת המן עד כ"ג בסיון, שאז נשלחו הכתבים לכל הארצות, ויצאו מן הצרה, ונחשב להם כאילו יצאו מצרת כל שבעים אומות. אבל כל זמן שלא יצאו הכתבים, עדיין היו בצרה. ולכך נאמר "בעת ההיא", כי דוקא באותה שעה היה ראוי לשלוח הספרים, ולא קודם לכן כלל, כך ראוי לומר. אבל הפירוש הראשון הוא עיקר.
פסוק ט:ומה שאמר "ביד הרצים בסוסים" (פסוק י), ולמעלה כתיב (ג, טו) "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך". מפני כי למעלה ששלח לאבד היהודים, ודבר זה היה קללה, לכך לא נכתב אצל זה "הרצים בסוסים", כי הרץ בסוסים הוא בשמחה, כמו שאמרו (שבת קנב.) "דעל סוס מלך". ולכך לא כתיב שהיה זה על סוסים. וכאן* שהיה הדבר הזה שמחה להצילם מן המיתה, לכך היה על סוסים, כי על הסוס הוא שמחה, שלא היה צער כלל. ואף על גב שהיה זה לאבד את האויב, דבר זה בודאי הוא שמחה לאבד את האויב שהוא צורר וצר*, וכתיב (משלי יא, י) "ובאבוד רשעים רינה". "רוכבי הרכש וגו'", כלומר כי הרוכבים בסוסים הם "רוכבי הרכש", כי אלו הם אומנים גדולים, ויכולים לרוץ במהירות.
פסוק י:"ויכתוב בשם המלך אחשורוש ויחתום בטבעת המלך". ולא נאמר כאן כמו שכתיב למעלה (ג, יב) "נכתב ונחתם בטבעת המלך". כי למעלה מפני שלא עשו זה מרצונם, רק מפני שכך נגזר עליהם מן המלך, לכך כתיב "נכתב ונחתם", כלומר בעל כרחם שלא ברצונם. אבל כאן עשו מדעתם ומרצונם להציל עם אחד, וכמו שהתבאר לפני זה. ולכך כתיב "ויכתוב בשם המלך ויחתום בטבעת המלך", ולא כתיב לשון נפעל, אשר משמע בעל כרחם.
פסוק י:וגם נראה שבא לומר למעלה ש"נכתב ונחתם", אבל המלך לא ידע מזה, כי צריך היה ליטול רשות גם כן בשעת מעשה, וזה לא עשה, כמו שאמרנו למעלה. ולכך כתיב שהיה "נכתב ונחתם בטבעת המלך" (למעלה ג, יב), אבל המלך לא ידע, אבל אין ראוי שיהיה כך נעשה. ואילו כאן כתיב "ויכתוב ויחתום", כי בודאי מדעת המלך היה הכל, אף מעשה הכתיבה. רק שאין סברא לומר כלל [ש]אם ידע אחשורוש מזה [היה] מוחה בזה (-היה-), כמו שאמרנו למעלה כי אחשורוש היה יותר שונא ישראל מהמן, כמו שהתבאר למעלה.
פסוק יא:"טף ונשים ושללם לבוז ביום אחד בכל מדינות המלך" (פסוקים יא, יב). ואצל אגרת המן כתיב (למעלה ג, יג) "טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז". כי למעלה רצה לומר כי כוונת המן עליהם לעשות בהם אבדון גמור, שהיה המן רוצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. וכאשר היה הכל "ביום אחד" זהו אבדון גמור, כי כליה במקצת אין זה אבוד גמור. ולא תליה האבוד הגמור מה שהיה שללם לבוז, כי לא היה כוונתו על זה. ולכך כתיב "טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז", כי טף ונשים כליון גמור. אבל כאן עיקר הכונה היה לעשות פרסום מה שעשו באויביהם, והכל בשביל לבטל הספרים הראשונים. ולכך כתיב "טף ונשים ושללם לבוז", כי שללם לבוז הוא פרסום גדול יותר. ולעיל פרשנו גם כן.
פסוק יא:ועוד כי אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם, כי הם עצמם הם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים. ולכך עשה חילוק והפרש בינם ובין ממון שלהם, לכך אמר "ושללם לבוז" באחרונה בפני עצמו. אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל. ולכך זכר את הממון עמהם, ואמר "טף ונשים ושללם לבוז", וזה נכון.
פסוק יא:"להקהל ולעמוד על נפשם וגו'" (פסוק יא). מפני כי היהודים הם פזורים ונפרדים בין האומות, לכך צריכים להקהל אם רוצים לעשות מעשה. אבל למעלה (ג, יג) שכתב שכל עם ומדינה יהרגו היהודים, אין צריכים להקהל ביחד, כי הם ביחד בקבוץ. ואמר "להקהל ולעמוד על נפשם", לומר כי זה שהם יהרגו את אויביהם נקרא זה "לעמוד על נפשם". ולא תאמר לא היה צריך להם רק להשיב את הספרים, ולא יהרגו שונאיהם בהם, אבל מה שיהרגו הם שונאיהם למה להם זה. ועל זה אמר "לעמוד על נפשם", כי ההריגה בשונאיהם זה רק שעומדים על נפשם, כי ישראל כאשר הם בגלות בין העמים, אם יש שונא להם כמו שהם אלו שהם מזרע עמלק האגגי, כאשר הוא צורר ישראל, ותמיד הם עומדים לכלות ישראל, לכך אם ישארו כמו שהיה עתה, היה המן רוצה לכלותם. כל שכן כי אחר כך יחשבו כי היהודים עמדו עליהם להנקם מהם, שרצו לכלותם, ותמיד יחשבו להפילם, ולכך אמר "ולעמוד על נפשם".
פסוק יא:ויש שהאריכו בקושיא זאת מאוד, מה ראתה אסתר שבקשה על זה שהיהודים יהרגו בהם, ולא היה די לה לבטל הכתבים ויהיו היהודים כמו שהיו בראשונה, קודם שבא המן לאבדם. וקושיא זאת אין בה ממש, כי לכך אמרה אסתר "ולעמוד על נפשם" כמו שאמרנו. ובלא זה, היה עמלק*, [ו]נצטוו ישראל עליהם* למחות שמו מן העולם (דברים כה, יט), ושאול המלך נאבד ממלכותו בשביל שנתן לעמלק פליטה (ש"א טו, כח), ועתה יהיו נותנים לעמלק פליטה כאשר נפל בידם. והתורה אמרה (שמות יז, יד) "כתוב זאת זכרון בספר וגו'", הכתוב רמז גם כן מעשה המגילה הזאת, שהוא למחות שמו מן העולם.
פסוק יב:"בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר" (פסוק יב). מה שהמתין עד י"ג לחודש אדר, מפני שכבר אמרנו עניין המגילה הזאת שהיה בענין זה שהיה נהפך על הצורר. לכך כאשר חשב לאבד היהודים בי"ג לחודש אדר (למעלה ג, יג), נהפך עליו שנהרגו הם בי"ג באדר. וכמו שתקנו בברכה (אשר הניא) "כי פור המן נהפך לפורינו", שתראה מזה כי הפור נהפך עליו. ודבר זה דבר מופלג ועמוק בחכמה מאוד, ועוד נבאר.
פסוק יג:"ולהיות היהודים עתידים ליום הזה" (פסוק יג). מה שהוצרך לומר "ולהיות עתידים ליום הזה", ומה הוסיף בזה. אלא שרצה לומר כי דבר זה צווי הוא, שיהיו מזומנים ליום זה. ולא יאמרו היהודים אם אין אנו רוצים לעמוד על נפשינו, נוכל לעשות זה. לכך אמר "ולהיות עתידים", שיהיו מוכנים על זה להרוג אותם. כי* אם יניחו אותם היהודים, יאמרו* כי המלך נתן להרוג אותם, ובשביל זה יבאו למרוד במלך. ולכך יהיו מצווים להרוג אויביהם, ולא ישארו מהם, ולא יהיו שונאים למלך במלכותו, ויעשו (-המלך-) [במלך] נקמה. [ו]מפני כך אמר "להיות עתידים ליום הזה", כלומר שיהרגו אותם דוקא ביום הזה, ולא לפני יום זה, ולא אחר יום זה. (-וכך-) [וכן] משמע "עתידים ליום זה" שיהיו מוכנים ליום המוגבל, דהוא י"ג באדר, ולא שיהיו הורגין אותם בכמה ימים, ולא יהיה לדבר זה פרסום כלל בכל מדינות המלך. והיה רוצה שיהיה לדבר זה פרסום מן הטעם אשר פירשנו.
פסוק יג:כתיב "עתודים" וקרי "עתידים". כי רצה לומר שיהיו מכינים עצמם קודם מי שילך לפניהם ובראשם, כמו עתודים שהולכים בראש הצאן. ונקראו האצילים "עתודים", כדכתיב בישעיה (יד, ט) "כל עתודי ארץ". וכתב (-הרוק'-) [הרד"ק] שנקראו האצילים* "עתודים" מפני שהם הולכים לפני העם כעתודים לפני הצאן, לכך כתיב "עתודים". וקרי "עתידים", שיהיו מוכנים להם אותם שילכו לפניהם כעתודים. ודבר זה הוא עיקר במה שיכינו עצמם מי שילך לפניהם, ובשביל זה יהיו יחד כאשר יבאו הם על שונאיהם, ולא יהיה כל אחד בפני עצמו ויעשה כל אחד מה שירצה, כי דבר זה שיהיה להם חבור יחד. ובפרט לישראל שיהיו כאחד, ואז השכינה עמהם. ולכך כתיב (להלן ט, טו) "ויקהלו היהודים", שיהיה להם אסיפה וקהל ביחד, ואז השכינה עמהם.
פסוק יד:"הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים וגו'" (פסוק יד). ולא כתיב "הרצים בסוסים וגו'", מפני שבא לומר הרצים הם אותם שהם "רוכבי רכש האחשתרנים", שהם ממהרים לרוץ ואומנים בכך. ולא בא לומר רק שהם אומנים לרכוב הרכש, ואותם יודעים לרוץ יותר. ולא שהיו רוכבים עתה על רכש, רק בסוסים, רק שבא לומר כי (-ש-)הם רוכבי רכש האחשתרנים, היו הרצים רוכבי הרכש. אף על גב דכבר כתיב זה למעלה (פסוק י), כאן* לא היה צריך לכתוב רק "הרצים יצאו דחופים", וממילא הרצים הם הרצים של מעלה. שלא תטעה לומר כי דוקא אותם שהיו רצים ברגליהם היו צריכים לצאת דחופים בדבר המלך, אבל בסוסים אין צריכין להיות יוצאים דחופים בדבר המלך, שהרי הרוכבים על סוסים יכולים להיות הולכים הרבה מאוד. ולכך כתב "הרצים רוכבי הרכש", שגם אלו יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך.
פסוק טו:"ומרדכי יצא וגו'" (פסוק טו). הכתוב מספר חמשה בגדים בלבוש מלכות; "תכלת" אחד, "וחור" שנים, "עטרת זהב" שלשה, "ותכריך בוץ" ארבעה, "וארגמן" חמשה. שראוי אל מלבוש כבוד חמשה, כי המלבוש הוא כסוי לכל ארבע צדדין של אדם, ועטרה על ראשו. לכן היו חמשה מיני בגדים, וכל צד הוא מיוחד שאין זה כמו זה, ולכך יש כאן חמשה בגדים מחולקים, שאין זה כזה. ומפני שהשכינה חופף על בנימין, וכדכתיב (דברים לג, יב) "חופף עליו כל היום", והשכינה הוא לבוש כבוד אליו, וכדכתיב (דהי"א יב, יח) "ורוח לבשה את עמשי", (אסתר ה, א) "ותלבש אסתר מלכות", וזהו לבשה רוח הקודש. ואין כבוד יותר מזה, ולכך נתן לבנימין "חמש חליפות שמלות" (בראשית מה, כב), כמו שעתיד מרדכי לצאת בחמשה מלבושי כבוד.
פסוק טו:ובגמרא (מגילה טז:), "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רבי אליעזר אמר רבי יהודא, "אורה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". "שמחה" זו יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגיך". "וששון", אמר רבי אלעזר זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתיך". "ויקר" אלו תפילין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ותניא רבי אליעזר אומר, אלו תפילין שבראש.
פסוק טו:ופירוש דבר זה, כאשר היו גוברים על המן, זכו ישראל למדריגה עליונה מאוד, וזכו לתורה. אף כי כבר היה להם התורה, זכו להיות דביקים במעלות התורה השכלית. וקודם זה, אף שהיה התורה להם, היה להם מונע, הוא עמלק, המבטל את דביקות ישראל בתורה. ולכך זכו ישראל באותו זמן אל הדביקות במעלת התורה לגמרי.
פסוק טו:וכן כל אלו שנזכר[ו], כי כאשר גברו על כח* המן היה דביקים לגמרי במעלת יום טוב, ובמעלת המילה, ובמעלת התפילין. והתורה היא ראשונה להיות האדם דבק במעלה הזאת, ואף כי התורה מדריגתה ומעלה על כל, מכל מקום מפני שהיא שייך אל השכל, והשכל הוא עליון, לכך הוא קודם לקבל אותה מדריגה, שהיא התורה. ואחר כך מדריגת היום טוב, שהוא לנפש האדם, כי השמחה הוא לנפש, והוא מדריגה עוד יותר אשר זכו אליה, ויום טוב הוא יום קדוש. ואחר כך המילה, שהיא בגוף האדם, והיא מצוה* קדושה, שהרי כתיב (ירמיה יא, טו) "ובשר קודש יעברו מעליך", זהו המילה (מנחות נג:). וכך תקנו בברכה "וצאצאיו חתם באות ברית קודש". הרי אלו ג' מצות אשר זכו ישראל אליהם, כלם מדרגות קדושות, כל אחת ואחת מעלה יותר עליונה מן ראשונה; שזכו לתורה, שהתורה היא שכלי, ומקבל אותה השכל. ויום טוב הוא לנפש, כי השמחה של יום טוב הוא לנפש, והוא עוד יותר מעלה. והמילה היא לגוף, וכאשר יש קדושה לגוף, הוא עוד יותר מעלה.
פסוק טו:והתפילין אשר זכו אליהם עוד יותר קדושה, כי בתפילין שם ה' לגמרי הוא על האדם, והם הפאר שהוא על הכל, ולפיכך התפילין הוא על הכל. ובכח התפילין הדביקות שישראל דביקים בו יתברך לגמרי, ובזה היו מנצחין את עמלק, כמו שהתבאר למעלה באריכות. כלל הדבר; בפסוק הזה נרמזו המעלות הקדושות שזכו ישראל כאשר היו מנצחין את המן, שהוא מזרע עמלק, עד המדריגה האחרונה, שהיה שם ה' נקרא עליהם. והבן הדברים האלו אשר נתבארו כאן, ולעיל בפתיחה גם כן נתבאר, עיין שם.
פסוק יז:"ובכל מדינה ומדינה וגו' ורבים מעמי הארץ מתיהדים וגו'" (פסוק יז). דבר זה לא נמצא בשאר גאולות, רק בכאן, שהוא נצוח עמלק. לפי שגורם עמלק לבטל אחדות השם יתברך, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה וגו'". ולכך בכאן שהפילו עמלק, היו רבים מעמי הארץ מתיהדים, כאשר היה בטל כח המן.
פסוק יז:"ורבים מעמי הארץ מתיהדים וגו' כי נפל פחד היהודים עליהם", ובפסוק "נקהלו" (להלן ט, ב) כתיב "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים". ובפסוק (שם פסוק ג) "וכל שרי המדינות מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם". בא הכתוב לומר כי כאשר נתלה המן (למעלה ז, י), ונתן להם המלך הכח לעשות נקמה באויביהם, נפל פחד היהודים עליהם. והדבר הזה ראוי כאשר נצחו [את] המן, כי הוא האויב הגמור, שכל אחד היה מפחד לעשות דבר כנגד ישראל, שלא יהיה נעשה לו כמו שנעשה להמן. ועמי הארץ, אשר אין בהם כח כל כך, היה גורם פחד היהודים עד שהיו מתיהדים לגמרי. כי כל שתי אומות מחולקות, ואף שאינם שונאים, מכל מקום הם מחולקים, וכל אחת זה נגד זה. וכאשר נפל פחד יהודים עליהם היו מתיהדים, עד שלא היה כנגדם כלל. וזה אמר כנגד עמי הארץ, שהם מקבלים היראה ביותר. ואחר כך אמר כנגד אותם שאין להם יראה מהם, שהם אנשי חיל, כנגדם אמר (להלן ט, ב) כי אין איש עומד בפניהם, אותו שנקרא "איש" מפני שהוא גבור חיל, לא עמד בפניהם מפני הפחד. ושרי המדינות, שהם גדולים וחשובים, שאין לומר בהם שיש להם יראה, אדרבא, הכל יראים מהם, וכנגד זה אמר (להלן ט, ג) דמכל מקום היו מנשאים הם היהודים, כי נפל פחד מרדכי עליהם. וכיון שנפל פחד מרדכי עליהם, אף על שרי המדינות, היו גורם שכל שרי המדינות היו מנשאים אותם.
פסוק יז:וכל עם יש בהם שלשה חלקים; החלק האחד הם סתם בני אדם, ואינם חשובים ואינם גבורים, רק סתם בני אדם. וכנגד אלו אמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שהיו מתחברים עליהם. ועוד יש חלק* שהם גבורים ואנשי חיל, ואינם נכנעים שיהיו תחת אחר עד שיהיה אחר מושל עליו, וכנגד זה אמר (להלן ט, ב) "ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים", כי "איש" הוא גבור חיל, לכך אמר כי "איש לא עמד בפניהם". ויש שהם חשובים בעצמם, והם השרים בעם, ובאלו לא שייך שיהיו הם גוברים עליהם, כאשר הם השרים במדינה, ולהם המדינה. וכנגד אלו אמר (להלן ט, ג) שהיו השרים האלה מנשאים את היהודים, עד שהיה ניכר מעלת ישראל אצל הכל; או שהיו מתיהדים ומתחברים אליהם, או* שהיו הם גוברים ומושלים עליהם והם תחתיהם, או שהיו מנשאים את היהודים למעלה, עד שהיו עליהם. ויש לך להבין אלו דברים.
פסוק יז:ודע כי היו זוכים לאלו ג' דברים בזכות האבות; כי בזכות יעקב היו מתיהדים, כי מתיהדים שקבלו אחדות השם יתברך, וזה היה בזכות יעקב בפרט, כדאיתא בפסחים (נו.) כי על ידי יעקב קבלו ישראל אחדותו ואמרו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וזהו "מתיהדים", אל תקרי "יהודי" אלא יחודי (אסת"ר ו, ב), כמו שהתבאר למעלה. וכנגד יצחק נפל פחדם על כל העמים, כמו שנאמר (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", ולכך זכו לזה, ולכך נאמר כאן "נפל פחדם על כל העמים", מה שלא נאמר במקום אחר. וכנגד אברהם אמר (להלן ט, ג) "ושרי המדינות מנשאים אותם", כי אברהם נקרא (בראשית כג, ו) "נשיא אלקים אתה בתוכינו". לכך בשביל זה זכו שהיו מנשאים את היהודים, "כי נפל פחד מרדכי עליהם". כי אף על גב כי אלו השרים לא היה עליהם פחד ישראל, מכל מקום פחד מרדכי היה עליהם, ובשביל כך היו מנשאים את היהודים. כלל הדבר; כי מעשה המן היה גורם היראה מפני ישראל, וזה היה מן השם יתברך.
פסוק יז:וזה שאמרו במדרש (אסת"ר י, יב) "ומרדכי יצא בלבוש מלכות וגו" (למעלה פסוק טו), רבי פנחס אומר, מלך מרדכי על היהודים. מה המלך לובש פורפירן, כך מרדכי. מה המלך יש לו עטרה כלילא בראשו, כך מרדכי "ועטרת זהב גדולה" (שם). מה המלך אימתו על כל הארץ, כך מרדכי אימתו עליהם, שנאמר (להלן ט, ג) "כי נפל פחד מרדכי עליהם".
פסוק יז:בזה בא לומר כי הגדולה שהיה למרדכי לא היה מצד שהמלך היה מגדל אותו, שאם כך לא נפל פחדו על כל העמים, כי הפחד הזה אינו מן המלך. רק גדולתו היה שנתן לו השם יתברך מלכות, ולכך נפל פחדו על כל העמים. וכל זה כאשר הגיע למדריגה זאת להפיל את המן, ומפני שקנו מעלה העליונה כאשר הפיל מרדכי את המן, זכה מרדכי להיות מלך, אשר המלך מצד המלכות יש לו מדריגה חשובה עליונה. וזה שאמרו כי היה למרדכי לבוש מלכות, וזה מורה על כבוד אלקי. והיה לו עטרה של מלכות, וזהו מעלה לגמרי. כי הלבוש, כיון שהוא לבוש אל הגוף, אינו כל כך מעלה אלקית כמו שהוא העטרה, שהוא על הראש, שהוא נבדל אלקי לגמרי, עד שהיתה אימתו מוטלת על הבריות. כי המלך שהוא נבדל מן העם, יש לו היראה, וזה נקרא 'מורא מלכות'. כי שנים שהם שותפים, אין יראה זה מזה. אבל המלך שהוא נבדל מן העם, יש כאן יראה מצד מלכותו, כי מפני שהוא נבדל מהכל יש יראה לפניו. ועל זה מורה העטרה, שהיא על הראש, עד שמקבלים הכל היראה מפניו. וכל זה כאשר היה מנצח המן, קנה אלו מעלות. והבן הדברים האלו מה שהיה למרדכי. ולפיכך אלו שני דברים; "מה מלך לובש פורפירן" (אסת"ר י, יב), הוא הכבוד והגדולה. ומה שאמר "מה המלך יש לו עטרה" (שם) זהו היראה מפניו שהיה למרדכי.
פסוק יז:ואמרו בגמרא במנחות (סה.), פתחיה על הקינין, פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו "פתחיה", שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון. סנהדרין נמי הוי ידעי שבעים לשון, דאמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשונות, שלא תהא סנהדרין שומעין מפי המתורגמן. אלא דהוה בייל לישנא ודריש. פירוש, מלה אחת דרש אותה בכמה לשונות, וזה שאמר "דבייל לישנא ודריש להו", כלומר מערב ומחבר לשונות ביחד, ודרש אותם. והיינו דכתיב (נחמיה ז, ז) "נחמיה וגו' מרדכי בלשן".
פסוק יז:ודבר זה גם כן רצה לומר דהיה מרדכי על כל האומות, שהם שבעים לשון, לכך היה יודע שבעים לשון. ואף על גב דכל אשר בסנהדרין גם כן יודע שבעים לשון, קאמר שם דהוה מרדכי בייל לישנא ודורשן*. כי כשם שהיה כולל כל שבעים אומות, שהרי נפל פחדו על כל האומות, לכך כלל גם כן כל שבעים לשון ביחד ומערב אותם, כדאיתא התם. לכך נקרא (נחמיה ז, ז) "מרדכי בלשן". וכל זה כאשר היה מרדכי מנצח את המן בשביל זה היה עולה על שבעים לשון, כי (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק", וכאשר היה עולה על ראשית שלהם, היה עולה על שבעים לשון, ונפל פחדו עליהם.
פסוק יז:ועוד אמר במדרש (אסת"ר ו, ב) "איש יהודי היה בשושן הבירה" (למעלה ב, ה), "איש" מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד". מה משה היה עומד בפרץ, דכתיב (תהלים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ וגו'", אף מרדכי כן, דכתיב (להלן י, ג) "דורש טוב לעמו", עד כאן.
פסוק יז:רצה לומר כי מפני שהיה משה מיוחד שהוא (דברים לג, א) "איש אלקים", מה שלא תמצא באחר. וגם מרדכי כאשר היה גובר על המן והיה מאבדו מן העולם, הגיע מרדכי אל מעלה העליונה שהיה מיוחד שלא היה אל אחר, וכמו שהתבאר למעלה. ולכך היה דומה למשה, כי המן המלך גדלו על הכל, וכמו שכתיב (למעלה ג, א) "וישם את כסאו מעל כל השרים", ועל זה היה גובר מרדכי במעלתו הקדושה העליונה שניתן אליו. ולכך היה מרדכי דומה למשה, שיש לו מעלה אלקית מיוחדת על כל. וכשם שקרא הכתוב משה "איש" (במדבר יב, ג), מפני שהיה איש פרטי שאין כמותו, וכך היה מרדכי מיוחד במעלתו. וכמו שמשה היה עומד בפרץ, כלומר שהיה משלים את ישראל, אף מרדכי היה השלמת ישראל.
פסוק יז:ובמדרש (אסת"ר י, יג), אמר רבי ברכיה, הקב"ה כתב גאולת ישראל בתורה, דכתיב (ויקרא כה, מז) "וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו'", "יד גר ותושב" זה המן, שנתגדל ונתעשר והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף (למעלה ג, ט). ונקרא "גר ותושב" שהוא מזרעו של עמלק, והיה תושב במדי ופרס. "ומך אחיך עמך" (ויקרא כה, מז), אלו ישראל שהיו דלים ומכים מן המצות. "ונמכר לגר תושב" (שם), שמכרם אחשורוש להמן להשמיד להרוג ולאבד. "או לעקר משפחת גר" (שם), שעשה עצמו עבודה זרה, הדא דכתיב (למעלה ג, ב) "כורעים ומשתחוים להמן". "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה, מח), שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזירתו ופאדם. "אחד מאחיו יגאלנו" (שם), זה מרדכי דכתיב ביה (להלן י, ג) "רצוי לרוב אחיו". "או דודו או בן דודו יגאלנו" (ויקרא כה, מט), זו אסתר שהיה בת דודו (למעלה ב, ז), ונגאלו ישראל על ידיה, עד כאן.
פסוק יז:בא לבאר כמה גדולה הגאולה הזאת עד שהיא רמוזה בתורה, מה שלא תמצא כך בשאר הגאולות. ודבר זה מפני כי ישראל היו תחת המלך אחשורוש, ודי היה בצרה הזאת, ולא זה בלבד אלא אף בגלותם היו נמכרים להמן, וזהו צרה תוך צרה. לכך לא היו נגאלין רק מצד המדריגה העליונה שהגיעו על ידי מרדכי ואסתר, ומצד הזה היו הם נגאלין. ולכך קאמר גם כן בגמרא (חולין קלט:) מנין למרדכי מן התורה, אסתר מנין מן התורה, כמו שנתבאר למעלה.
פסוק יז:ודומה גאולה זאת אל מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, מז) "וכי תשיג יד גר ותושב וגו'", כי כאשר נמכר לגוי אין זה רק מפני החטא, ואם לא כן, לא היה ישראל נמכרים לגוי. ואף כי ישראל הם בגלות בין האומות, והם תחת המלכות, אין נחשבים נמכרים* רק בימי המן, שהוא הדיוט, ולא מלך, נחשב דבר זה כי היו נמכרים. ואמרה תורה (ויקרא כה, מט) כי הקרוב לו יגאלנו, כי מצד שהוא קרוב לו, ראוי שיהיה בן חורין כמותו, ולא יהיה לו עבדות. לכך צריך לגאול אותו הקרוב אליו, כי איך יהיה זה עבד לגוי, והרי הוא קרוב אל אחיו שהוא ישראל, שהוא בן חורין, ולכך על קרובו שיגאלנו.
פסוק יז:וכמו שהוא באדם פרטי, כך היה בכלל ישראל. שהיו נמכרים כל ישראל להמן, ואחיו של ישראל הוא מרדכי, וראוי שיהיה* הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה (מגילה י:). כי מרדכי הוא משבט בנימין (למעלה ב, ה), שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך ולא לעבודה זרה, כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין (יומא יב.). ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט. וכל ישראל הם אחיו, ראוי שיהיה להם ענין אחד. וכמו שתמצא אצל הגאולה הפרטית כי אותו שנמכר לגוי נגאל על ידי אחיו, וכך מרדכי שהוא משבט בנימין, והוא ראוי אל השם יתברך, ולא יהיה נמכר על ידו, ראוי שתהיה הגאולה לישראל גם כן. ולכך היה גואל את אחיו, ומסר נפשו על קדוש שמו המיוחד, שלא רצה להשתחות להמן (למעלה ג, ב). כלל הדבר, כי הגאולה הזאת היתה נמשכת אחר הגאולה שהיא בתורה, והוציא אותם מרשות המן להיותם אל ה' יתברך.