אין הצר שוה וגו'. אמרה לו, צר זה אינו שוה בנזק של מלך, איקני בה בושתי וקטלה, השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי אהלשון אין הצר שוה פירושו שאינו חושש. והדיוק הוא מדלא כתיב בנזק המלוכה או המדינה, כי אבדן עם רב כזה יביא מגערת גם באוצר המלוכה ע"י העדר הכנסתם וגם יהיה מזה קלקול וחסרון במשא ומתן בני המדינה כמובן, ואחרי דכתיב בנזק המלך, משמע דרמזה לו על הנזק המיוחד הנוגע רק למלך לבדו, ולכן דריש צר זה אינו שוה [ר"ל אינו נותן שום ערך ושווי] לנזק המלך, כי לא איכפת ליה בזה וכל כונתו הוא רק למלא תאות נפשו ורצונו, איקני בה בושתי וכו'. ונסמך על הדרשה בפרשה א' ויאמר ממוכן, דהוא המן, והוא יעץ להרוג את ושתי. . (מגילה ט"ז א')
ויאמר וגו'. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה, ויאמר ויאמר למה לי, א"ר אבהו, בתחלה ע"י מתורגמן, כיון דאמרה ליה בת מלכים אנא, מבית שאול קאתינא, מיד ויאמר לאסתר המלכה. (שם שם)
המן הרע הזה. א"ר אלעזר, מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן במדייק יתור לשון המן הרע הזה, דהו"ל לומר איש רע צר ואויב הזה ולמה הפסיקה את דבריה לומר המן הרע הזה, וגם למה הזכירה כלל את שם המן אחרי דמרמזה עליו בכנוי "הזה", ולכן דריש דמשני שבלבה היתה כועסת על אחשורוש על פחזותו ושנאתו להסכים לגזירת המן, היתה חפצה בחם לבה באמרה איש צר ואויב לרמז על אחשורוש, אך בא מלאך וסטר ידה כלפי המן, וע"י זה הכירה את שגגת חפצה ואמרה בפירוש המן הרע הזה. וכ"ה בש"ס כ"י והטה את ידה ואמרה המן. הרע הזה. . (שם שם)
והמלך שב. ולמעלה כתיב והמלך קם בחמתו, מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה אף שיבה בחימה, דאזל ואשכח למלאכי השרת דאדמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתנא, ואמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה, דפקדינן המן גמדייק יתור הלשון אל בית משתה היין, דהא כיון דכתיב לעיל והמלך קם ממשתה היין לא הו"ל לומר כאן אלא והמלך שב, ולכן דריש דמקיש שיבה לבית המשתה ליציאתו משם מה יציאתו בחימה כדכתיב והמלך קם בחמתו אף שיבתו בחימה, ומדכתיב עוד מגינת הביתן שגם זה מיותר דהא כבר כתיב שיצא לשם, וכיון דשב פשיטא דמשם שב, לכן דריש שהשיבה בחימה היתה ע"ד ענין גינת הביתן, [ויהיה אפוא המ"ם דמגנת בהוראת בשביל כמו משד עניים (תהלים י"ב) – בשביל המעשה שנעשה בגנת הביתן שב תכף אל בית משתה היין, כי לא מצא שם המקום לשכך חמתו ועוד נוסף לו שם דבר להגדיל חמתו על המן, וכמו שמפרש. . (מגילה ט"ז א')
והמן נפל. נפל מבעי ליה, א"ר אלעזר, מלמד שבא מלאך והפילו עליה דנופל משמע לשון נופל והולך, נופל תמיד, רוצה לזקוף ומלאך מפילו. . (שם שם)
ויאמר חרבונה. א"ר אלעזר, אף חרבונה רשע באותה עצה היה הר"ל בעצה דהכנת העץ למרדכי, כמש"כ ויאמרו לו חכמיו וגו' יעשו עץ וגו', ומדייק זה משום דאל"ה מניין ידע שהעץ מחזיק בגבהו חמשים אמה, דאם רק ע"פ השמועה לבד לא הול"ל זה בלשון ודאי למלך שאולי אין הדבר מכוון ויתפס בדאי, ובפרט שאין ערך הגובה מוכרח לענין שרצה בזה. , וכיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח, והיינו דכתיב (איוב כ"ז) וישלך עליו ולא יחמול מידו ברוח יברח ופירש"י שם באיוב בן עצתו שהיה מסייעו בתחלה יברח מידו כלומר מעזור ידו בשעת כשלונו כמו שעשה חרבונה להמן עכ"ל, והוי פי' הלשון כאן מיד ברח – ברח מעזור ידו בשעת כשלונו, וחרבונה היה אחד משבעת הסריסים הנזכרים לעיל בפרשה א' ורעו של ממוכן שהוא המן וחברו בדעה על אדות מרדכי. . (שם שם)
וחמת המלך שככה. שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש, ואמרי לה אחת של אסתר ואחת של ושתי זנסמך על המבואר בסוף פרשה ג' כשוך חמת המלך (ב' א') כשוך אין כתיב כאן אלא כשוך, שכיכה שאינה שכיכה ואימתי שככה חמתו כשנצלב המן, הדא הוא דכתיב ויתלו את המן וחמת המלך שככה, כלומר אותה החימה שהחלה לשכך אחר הריגת ושתי נגמרה עתה ביחד עם השכיכה מחמתו על המן. ומ"ש שתי שכיכות הללו למה, י"ל דמדייק מדלא כתיב וחמת המלך שבה, כמועד אשר תשוב חמת אחיך (בראשית כ"ז) וכתיב שככה שהיא מן השרשים הכפולים [המורים לרב על כפל הפעולה וחזוקה], משמע דלהורות באה, כי גם השכיכה היתה כפולה וכמו דמפרש. . (שם שם)
