עודם. ויבא. ויאמרו. ותען. כי. הנה שיצא לאורה מיד דברי חכמיו שבעודם מדברים עמו מדברים האלו שאמרנו מיד וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה וכו׳ ויבא המלך והמן אל המשתה וכו׳ אשר היה אחרית אכילתו ושתייתו והנה המלך אמר לאסתר גם ביום השני מה שאלתך וכו׳ ומה בקשתך וכו׳ הנה עתה רצה להוסיף במה שאמר ומה בקשתך וכו׳ כי אם תשאלי לבריחה מהמזיק וינתן לך ואם תבקשי תועלת אפילו שיהיה התועלת כמו חצי המלכות ותעש הואיל וסכנת בעצמך וכשראתה אסתר שהמלך חזר להבטיחה גם ביום השני לאמר לה מה שאלתך וכו׳ וגם כן ראתה התחלת נפילת המן כמ״ש פיה פתחה בחכמה ואמרה אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב יר׳ אחר שמצאתי חן בפעם הא׳ בעיניך וכן ביום הזה על המלך טוב למלאת רצוני כמ״ש עד חצי המלכות ותעש אדוני המלך אני איני תובעת ממך מלוכה ולא שום דבר גדול הערך בלתי שתנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי שבכלל עמי אני ואם יהרגו כשש״י הגזירה גם כן נופלת עליה ואין לי שאלה יותר גדולה מזאת שתצילני מן המות שאם לא תתננה לי הנה אנכי הולכת למות ותדע למה אני שואלת נפשי כי נמכרנו אני ועמי וכו׳ מבלי ידיעתך שהרי אני בכלל עמי ונמכרנו כולנו להשמיד להרוג ולאבד וכו׳ מה שלא צוית ולא עלתה על לבך בלתי לאבד הממון בלבד ואפילו שהיינו נמכרים ממכרת עבד ושפחה לא הייתי שואלת שום דבר והייתי שותקת בשביל התועלת שהיה מגיע לך או יאמר כמש״ל שהמן צוה שבכל מקום אשר ישמע שנשאר שום עבד ושפחה מישראל שריהם בחרב יהרוג וכו׳ וז״ש עתה אסתר אילו היה מניח לנו הצלה פורתא שאחרי נמכר גאולה וישועה מהמות יהיו לו לנמכר בין איש ובין אשה החרשתי ולא הייתי מדברת ואפילו שבזה היה בא לי צער אין הצר והמצור שהייתי סובלת שוה לכלום בערך נזקך אבל עתה שלא יש אפילו ההצלה פורתא הזאת ובאו מים עד נפש ואין מקוה וגם אני בכלל הגזירה ולכן באתי לפניך אשר לא כדת כי יותר טוב שאמות על ידך אחרי שהמות היא הכרחית ואין מציל מכל הצדדין אם כן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ומה לי מזמן אם לא רצונך שתצילני מן המות אחר שאתה לא צויתה:
פסוק ה:
ויאמר. ותאמר. הנה אחשורש מרוב הכעס והדאגה שנתכעס בראותו ששאלת המלכה היא הצל לקוחים למות ומטים להרג מבלתי ידיעתו שינה הדברים פעם אחר פעם כמ״ש ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואיזה הוא וכו׳ כי נתחדש לו דברים אשר צוה ולא ידע בם שהוא אפי׳ לאבדם לא כתב בלתי היתה כוונתו לכך לאבד ממונם אבל ההריגה היתה זיוף המן מבלתי ידיעתו ומה תועלת בכך כמ״ש אסתר אילו היה מצוה למכרם לעבדים ולשפחות הייתי שותקת לטובת המלך ולהנאתו אבל עתה אני רואה שהצר אין חושש בנזק המלך שצוה להשמיד להרוג וכו׳ והם עבדיו ועבדי עמו ומה בצע להורגם לזה המלך חרד חרדה גדולה עד מאד ואמר ויאמר ויאמר כמ״ש וכו׳:
פסוק ה:
או יר׳ שכשראה המלך ששאלת המלכה ובקשתה היא תשועת נפשה מיד שונא כי באו מים עד נפשה שאל קודם מהמן העומד אצלו כי הוא יודע כל ענייני המלוכה וכשהמן הבין וראה כי כלתה אליו הרעה לא השיב דבר ויהי כמחריש ומרוב כעס המלך כשראה שהמן כמו פתן חרש אוטם אזנו ולא ענהו מיד ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה וכו׳ והנה אסתר מהרה ואמרה ממרירות נפשה אצ״ו המן הרע הזה והמן נבעת מלפני המלך והמלכה שלא היה יודע למי ישיב לפשע אשר עשה למלך במה שזייף הכתבים כמ״ש ואם למרד המלכה במה שעלה על לבו להשמיד להרוג וכו׳ עמה ומולדתה והנה עתה נגלה תועלת שתיקתה עד עתה מלהגיד עמה ומולדתה לרפואה הזאת שבודאי שאם המן היה יודע שהמלכה מזרע היהודים שלא היה מתקוטט עמם או לא יבצר ממנו מזימה ותחבולה להרוג אסתר קודם כל מעשיו כמ״ש שעשה לושתי:
פסוק ח:
והמלך. והמלך. ויאמר. ויתלו. ביום. ויסר. הנה שהמלך קם בחמתו ממשתה היין וכו׳ שלא שכך חמתו אלא היתה בוערה כלפיד יבער והמן עומד לבקש על נפשו מאסתר המלכה יען כי לא ראה שאסתר נמלאת חימה ועוד שחשב שמה שקראתם לסוד נכמס היה כדי לחלות פניו לעבור הזעם ההוא ולמלך לא אמר שום דבר כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך בראותו שנמלא חימה עליו והמלך שב וכו׳ והמן נופל על המטה כמשרז״ל שגבריאל דחפו ולכן המלך אמר לו לא די מה שעשית אלא הגם לכבוש את המלכה עמי בבית.
פסוק ח:
הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו בושת וכלימה כי ראה שיגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו.
פסוק ט:
ויאמר חרבונה. בירושלמי איתא רב אמר כל ארור המן ארורים בניו. אמר ר׳ תנחום חרבונה זכור לטוב עכ״ל ויש לראות מה צורך לומר להמן ארור המן ארורים בניו ולחרבונה זכור לטוב וכו׳ שהוא נכרי וכו׳ אלא הנראה כדאיתא ביומא על אותן שלא רצו ללמד מעשה הקטורת שמזכירים אותם לגנאי כמ״ש עליהם ושם רשעים ירקב כי על אשר לא רצו לעשות טובה לישראל ללמד מה שהיו יודעים מהקטרת אם כן מכ״ש שלהמן הרשע צ״ל ארור המן וכן בניו ארורים בניו על מה שעשו לישראל מהרעה ובספר החסידים אומר חרבונה ז״ל שכל אדם שמדבר בשבח הצדיקים בין יהודים בין גוים כמו חרבונה שעשה לישראל אותה טובה צ״ל זכור לטוב אם כן ז״ש רבי תנחום חרבונא זכור לטוב כלומר אפילו גוי צ״ל זכור לטוב אחר שעשה טובה עם ישראל בדבריו במה שאמר וגילה לפני המלך שעיקר העץ למרדכי היה על אשר דבר טוב על המלך ולא הניח לעשות רצון בגתנא ותרש להשקות למלך סם המות רועץ אשר גם חרבונה ז״ל בדבריו אלו עזר להוסיף האף והחימה למלך ואמר מיד אחר שהוא חפץ ברעתי כ״כ תלוהו עליו ומיד ויתלו את המן הארור על העץ וחמת המלך שככה אם כן בודאי שצריך לומר לו זכור לטוב מידי זוכרו בכל פעם וכן להמן אחר קריאת המגילה צריך לומר כך ארור המן אשר בקש לאבדי. ברוך מרדכי היהודי. ארורה זרש אשת מפחידי. ברוכה אסתר דברה בעדי. לקיים מה שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. ונחזור לענייננו שביום ההוא נתן המלך וכו׳.