א בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת־בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר היהודיים (הַיְּהוּדִ֑ים) וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא־לָֽהּ׃ ב וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת־מָרְדֳּכַ֖י עַל־בֵּ֥ית הָמָֽן׃ ג וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת־רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל־הַיְּהוּדִֽים׃ ד וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ה וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֙תָא֙ הָאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃ ו כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי׃ ז וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ ביהודיים (בַּיְּהוּדִֽים׃) ח וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃ ט וַיִּקָּרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃ י וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃ יא אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּכָל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כָּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ יב בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ יג פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָעַמִּ֑ים וְלִהְי֨וֹת היהודיים (הַיְּהוּדִ֤ים) עתודים (עֲתִידִים֙) לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹיְבֵיהֶֽם׃ יד הָרָצִ֞ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָֽצְא֛וּ מְבֹהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ טו וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ טז לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃ יז וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ישע אלהים

אברהם בן יצחק צהלון

פסוק א:
ומרדכי בא לפני המלך כי קודם לא היה לו רשות ליכנס אלא עתה שהגידה אסתר מהו לה שהוא דודה בת שתי אחים כמש״ה בת דודו וכו׳. ולכן מנה אותו על בית המן לפקיד ולא נתנה לו במתנה יען שהיא מתנת המלך כמש״ה ביום ההוא נתן המלך וכו׳ ואין ראוי למי שיתן לו המלך איזה מתנה שיתננה לאחר שנר׳ כעושה ביזוי במתנת המלך לז״א ותשם וכו׳ ששמו אדון לבית המן ופקיד:
פסוק ג:
ותוסף. ויושט. ותאמ׳. ויאמר. ואתם. הנה עתה אסתר השתדלה להתחנן למלך להשיב ספרי האף והחימה שאם לא ח״ו תתקיים הגזירה וקודם שאלה לבד בבכי ותחנוני׳ כמש״ה להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודי׳ והוא ההריגה וההשמדה אשר בדא מלבו כמ״ש ואח׳ שראתה שהמלך הושיט את שרביט הזהב לה כדי להקימ׳ מעל רגליו מיד עמדה לפניו וידעה שעת רצון הוא אמרה אם על המלך טוב ואם מצאתי חן בעיניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו הרבתה לדבר למלך והוא כדי שישיב כל הספרי׳ אשר שלח המן אפי׳ מה שכת׳ לאבדם ונתנה טוב טעם לתחינתה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וכו׳ כי הצרה המגעת לעמי ומולדתי כאילו תבא אלי וכל זה אם כשר הדבר לפניך והנה המלך בשמעו את רנתה נהפכו רחמיו עליה ועל היהודים ואמר לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי כי שם היה עדין הנה נשאר לכם פליטה במה שאני לא כתבתי באגרות ראשונות בלתי גלוי לכל העמים להיות עתידים סתם כמש״ל והמן הוא שזייף וכתב דברים אשר לא כן אשר על זה נתתי את ביתו לאסתר המלכה ואותו תלו על העץ אפילו שהיה לו כ״כ ממשלה יען אשר שלח ידו ביהודים ואתם כתבו על היהודים וכו׳ והנה מרדכי ואסתר המציאו הכתב כזה והוא שהמלך גוזר שדברו ומאמרו הא׳ אחור לא ישוב ריקם (דניאל ו טז) די דת לפרס ומדי וכו׳ והספרים האלו להודיעם שכוונתו כמו שכתב להיות עתידים לא היה כמו שכתב המן שהעמים יעשו ביהודים כרצונם ח״ו ונהפוך הוא שהיהודים יעשו בעמים כרצונם בעבור רצון המלכה שהיא מזרע היהודים והראיה שהיו הכתבים ששלח המן בלתי ידיעת המלך כי כשידע המלך שהמן פירש כתב המלך הפך גזרתו אפילו שהיה שר וגדול כנודע ותלה אותו ואת בניו על העץ ואת ביתו נתן לאסתר המלכה והכל בשביל שהפך את גזרת המלך והמלך לא חשש לעשות כדבר הזה על שינצלו היהודים מאויביהם שבאופן אחר לא היה הצלה ולזה אמר להם ואתם כתבו כטוב בעיניכם יר׳ כל מה שיראה לכם טוב שיהיה להצלתכם כי איני חושש להריגת כמה אלפי אנשים כדי שתנצלו אתם והראיה שהרי המן שגדלתיו ורוממתיו על כל השרים על אשר שלח ידו ביהודים צויתי לתלות אותו ואת בניו בעון אביהם המרצח על העץ וביתו נתתי לאסתר המלכה אם כן עאכ״ו שהן גוים כמר מדלי וכאין וכאפס נחשבו לי לעומת הצלתכם:
פסוק ט:
ויקראו. ויכתוב. פתשגן. הנה מיד קראו לסופרי המלך וכתבו ספרים כטופס הראשונים לא פחות ולא יותר רק שביד הרצים נתן ספרים אחרים והם שהיהודים הם אשר נתן להם המלך במתנה להרוג בשונאיהם הצרים אותם בעבור שהמלכה היא מזרעם וממולדתם ובכן ישבו לבטח ואין מחריד לקרובי המלכה ואת כל שרי המדינות צוה שיהיו לעזר ליהודים כדי שהצרים אותם לא יוכלו להרים ידם עליהם וזהו הנס הגדול שכתב המלך פתשגן הכתב הא׳ סתום וחתום באופן שעתה יתפרש בהפך המכוון הא׳ ובאמת כי מה׳ היתה זאת ובכן כתב מרדכי הזמן באלו הכתבים לאמת הענין וכן גם כן כתב פתשגן הכתב ככתב הראשון ופירשה שמה שכתב קודם להיות עתידים ליום הזה כוונתו שהיהודים הם אשר יהיו עתידים ליום הזה להנקם מאויביה׳ כמש״ל ולכן נותן כתב בתוך הפתשגן דבר מפורש כמ״ש ולהיות היהודים עתידים ליום הזה וכו׳:
פסוק יד:
הרצים. הנה מרדכי צוה לרצים שיצאו במהרה בדבר המלך ר״ל אם ישאלו אותם דבר שיאמרו שהולכים בדבר המלך וזהו שאמ׳ יצאו מבוהלים ודחופים וכו׳ והדת נתנה בשושן הבירה כי שם כל השרים והגדולים שישמעו כולם האמת כמ״ש:
פסוק טו:
ומרדכי. יר׳ כי מרדכי לא עשה כמו המן שאחר נתינת הדת ישב עם המלך כמו מי שעושה דבר רע בהחבא שמסתיר עצמו מעין כל אלא יצא מיד אחר נתינת הדת מלפני המלך להראות שהוא מנ(ו)צח בדין ושהאמת אתו ויצא בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן להטיל אימה על עם הארץ שיראו שהמלך נשא אותו כי הוא דוד המלכה ובכן והעיר שושן צהלה ושמחה יר׳ כי כל בני העיר אפילו הגוים ששים ושמחים ונראים כאוהבים כיון ששמעו שהגזירה לא היתה בלתי על השונאים הצרים אותם לכך היו ששים ושמחי׳ מגדולת מרדכי להראות שהם רוצים ואוהבים תועלת היהודים:
פסוק טז:
ליהודים. הנה צריך לראות כי אחר שאמר והעיר שושן צהלה ושמחה ודאי שמכ״ש שהיהודים יהיו ששים ושמחים וטובי לב ולכן את״ל שחוזר על היהודים אשר בכל מדינות המלך הנה כבר כתוב אחר כך ובכל מדינה ומדינ׳ וכו׳ שמחה וששון ליהודים וכו׳ אם כן זה הפסוק מכל וכל מיותר ועוד הכפל אורה ושמחה וששון ויקר. והנה במדרש איתא (מגילה טז:) אמר רב אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר ושמחת בחגיך ששון זה מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכל״ה: וקשה מנין לו לעשות הדרשא הזאת בפסוק ומה ענין שמחת ההצלה לשהיתה להם תורה וכו׳ ועוד כי הלא ידענו שהיה להם תורה וי״ט ומילה ותפילין כי בלתי אלו לא יקראו בשם יהודים כי מי שלא יש לו אחד מהם לבד בשם ישראל לא יכונה. ב׳ שלמה הוציא הפסוק ממשמעותו אימור כפשטיה דקרא שכשהיו בצרה אין דומים כמו העם היושבים בחושך וכשניצולו ראו אור גדול אם כן ז״ש אורה שקודם כשהיו בצרה היו בחשיכה וכו׳ ועוד היה להם שמחה וששון ויקר שהיו העולם יראים מהם באשר דבר המלך היה נחוץ לאמר ולהיות היהודים עתידים וכו׳ ובכן יהיה הפסוק הזה כענין וכהלכה ודבוק וקשור במה דסליק מיניה: והנכון שלרב הוקשה שאם הפסוק הזה אתא לאשמועינן כמש״ל שעתה היתה להם אורה שקודם היו בחשיכה בהיותם בצרה והעם היושבים בחשך ראו אור גדול וכן היה להם שמחה וששון וגם כן יקר כמו שאמרנו לעיל הוא דבר קשה דבלאו הכי מכלל הין אתה שומע לאו שאחר שמי שהוא בצרה אור חשך בעדו אם כן בצאתו למרחב ודאי שעל כל דרכיו נגה אור וכן מי שהוא בצרה הוא דואג וצוער וכשנחלץ מצרה שישמח וישיש ועוד שכבר אמר והעיר שושן צהלה ושמחה לעיל וכן כמ״ש ויקר כבר אמור ולהיות היהודים עתידים להנקם מאויביהם ומשם מובן שהיו השונאים יראים מהם אם כן הדרא קושיא לדוכתיה שזה הפסוק מיותר כולו ומאי אתא לאשמועינן לזה השיב רב שכונת הפסוק הזה להשמיענו שעתה שהשם ית׳ ברחמיו הרבים קרע רוע גזר דינם של ישראל כמ״ש חז״ל שהגזיר׳ חתומה בטיט א״כ הרי הש״י נתן להם עתה מחדש אלו מטיבי צעד בבטלו הגזיר׳ ההיא שאם ח״ו לא היה קורע הגזר דין ההוא או אלמלא ח״ו היה חותמה בדם ודאי כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך מלכו של עולם שאין להשיב ולכן הש״י לא חתמה בדם כמש״ל שהיתה גזירה לפנים וכ״כ המרדכי ז״ל במס׳ מגילה פ״א דעדיף יומא דפורייא כיום שנתנה התורה עכ״ל הרי שיפה אמר רב שעתה שמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכו׳ וכמ״ש חז״ל שמלך על ישראל וכו׳ והעיר שושן צהלה ושמחה כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה אם כן מזה נמשך תועלת גדול עתה במה שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר דהא בהא תלייא ולחזק דבריו הביא ראיה בכל אחת ואחת כמ״ש אורה זו תורה וכן הוא אומר וכו׳ וכן בכולם הביא ראיתו להודיע כי כונת הפסוק הזה ללמדנו שמחדש עתה בהצלה זו נתחדש לישראל תורה וי״ט ומילה ותפילין כמ״ש אם כן ודאי דעדיף יומא דפורייא כ״כ כיום שנתנה התורה כי הוא הגורם שיתקיים התורה והמצות:
פסוק טז:
ולתרץ הקושיות האמורות למעלה נוכל להשיב באשר לא אטה אשורי מני הדרך אשר אמרנו במאמר הזה והוא שנמשך תועלת גדול ליהודי׳ ורוב גדולתו של מרדכי וראו ולקחו מוסר והבינו שיראת חטאו הביאו למלוכה כמש״ה (משלי כד כא) ירא את ה׳ בני ומלך וכו׳ שמנעוריו זרז ושנס מתניו ליראה את ה׳ ולשמוע בקולו עד יום מותו מה שלא היו עושים כן בני דורו כמבואר שנהנו מסעודתו של אותו רשע וילכו אחרי ההבל ויהבלו והיו רודפים אחרי התשוקות הזמניות לאסוף ולצבור זהב וכסף כעפרות תבל ושוכחים המות והוא אחריתם ובמותם שודד יבואם וכל עמלם ויגיעם בעולם כל ימי חיי הבלם יעלה האוסף עליהם וכמש״ה (תהלים לט ז) יצבור ולא ידע מי אוספם ר״ל כל ימיו של אדם הוא צובר צבורין צבורין של דינרין ולא ידע מי יבא אחרי מותו ויאסוף אותם בבת אחת ז״ש ולא ידע מי אוספם כמ״ש שהתשוקה היא רעה חולה ולא ישבע כל ימיו כמש״ה (קהלת ה ט) אוהב כסף לא ישבע כסף ויען שיש אנשים אשר הם חכמים בעיניהם ואומרים שיודעים שלא ישאו מאומה מעמלם עמם במותם אלא רצונם בהיותם בבחרותם בכחם להרויח לעת הזקנה כדי שישבו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין מחריד מהוצאה כי כבר במה שטרחו בבחרותם לעת זקנתם ימצא להם ויאכלו וישתו גם זו חולי רע וכמ״ש ישעיה הנביא הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף וכו׳ יר׳ כי אוי ואבוי לאנשים אשר המה בעיניהם שמשכימים בבקר ר״ל בבחרותם ורודפים בבחרותם אחרי הריוח והשכר כדי שימצא להם לעת הזקנה ולא יצטרכו למתנות בשר ודם ובכן יעסקו בתורה וגמילות חסדים ואז יבזו הכסף והזהב כי עת לאסוף ועת לפזר וליתן לאביונים ז״ש מאחרי בנשף ר״ל כי מה שמשכימים בבקר לרדוף אחרי הריוח והשכר הוא כדי שיהיה שמור ומאוחר לנשף שהוא עת זקנתם וזה דעתם ז״ש הוי להם ואבוי כי צללו במים אדירים וכבר אבדה תקותם כמש״ה (משלי כו יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו יען כי ידוע הוא שאוהב כסף לא ישבע כסף ולא יש תכלי׳ וסוף לתשוקת ותאות הממון מרוב הטירוף והבהלה אשר לאנשים אחריה וכמ״ש חז״ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו שגם בלילה לא שכב לבו אם כן ימשוך כל חיי הבלו ולא ישקוט מלרדוף אחרי העושר עד עת מותו אם כן הרי העלו חרס בידיהם במה שחשבו מחשבות הבל והם שכורים ואכן מיין תאותם ז״ש מאחרי בנשף יין תאותם ידליקם תמיד עד יום מותם וישארו קרחים מכאן ומכאן וגם אלו ביין תאותם שגו ובשכר תעו כשה אובד והעיקר הוא לאדם לבקש ולחפש התורה והמצוות מבחרותו כשאחז״ל (אבות ד כ) שהלומד ילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש וכמאמ׳ החכם (קהלת יב א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך וכו׳ יען שאורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אם כן הפוך בה דכולא בה ומינה לא תזוז וז״ש גם כן החכם אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וכו׳ יר׳ אם אתה האיש אשר נולדת בעה״ז לבקש דברים נצחיים לא חצוניים ממך כמו העושר שהוא חיצוני לך לא כן התורה והמצו׳ אשר היא דבקה בך לעד בעולם הזה ובעולם הבא וכן הוא אומ׳ בהתהלכך תנחה אותך וכו׳ כמשרז״ל ולכן אם תבקשנה ככסף כמו אותם שמבקשים הכסף שכל מה שתשיג ידו יוסיף בתשוקתו לצבור עוד בכוסף גדול כן אתה כל מה שתשיג מן התורה והלימוד תוסיף עוד בתשוקתך ותכסוף לידע עוד בחושבך כי לא למדת עדיין שום דבר כי ארוכה מארץ מדה וכו׳. ואמר אחר כך וכמטמונים תחפשנה יר׳ שעיקר הלימוד הוא על מנת לעשות ז״ש אחר שבקשת ומצאת חפשת במסתוריה לעיין בדבריה ובסודותיה כפי אשר תשיג ידך ושכלך אז תבין יראת ה׳ ובכן תעשה ויהיה לך מלוכה כמ״ש הכתו׳ ירא את ה׳ בני ומלך וזה יהיה לך בעולם השפל ואחרי מותך תטייל בגן עדן עם הצדיקים ותעסוק עמם בתורה ויתגלו לך צפוניה ומסתוריה כפתוריה ופרחיה מה שבחיים חייתך לא היה ביד שכלך כח לדעת ולהבין בהיותו דבוק בחומר העפריי הלז לא יוכל להשיג דברים רוחניים בשביל שהם בלתי מוגבלים ושכלו הוא מוגבל בהיותו דבוק וקשור ועצור בחומר אם כן איך יוכל המוגבל להקיף תכלית דבר שאינו מוגבל אבל כשתפרד הנשמה מהגוף החומרי נשאר צורה פשוטה מחומר כמו המלאכים שהם פשוטים מחומר כי כבר נתפרדה החבילה המטרדת להשיג דברים עליונים ואז ודעת אלהים תמצא ודאי שגם אתה כאחד מהם: או ירצה כי לימוד התורה הוא על שני פנים נגלה ונסתר הלימוד ע״ד הפשט וללמוד גמרא והויות נקרא דרך נגלה. הלימוד ע״ד הקבלה עמוק עמוק מי ימצאנו כענין מעשה בראשי׳ ומ״מ נקרא דרך נסתר. ובא ללמדנו שצריך האדם בתחילת למודו ללמוד הדרך הנגלה שאם ילמוד הדרך הנסתר קודם הרי הוא כמי שבונה בית בלא יסוד כי נפל תפול לפניו ולשוא עמלו בוניו ז״ש אם אתה קודם תבקש את התורה ככסף שהיא זכה וברה מאירת עינים ואחר כך שמצאת די סיפוקך מהנגלה תחפש בסתר שהוא דבר עמוק כמו המטמונים שצריך יגיעה רבה לחפש אחריהם עד מוצאם אז יעלה בידך כוונת שני דרכים אלו כי כוונת הדרך הנגלה להבין יראת ה׳ ולידע האיסור וההתר והטומאה והטהרה וכונת הדרך הנסתר להשיג דברים עליונים אלהיים ולשניהם השיב הפסוק ואמר אם תעשה כאשר הורתיך והדרכתיך במעגלי יושר אז תבין יראת ה׳ מהדרך הא׳ ודעת אלהים תמצא מהדרך הב׳ ומכלל הין אתה שומע לאו שאם תעשה להפך הסדר וההנהגה אשר הורתיך שתעלה חרס בידך ולא זה ולא אותו תלמוד ותפול במבוכה רבה ובכמה דברים אשר רגליהם יורדות מות שאול צעדיהם יתמוכו כאותו שהולך באפילה שלא ידע במה יכשל אם כן צריך לילך במעגלי יושר בהדרגה כנדון דידן שעשו היהודים בהדרגה כשראו שמרדכי על הדבקו בקונו תמיד מה היה לו מהממשלה והמלכות העם ההולכים בחושך התאוו׳ המביאות לאדם בחשך של גהינם הביטו לראות וראו אור גדול ולקחו מוסר ושבו אל ה׳ והשתדלו לעסוק בדברים נצחיים והנה התחילו בתחילת לימודם בהדרגה כדת וכשורה ז״ש קודם אורה ושמחה ר״ל שהשתדלו לעסוק בתורה ובמצותיה שאורה היא תורה כמש״ה ותורה אור ושמחה היא המצוה שנאמר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב ואחר כך וששון ויקר שהוא הדרך הנסתר ששש השכל בו ויקר מאד מן השכל: