אסתר מפילה את המן

בפרקנו מתוארת הפגישה השלישית עם המלך, במשתה השני. 

המלך – מתוח, חרד ומקנא.

המן – מלא שחץ וגאווה, מתוסכל ועייף מהלילה, מהפרשה עם מרדכי.

אסתר – זוהרת באור רוחני נפלא של קדושה.

אסתר טוֹוָה את הרשת ללכוד בה את המן. היא משחקת את משחקה המושלם לגרות את המלך בהמן. המן מאבד את בטחונו העצמי, והמלך כבר מוכן לעשות הכל, ובלבד שידע, מה מעיק על אסתר המלכה; ואז מבשיל הרגע המתאים, ואסתר שולפת את התער, מציבה אותו כנגד המן הרשע וקובעת בעָצמה: "אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה"(אסתר ז ו). המלך נבהל. המן חש מצוקה של ייאוש, ומאָבדן החושים נופל על המיטה לפני אסתר. באותה שעה שב המלך, רואה זאת, וכעס ובוז מציפים אותו על מעשיו המגונים של המן, ובו במקום הוא חורץ את גזר דינו.

אסתר מבקשת על עמה

בכל אותה העת לא יצאה אסתר ממקדשה הפנימי הזך. אין היא מביעה דבר מיותר. הכל מכוּוָן לאמת העליונה - להציל את עמה. היא מצליחה למשול בנפשה שלטון ללא מֵצָרִים, כדרגתו של הנביא, המושל ברוחו כרצונו. אסתר נשאה מילים ספורות בפיה, אך כולן קשורות לעמה: "וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי׃ כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֙רְנוּ֙ הֶחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃"(אסתר ז ג-ד). היא מזכירה את עצמה רק בהקשר של עמה [כך גם בפרק הבא: "כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי׃"(אסתר ח ו)].

אסתר מעיזה לומר כל זאת, רק בד בבד עם הורדת קרנו של המן בעיני המלך, ובכך היא גם סותמת את הגולל עליו.

  לעילוי נשמת דקלה אלואי ז"ל.