פסוק א:לאחר תלייתו של המן השתפר מצב רוחו של המלך והתעוררה בו רוח להיטיב עם אסתר. בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת־בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים. במתנה זו היה כרוך כסף רב שצבר המן. וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לפגישה אישית כִּי־הִגִּידָה אֶסְתֵּר מָה הוּא־לָהּ. היא הציגה אותו בתור בן דודהּ, מחנכהּ ומאמצהּ שגידל אותה. רוחו של אחשורוש הייתה טובה עליו לאחר שנפטר מהמן, ואף אסתר נהגה כלפיו בחביבות והכירה לו טובה. יתר על כן, אם אחשורוש לא ידע עד כה מיהו מרדכי היהודי, ניתנה לו עתה ההזדמנות להיזכר שהוא ידיד נאמן למלך שפעל לטובתו.
פסוק ב:וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת־טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי לאות אמון. וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת־מָרְדֳּכַי עַל־בֵּית הָמָן. היא הפכה אותו אחראי לבית המן, שהיה מעין אחוזה.
פסוק ג:וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו, וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת־רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים.
פסוק ד:וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב כדי לציין שהמלכה השוכבת על הרצפה לפני רגליו ובוכה, רצויה בפניו, וכדי לרמוז לה לקום ולומר את דבריה. וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק ה:וַתֹּאמֶר – ובסגנונה ניצלה את כל אהבתו ואהדתו של המלך: אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם־מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו – יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת־הַסְּפָרִים שנשלחו בעקבות מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, ולבטל את תוקפם.
פסוק ו:כִּי אֵיכָכָה, איך אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר־יִמְצָא, תפקוד אֶת־עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי, מוצָאי?! בשלב זה אסתר כבר לא חששה לעצמה. היא ידעה שבה לא ייגעו לרעה, אבל היא טענה שאל לו למלך להניח לעמה להיפגע מן הספרים שיצאו מתחת ידו.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, שנכח באותו מעמד, ובידו טבעת המלך: הִנֵּה בֵית־הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר כמחווה של רצון טוב, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל־הָעֵץ עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים. שוב ניסה המלך לשמור על אווירה הרמונית, תלה את האשמה בהמן בלבד, והשכיח את מעורבותו שלו בשליחת היד ביהודים.
פסוק ח:וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל־הַיְּהוּדִים במכתב אחר כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כך ששתי הפקודות ינטרלו זו את זו, כִּי־כְתָב אֲשֶׁר־נִכְתָּב בְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם, ונחתם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב. משפט המדינה אינו מאפשר אפילו למלך לבטל את פקודותיו שלו, שכן יש להן מעין תוקף אלוהי מוחלט. לכן עליכם לכתוב מכתב מלכותי נוסף שניסוחו יעקוף את הפקודה הקודמת ויצמצם את משמעותה.
פסוק ט:ואכן – וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי־הַמֶּלֶךְ בָּעֵת־הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא־חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, כשלושה חודשים לאחר תליית המן, וַיִּכָּתֵב כְּכָל־אֲשֶׁר־צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל־הַיְּהוּדִים, שמאותה שעה כבר לא היו המושא הסביל של הפקודה בלבד, אלא הפכו להיות גורם פעיל בביצועה, ועל כן היו הפעם אף נמעני הספרים, וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ, לשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְהפעם אֶל־הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.
פסוק י:וַיִּכְתֹּב מרדכי בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ שניתנה לו. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים באמצעות רכיבה על סוּסִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הרוכבים על הסוסים המשובחים, רכוש המלך, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, הפרדים בְּנֵי הָרַמָּכִים, הסוסות.
פסוק יא:אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־עִיר וָעִיר רשות לְהִקָּהֵל, להתאסף וְלַעֲמֹד עַל־נַפְשָׁם. אם הפקודה הקודמת התירה לכל המעוניין להתנפל על היהודים מתוך הנחה שליהודים אסור להגיב, כאן אִפשר להם המלך להתגונן ואפילו לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף, ילדים וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. הותר ליהודים לערוך מלחמה גמורה נגד כל אויב. לָבוֹז.
פסוק יב:הפקודה תיכנס לתוקף בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר, אותו תאריך שנקבע קודם לפורענות.
פסוק יג:פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, העתקי המסמך המלכותי לְהִנָּתֵן דָּת, פקודה, חוק בְּכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל־הָעַמִּים, יתפרסמו לעיני כול, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים, מוכנים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם בו מֵאֹיְבֵיהֶם. ביום שיועד לפורענות, בו תהיה הגאולה.
פסוק יד:הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ שוב מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ כדי להפיץ את הפקודה החדשה במהירות האפשרית בכל רחבי הממלכה, וְהַדָּת נִתְּנָה גם בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה עצמה.
פסוק טו:וּמָרְדֳּכַי, שזכה עתה במינוי חדש, יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לבוש בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת העשוי מתְּכֵלֶת וָחוּר, כנראה אריג לבן וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה בראשו וְתַכְרִיךְ, אדרת לשם התעטפות העשויה בּוּץ, פשתן וְאַרְגָּמָן, וְהאוכלוסייה היהודית של הָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, שכן יהודי שושן ראו את נציגם עולה לגדולה והופך לאיש החזק במדינה.
פסוק טז:לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר, שכן במקום הפוגרום הקטלני המיועד, שבו לא היו אמורים לזכות כלל להגנה, הותר להם חוקית להתגונן ולהילחם באויביהם.
פסוק יז:וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל־עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, מעמידים פנים שהם יהודים, או: מעמידים פנים שהם דורשי טובתם של היהודים, לא מחמת שכנוע פנימי, אלא כִּי־נָפַל פַּחַד־הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. המכתבים לבדם עשו רושם כה חזק, שעוד לפני שבוצע האמור בהם, התעוררו שמחה וששון בקרב היהודים ונפל פחדם על אחרים.
