פסוק א:"ויבא המלך והמן וגו'" (אסתר ז, א). נראה כי לכך כתיב כאן "לשתות עם אסתר", ולא כתיב "אל המשתה אשר עשתה אסתר" כמו שכתוב למעלה (ה, ה), כי למעלה* רצה לומר אל המשתה אשר הזמינה אסתר שלא מדעת המלך, לכך אמרה (שם) "יבא המלך והמן אל המשתה", שכבר הזמינה בלא דעת אחשורוש. ובפעם שניה לא עשתה המשתה, רק שהזמינה אסתר אותם קודם אל המשתה, ובקשה מן המלך שיבא אל המשתה. ודבר זה מפני שכבר עשה המלך רצונה פעם אחת, ובא אל המשתה. לכך אמרה באולי יהיה זה דבר רע בעיני אחשורוש, שאיך* סמכה דעתה שיבא עם המן למשתה פעם שנית, מאחר שעשה המלך רצונה פעם אחד, אבל שתי פעמים אין זה ראוי, ויאמר* המלך שהיא* סומכת על דבר זה כי המלך עושה רצונה בכל. ולכך לא עשתה הסעודה, שהוא המשתה, עד שאמר המלך שיבא אל המשתה. ולכך לא כתיב (כאן) רק "לשתות עם אסתר", ולא "אל המשתה אשר עשתה אסתר", דכיון שעשתה זה ברצון המלך, כאילו המלך היה העושה*, שהרי הסכים לעשות כך.
פסוק א:ועוד מפני כי הסעודה הראשונה הוא כמו שדרך להתחבר האוהבים ביחד בסעודה, רק שכל סעודה נקרא על שם המשתה. והסעודה השניה לא היה בשביל להתחבר ביחד, שדבר זה היה בסעודה הראשונה. ולכך היה הסעודה השנית כדרך האוהבים ששמחים יחד, וזהו יותר מן אכילתם ביחד בסעודה, כי זה כמו ריעות לגמרי. ולכך אצל הסעודה הראשונה כתיב (למעלה ה, ה) "אל המשתה", ואצל הסעודה שניה כתיב "לשתות עם אסתר", שהוא בודאי יותר מן הסעודה הראשונה, שעיקר הוא האכילה. ובזה יתורץ מה שהזמינה המן פעם שנית גם כן, כי לפירוש אשר אמרנו כי הזמינה אותו אסתר מפני כי (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון", ולכך הזמינה אותו שנית, עד כי המן יחשוב בדעתו כאילו המלך יש לו* ריעות עמו, שכך מוכח הסעודה השניה. כי הסעודה הראשונה היא רק כדרך מי שמזמין את אוהבו לסעודה, אבל הסעודה השניה הוא כמו רעים וחברים שמתחברים לשתות. ולכך כתיב "לשתות עם אסתר", וכך [יראה] נכון.
פסוק ג:"תנתן לי נפשי בשאלתי וגו'" (פסוק ג). אף על גב דהמן לא היה כוונתו על אסתר, עם כל זה אמרה "תנתן לי נפשי בשאלתי", כי דבר זה בודאי כאילו היתה חייבת מיתה, מאחר שנגזר על עמה, הרי הגזירה גם כן עליה, שהרי היא מן האומה הזאת גם כן. והמן אמר על כלל האומה ש"אין שוה להניחם" (למעלה ג, ח), וזה גנאי לה ביותר, כי סוף סוף דין הריגה עליה. ולכך אמרה ש"תנתן לי נפשי בשאלתי". וכבר אמרנו כי הבקשה היא יותר מן השאלה. ולכך אצל "נפשי" שייך לומר "נפשי בשאלתי", ואצל "עמי" שהוא כל האומה, יותר שייך בקשה, שהוא יותר משאלה.
פסוק ד:"כי נמכרנו אני ועמי וגו'" (פסוק ד). פירוש, מה שאמרה "כי נמכרנו", ולמה הוצרכה לומר דבר זה, רק היה לה לומר כי רוצה להרוג אותנו. רק כי כך אמרה; כל מה שעשה, לא עשה זה רק בשביל שהוא צורר היהודים. וראיה לזה כי נתן הכסף למסור את ישראל בידיו, ואם עשה זה לטובת המלך, מה לו לזה, אם לא ירצה המלך לאבדם, מה לו בכך. רק שעשה זה משום צורר היהודים. ומה שאמר "כי נמכרנו", אף כי לא מכר אותם. בודאי מכירה היה, רק כי המלך חזר ונתן לו הכסף, כמו שאמר (למעלה ג, יא) "הכסף נתון לך".
פסוק ד:ואמרה "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו'". ובגמרא (מגילה טז.) "כי אין הצר שוה בנזק המלך", איקני בְּוַשְׁתִּי וקטלה, ואיקני בדידי ובעי למקטלי. הוקשה, דלא הוי צריך לכתוב כלל "כי אין הצר שוה בנזק המלך", שכבר אמרה "כי נמכרנו להשמיד ולהרוג ואילו נמכרנו לעבדים ולשפחות וכו'", ובזה די. ולכך דרשו כי דבר זה נאמר על דבר אחר, "כי אין הצר שוה בנזק המלך" גם כן בשאר דברים, שהרי איקני בְּוַשְׁתִּי, ואיקני בדידי, ואם כן "אין הצר שוה בנזק המלך".
פסוק ה:"ויאמר המלך ויאמר לאסתר המלכה" (פסוק ה). לפי פשוטו היה נראה לפרש כי לכך כתיב שני פעמים "ויאמר", ללמד כי תכף ומיד התחיל לומר. כמו מי שהוא נבהל על הדבר שהוא שומע, ומתחיל מיד לשאול על הדבר ששמע. לכך "ויאמר" האחד לא בא רק שהתחיל מיד להשיב על הדברים, "ויאמר" השני בא לומר מה הם הדברים שאמר לאסתר המלכה.
פסוק ה:ומה שאמר "מי הוא זה ואי זה הוא וגו'", וכי לא ידע אחשורוש בעצמו כי המן עשה, והלא אחשורוש נתן לו רשות שיעשה המן זה (למעלה ג, יא). ויראה כי כך אמר אחשורוש, כי אף אם נתתי לו רשות, מכל מקום היה לו לחזור ולשאול בשעת מעשה כאשר שלח*, ולא לכתוב הספרים ולשלוח אותם מעצמו. לכך אמר "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן".
פסוק ה:ועוד, כי בשביל שאמרה אסתר (פסוק ד) "[כי נמכרנו] אני ועמי", כלומר כי היה כונת המן עלי, לכך אמרה אסתר "אני ועמי". ואם לא כן, שהיה שונא את יהודים בלבד, היה לו למכור אותם לעבדים, ודבר זה היה טובה למלך. רק כי כוונתו להרוג אותי כמו שעשה לושתי, ודבר זה לא היה יכול אם מכרם לעבדים. ומה שלא אמר אחשורוש למכור אותם לעבדים, בשביל שהמן היה חפץ לאבדם, לכך אמר (למעלה ג, יא) "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", כלומר מאחר שכן הוא טוב בעיניך לאבדם. ואמרה אסתר בודאי אמר לאבדם, בשביל שכוונתו היה עלי. ועל זה אמר "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות". ואחשורוש חשב מתחלה (-כך-) שאמרה אסתר "כי נמכרנו אני ועמי" כונתה כי בפירוש אמר המן להרוג את אסתר ועמה, ולכך אמר "מי הוא זה ואי זה הוא וגו'". וכאשר אמרה אסתר (פסוק ו) "איש צר ואויב המן הרע הזה", הבין וידע כי מפני כך אמרה אסתר "כי נמכרנו אני ועמי" כמו שאמרנו למעלה, כי מאחר שלא מכר אותם לעבדים ולשפחות, בודאי היה כוונתו על אסתר.
פסוק ה:ורז"ל פרשו במדרש כי לכך כתיב "ויאמר" שני פעמים, כי מתחלה לא היה מדבר רק על ידי מתורגמן, וכיון שאמרה אליו אסתר משאול קא אתינא, אשתעי מיד בהדה, וזהו "ויאמר" "ויאמר". וכך פירושו; שאילו כתיב "ויאמר המלך לאסתר המלכה" בלבד, הייתי אומר לאו דוקא שאמר לאסתר המלכה הוא עצמו, כי לא היה מדבר עם אסתר המלכה* בעצמו, רק שהיה על ידי שליח. ולכך קאמר אחר כך עוד "ויאמר המלך לאסתר" פעם שנית, שדיבר המלך לאסתר המלכה, ולא על ידי השליח. וממילא כי לפני זה היה מדבר על ידי השליח. וגם לפירוש זה צריך לומר מה שאמר "מי זה ואיזהו וגו'" כמו שאמרנו.
פסוק ה:ונראה כי לדברי רז"ל בא לאשמעינן מה שאמר "ויאמר" "ויאמר" שני פעמים שעתה היה מדבר בעצמו עמה, היינו שלא היתה ראויה שתבוא הגאולה כי אם על ידי שהיה לאסתר חבור גמור אל המלך אחשורוש. וזהו כאשר היה מדבר עמה פה אל פה, לא על ידי מתורגמן, אבל על ידי מתורגמן אין זה חבור גמור. כי אחשורוש כל כך רשע היה, והיה נוטה להמן הרשע לגמרי, כמו שהתבאר גודל רשעתו. ועל ידי אסתר שהיא צדקת, הגיע לו הסלוק מן הרשעות בדבר מה. ולכך צריך שיהיה לאחשורוש חבור הגמור אל אסתר, והיה נפרד מהמן הרשע. ולכך כאשר כתיב "ויאמר" "ויאמר" להורות על חבור הזה לאסתר, תיכף אמר "מי זה ואיזהו" גם כן, כי מכאן ואילך היה נפרד החבור מהמן, והיה מתחבר לאסתר, שעל ידה היה הגאולה.
פסוק ו:"איש צר ואויב וגו'" (פסוק ו). אף על גב כי אחשורוש הוא שעשה שמכרם לו, ואם כן כאשר אמרה "איש צר ואויב" הרי גם כן בכלל הזה אחשורוש שמכר. כי כבר אמרנו למעלה כי יש להוכיח כי המן מחשבתו היה על אסתר האחת, כאשר גם כן עשה לושתי, כמו שהתבאר. ואין להקשות כי המן לא ידע כי אסתר היא יהודית, כמו שלא ידע אחשורוש. כי בשביל זה אמרה (פסוק ד) "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו", כלומר וכי לא די שמכר אותם לעבדים ולשפחות, רק כי כונתו היה על אסתר להרוג אותה, ואף כי אחשורוש לא ידע, המן* [ידע] זה שהיא יהודית. ולכך אמרה אסתר "אני ועמי", הקדימה לומר "אני" קודם "עמי", שהוא רוצה להרוג אותי, רק שבקש על כלל האומה, ואני בכלל. רק כי לא יוכל לומר על המלכה שום דבר רע, לכך הוא עומד על כל עמה לאבד אותם, ובכלל הזה הוא אסתר. וזה היה חמת המלך (פסוק ז) כאשר חשב עליו שעשה הכל בשביל אסתר, כמו שאמרנו.
פסוק ו:"איש צר ואויב המן הרע הזה". לא הוי ליה לומר רק "איש צר ואויב המן הרע", או הוי למכתב "איש הרע הזה", ולמה אמרה "המן הרע", זכרה אותו בשמו, ואמרה "הזה", דבר זה הוא* כפל. ולפי פשוטו נראה שלכך אמרה "הזה", שהיה אומר אחשורוש אל אסתר כי הזמינה לסעודה לכבודו, ועתה אומרת עליו כך. ועל זה אמרה "המן הרע הזה", כלומר כי רציתי שיהיה לפני, וישיב על דברי. ואם אמרתי שלא בפניו, היה בא אל המלך בהתנצלות שוא ושקר. ועתה יאמר לפני המלך כי למה עשה דבר כמו זה. ודבר זה אחד מן הדיעות שנזכרו למעלה שלכך הזמינה אסתר אותו לסעודה. ועוד יש לפרש כי "הזה" בא למעט כי זהו רשע ואויב, ואין אחר כמוהו.
פסוק ו:אבל בגמרא (מגילה טז.) אמרו כך; "ותאמר אסתר איש צר ואויב המן", מלמד שהיתה אסתר מחוי ידה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן, עד כאן. וקשה, מה צריך למלאך לסטור את ידה כלפי המן, הרי אמרה "המן הרע". ונראה כי כך פירושו, כי המלך אמר (פסוק ה) "מי הוא זה ואיזה הוא", ואם אסתר אמרה "המן הרע" בלבד, ולא היה מחוי בידה כלפי אחשורוש, היה אסתר דוברת שקרים, וכתיב (תהלים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון". כי מה היה אפשר להמן לעשות אם לא אחשורוש שמכרם לו ונתן אותם ביד המן (למעלה ג, יא). ומדברי שקר לא תבא הגאולה, כיון דכתיב "דובר שקרים לא יכון". לכך אמרה אסתר "איש צר" והיה מחוי כלפי אחשורוש, כי הצר אשר הוא מחוי בידה עליו הוא הַמּוֹכֵר. ואמרה "ואויב המן הרע", כלומר כי אלו שניהם עשו; אחשורוש, והמן הרע, על ידי אלו שניהם היה זה. וכדי שלא תבא אסתר לידי סכנה מה שאמרה על אחשורוש "איש צר", ולכך בא מלאך וסטרה כלפי המן. ואין הפירוש מה שכתיב "הזה" שהוציאה אסתר מלת "הזה" מפיה, רק מה שמחוי ידה כלפי המן הוא כמו מלת "זה". כי חרש שאינו יכול לדבר והוא מרמז, דבר זה נחשב דבור לכל דבר. לכך כתיב "המן הרע הזה", כך יראה לפרש.
פסוק ו:ועוד יש לומר, מפני שכתיב "דובר שקרים לא יכון", ומפני שהוא אמר "מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן", ובודאי העיקר אשר יש לתלות בו הוא אחשורוש שמכרם, ובלא אחשורוש לא היה אפשר לו להמן לעשות דבר. ואם אסתר היתה אומרת "המן הרע" בלבד, דברים אלו הם שקר, כי העיקר הוא אחשורוש, וכתיב "דובר שקרים לא יכון". ומכל שכן איך אפשר שתבא גאולה על ידי שקר, שאין המן בלבד היה* פועל זה, כי אם על ידי אחשורוש גם כן. לכך היה מחוי בידה כלפי אחשורוש, כלומר כי זה אחשורוש וגם המן הם בעלי מעשים. ואם היתה אומרת "המן הרע" בלבד, שייך לומר "דובר שקרים לא יכון", ולכך בא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. ולכך גמרה הדבור לומר "הזה", כאילו אמרה 'כלפי המן אני מחוי, ולא כלפי אחשורוש', כי לא היה כוונתה עליו, וידעה* אסתר כי המלאך* סטר ידה, לכך גמרה הדבור. ומעתה לא יקשה הרי "דובר שקרים לא יכון", כי סוף סוף היא אמרה האמת, רק שהמלאך סטר את ידה. אבל פירוש ראשון עיקר ונכון.
פסוק ו:"המן הרע הזה". סמך אל "המן" "הרע", ולא אמרה "המן הצר והאויב והרע הזה", מפני [כי] שם רע כאשר הוא אדם רע בעצמו, ולא שהוא רק בשביל שנאה או בשביל שום דבר. לכך "הרע" סמך אצל שמו, כי השם מורה על עצמו של אדם, ודבר זה יתבאר בסמוך.
פסוק ז:"והמלך קם בחמתו ממשתה היין וגו'" (פסוק ז). לא היה צריך לומר רק "והמלך קם בחמתו אל גינת הביתן", אלא לומר הטעם למה קם, ואמר מפני שהיה יושב במשתה דרך שמחה ואהבה וריעות. ואף אם היה בכעס זמן מועט, אחר כך היה מתפייס כאשר היו יושבים במשתה היין. ולכך אמר שלא רצה להתפייס, וקם ממשתה היין. ואחר כך כתיב (פסוק ח) "והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה", ולא אל "משתה היין", שכיון שיצא ממשתה היין כבר בטל משתה היין. אף על גב שחוזר אחר כך, לא חזר רק אל "בית משתה", לא אל "משתה היין" עצמו, כי הבית ששם היה המשתה נקרא "בית המשתה", ולא נקרא על שם היין לומר (-בית-) "משתה היין". וכאשר המשתה היה בטל כאשר קם לגינת הביתן, נקרא הבית ששם היה המשתה "בית המשתה", לא משתה היין. ולכך כתיב גם כן "והמלך שב מגינת הביתן וגו'", ולא היה צריך לומר רק "והמלך שב אל בית המשתה", רק שלא תאמר כי כוונת המלך שרצה לבא אל בית המשתה להיות בבית המשתה, אף על גב שלא היה חוזר לגמרי אל משתה היין, סוף סוף היה רוצה להיות בבית ששם המשתה, ובסוף יבא אל המשתה, ויבא לידי קירוב. ועל זה אמר שאינו כך, כי "שב מגינת הביתן", שלא היה רוצה להיות עוד בגינת הביתן, ולא היה רוצה לשוב אל בית המשתה, רק שלא היה רוצה להיות עוד בגינה, ולא שהיה חפץ בבית המשתה כלל.
פסוק ז:ובגמרא (מגילה טז.), "והמלך שב מגינת הביתן" (פסוק ח), מקיש שיבה לקימה; מה קימה בחימה, אף שיבה בחימה. דאזיל ואשכח מלאכי שרת דאידמו ליה לגברי דקיימה ועקרי אילני דבוסתנא ושדו. אמר להו, מאי עבידתיכו. אמרו ליה, דפקדינן המן. אתא לביתיה, "והמן נופל על המטה". "נפל" מבעי ליה, אמר רבי אלעזר, שבא מלאך והפילו עליה. ופירשו כך, מפני שהוקשה להם כי בודאי מה שהיה קם ממשתה היין אל גינת הביתן היה לשכך חמתו שהיה לו, ויותר היה ראוי שלא ילך לשכך חמתו, ואין זה צורך אל הגאולה, כי אדרבא, שכוך חמתו הוא הצלה להמן. לכך אמרו אדרבא, הוסיף חימה, כי היו נראים לו המלאכים כבני אדם, וקוצצין אילנות. ועוד, כי מקיש שיבה לקימה מדכתיב "והמלך שב מגינת הביתן", דלא הוי צריך לכתוב כמו שהתבאר למעלה, רק שהוא בא להקיש שיבה לקימה.
פסוק ז:וכל זה מפני כי יש לחשוב כי המן מה שעשה בשביל שהיה שונא ליהודים, ואם כן מאיזה טעם חייב מיתה, שכל אחד מבקש לאבד שונא שלו. ובודאי אילו היהודים היו אומתו של אחשורוש, אז הסברא נותן שינקום נקמתם ממנו. אבל כיון שאינם אומתו, אדרבא, אחשורוש היה שונא היהודים, ואם כן למה היה רוצה ליקח נקמתו מן המן. ואף על גב כי נראה שאסתר אמרה בשביל זה כאשר אמר המלך (פסוק ה) "מי זה ואיזה אשר מלאו לבו לעשות כן", ואמרה (פסוק ו) "איש צר אויב המן הרע הזה". אמרה "איש צר", כלומר כי המן הוא לישראל כמו שני בני אדם אשר שניהם עומדים במקום צר, וכל אחד רוצה להפיל השני שיהיה לו הרוחה. וכך המן שהוא מזרע עשיו, כשזה נופל זה קם (מגילה ו.), ולפיכך המן מבקש וחפץ להפיל את ישראל, ועל זה קרא את המן "איש צר" לישראל, שהוא עם ישראל כאילו במקום אחד הם צר, שאין מחזיק שניהם יחד. ואמר "ואויב", כי הוא שונא להם מחמת דתם, לכך אמר "אויב". ויותר מזה אמרה שהוא אדם רע בעצמו, ומאחר שהוא רע עושה רעה לאחרים מחמת רעתו, ועל אדם רע אין שאלה למה עשה זה, כי האדם הרע עושה רע אף בלא טעם כלל. ומפני כי אין דבר זה נכנס בלב האדם שיהיה אדם כמו זה, ולא יאמין, ולכך אדמי ליה כי בני המן עקרי אילנא, ואמרו שהוא ציווי המן (מגילה טז.). ואין יותר רע ומשחית כמו מי שקוצץ אילנות טובות, וכדכתיב אצל זה (דברים כ, יט) "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן". ומכל שכן לאחשורוש שגדלו להמן (למעלה ג, א), ואין זה רק בשביל שהוא אדם רע, והרע חפץ ברע, וכל זה לברר דברי אסתר שאמרה כי המן רע* היה.
פסוק ח:"והמן נופל על המטה וגו'" (פסוק ח). לפי פשוטו כתב "נופל" ולא כתיב "נפל על המטה", שאם לא ראה אותו נופל, היה חושב אחשורוש כי באולי בא עליה, ואפילו היה באונס, סוף סוף גנאי לה. ומכל שכן באולי יחשוב כי נתרצ[ת]ה לו. ולכך כתיב "נופל", כי ראה אותו נופל, ואמר "הגם לכבוש וגו'".
פסוק ח:ובגמרא (מגילה טז.), אמר "נופל על המטה, 'נפל' מבעיא ליה, אלא שבא מלאך והפילו". ונראה לומר כי גם רז"ל פירשו "נופל" כאשר בא אחשורוש היה נופל המן על המטה, ולכך כתיב "נופל". רק שהוקשה להם, איך קרה דבר זה שדוקא היה נופל בשעה שאחשורוש שב מגינת הביתן, וכי במקרה היה זה. ולכך אמרו כי המלאך היה מפילו כאשר בא אחשורוש דוקא, ולא קודם לכן, שלא יחשוב אחשורוש כי המן בא עליה, כמו שאמרנו. ויש לפרש גם כן, כי דקדקו רז"ל ד"נופל" משמע שהנפילה בעצמו הוא חדוש, כי "נפל" משמע שכבר נפל, ואין בנפילה חדוש, רק לפי שרצה לבקש ולחנן על עצמו על מה שעשה. אבל "נופל" משמע שהנפילה בעצמו הוא חדוש, ולכך דרשו כי המלאך הפילו, אבל "נפל" לא משמע חדוש, וזה ידוע.
פסוק ח:"ופני המן חפו". קשיא, מה הוצרך לומר "ופני המן חפו". ונראה לומר כי עתה התחיל להיות פניו חפו, ולבסוף נתלה (להלן פסוק י), והוא הבזיון הגדול, שהוא על הראשון. כי כן ענין הנס, כי מתחיל קצת בתחלה, ולבסוף נעשה לגמרי. לכך התחלת דבר זה כי "פני המן חפו", והוא הבושה, כי הבושה, שהוא השתנות הפנים, עליון על הכל, כי הבושה מגיע אל זיו וקלסטר הפנים, שהוא לאדם מעולם העליון. ולכך אמרו (ב"מ נט.) "המלבין פני חבירו", ומבטל זיו וקלסטר הפנים, "אין לו חלק לעולם הבא". ולכך כאשר באה הפורעניות על המן, התחיל בזה מה שאמר "ופני המן חפו", ואחר כך הגיע לו שנתלה, ודבר זה בזוי אל צלם האדם, שהוא צלם אלקים, וכמו שיתבאר. וגם נטל נפשו ממנו, וגם בשרו נתן לעוף השמים.
פסוק ט:"ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים" (פסוק ט). מה שהוצרך לומר הכתוב שהיה "אחד מן הסריסים", מפני שאם היה זה על ידי אחד (-שאינו המלך ויועציו-) [מיועצי המלך], היה הנס על ידי אותו איש אשר יעץ למלך לעשות זה, וכאילו לא היה הגאולה על ידי אסתר המלכה. ודבר זה אינו ראוי להיות, דבר שהוא שייך אל הגאולה, שלא היה על ידי אסתר. ולכך לא היה על ידי אחד מן היועצים אשר המלך שואל לעצתו, רק היה זה על ידי אחד מן הסריסים שהיה אצל המלך, וספר לו המעשה בלבד, כמו שדרך הסריסים לספר הדבר אשר היה, ולא היה זה עצה כלל. ולכך אמרו בירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) שגם כן צריך לומר "וגם חרבונה זכור לטוב". ונראה כי דעת הירושלמי כי חרבונה זה היה אליהו זכור לטוב, מפני שקשה דאיך אפשר לומר שתבא הגאולה זאת על ידי חרבונה. אפילו אם תאמר שלא היה הדבר שסיפר חרבונה רק ספור דברים בלבד, ולא היה זה העצה, מכל מקום אין ראוי שתבא הגאולה כי אם על ידי אסתר ומרדכי. ולכך אמרו כי גם זה על ידי אליהו זכור לטוב, והיה זה גם כן מן השמים, כך דעת הירושלמי. ואפילו אם תאמר דלאו אליהו היה, סבר הירושלמי כי אליהו היה עושה שליחתו על ידי חרבונה. כי גם אליהו שליח הוא אל מה שהשם יתברך רוצה לעשות. וכיון שלא היה עושה רק שליחות השם יתברך, אין לומר בזה שהיה על ידו גם כן הגאולה. ולכך צריך לומר "וגם חרבונה זכור לטוב", כי היה שליח אליהו.
פסוק ט:ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנט), "ויאמר חרבונה", אמר רבי חמא בר חנינא, אף חרבונה הרשע באותה עצה היה, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו, מיד ברח. היינו דכתיב (איוב כז, כב) "וישלך עליו ולא יחמול מידו ברוח יברח". רב אמר, חרבונה זכור לטוב. ויש אומרים, באותו שעה בא אליהו זכרונו לברכה ונדמה לחרבונה. אמר, אדוני המלך יש עץ אחד בביתו מבית קדשי הקדשים גבוה חמשים אמה. וצוה המלך לתלות המן, לקיים מה שנאמר (עזרא ו, יא) "יתנסח אע מן ביתה וזקיף יתמחא עלוהי". ולקח המלך כל אשר המן ונתן לאסתר, לקיים מה שנאמר (שם) "וביתיה נוולא יתעביד על דנא". "ויאמר חרבונה", אף חרבונה שונאו של מרדכי היה, על זה נאמר "נפל שור הבא שוחטיו*". אמר חרבונה, וכי הרעה הזאת בלבד עשה לך, הוא היה עם בגתן ותרש באותה עצה. תדע לך שכן היה, שמיד כשהודיעך מרדכי* הדבר, מיד שוטמו והכין לו צלוב, והנה הוא בביתו של המן. מיד אמר המלך "תלוהו עליו".
פסוק ט:וגם אל המדרש הזה הוקשה לו איך היה הגאולה על ידי חרבונה, ומה ענין לו אל הגאולה. לכך אמרו שהיה חרבונה עם המן באותה עצה, וכאשר לא נתקימה עצתו ברח, והיה ירא שיהיה נודע לאסתר כי חרבונה היה באותה העצה, ולכך אמר אלו דברים. וסוף סוף בשביל שהיה ירא מן אסתר דיבר הדברים האלו, והיה הכל מצד אסתר, אבל מצד עצמו לא היה זה. וכן למאן דאמר שהיה חרבונה שונא את מרדכי, רק בשביל שראה פורעניות של המן היה גומר הפורעניות של המן, כמו דאמרי אנשי (שבת לב.) "נפל תורא חדד סכינא". ולכך היה דבר זה בשביל המפלה שבא על המן תחלה, ולכך לא שייך דבר זה אל חרבונה, רק שהיה נמשך דבר זה אל עיקר הגאולה שבא על המן תחלה מן השם יתברך, ולא היה מן חרבונה.
פסוק ט:ורב שאמר כי יש לומר "ואף חרבונה זכור לטוב", סבר כי השם יתברך היה עושה דברים* אלו על ידי אליהו, ולכך צריך לומר "ואף חרבונה זכור לטוב". אף שמעשה עץ שימש*, דהיינו כי השם יתברך היה עושה על ידי חרבונה, ושָׂם דבר זה בפיו עד שאמר כך, סוף סוף היה על ידו דבר טוב, ולכך צריך לומר "וגם חרבונה זכור לטוב". וכדי שלא תאמר כי היה דבר זה בא על ידי חרבונה, שהוא אחד מן הסריסים, ואם כן איך דבר זה שהוא עיקר הגאולה, דהיינו תליית המן, בא על ידי אחד מן האומות. לכך בא ה' בשם "חרבונה" במקום א', כי למעלה (א, י) כתיב "חרבונא" באל"ף, וכאן* בה"א, שהוא אות אחד מן השם, לומר כי השם יתברך היה פועל שאמר חרבונה דבר זה. ולכך אין לאות חבור הה"א אל חרבונה כלל, כי אין הה"א רק תוספת, ואין כאן רק חילוף* ה"א באל"ף, להורות על הכונה שאמרנו.
פסוק ט:ומה שאמר כי העץ היה מבית קדשי הקדשים, דבר זה התבאר למעלה כי בית המקדש היה בחלקו של בנימין, שהיה מרדכי מן בנימין (למעלה ב, ה), ועולה בית המקדש עד שער החמשים מצד מעלתו ומדריגתו, והוא שהיה גורם שנתלה המן. כי בית המקדש הוא לעבודתו יתברך, ולכך בית המקדש הפך המן, שעשה עצמו עבודה זרה (מגילה י:). לכך העץ הזה הוא כחו של מרדכי, כי בית המקדש היה בחלקו של בנימין. וגם כן היה נקרא מרדכי על שם "מרי דכיא" שהיה בקטורת, שהיו מכניסין לפני ולפנים אל בית קדשי הקדשים. והוא היה גם כן הפך המן, כי בית המקדש הוא לעבודת השם יתברך, והמן עושה עצמו עבודה זרה. ודברים אלו עוד יהיו מבוארים. ולכך אמר שהיה העץ הזה נשאר מן בית המקדש, שלא היו שולטים בו האויבים, כי אין מגיעים אל המעלה הזאת החמשים כלל, לכך היה נשאר העץ. ומכח העץ הנשאר, שלא היו שולטים בו האויבים, היה תלייתו של המן. וזה שאמר שהיה העץ מבית המקדש, והבן זה.
פסוק ט:"ויאמר חרבונה הנה העץ אשר עשה המן גבוה חמשים אמה וגו'". מה שהוצרך לומר חרבונה "הנה העץ חמשים אמה", מה בכך, יהיה חמשים או ארבעים אמה. רק אמר אל המלך; ראה כמה מחשבותיו של המן, כי כבר עשה העץ חמשים אמה, כדי שיהיה נגלה לעין כל שעושה עץ זה למרדכי לתלותו עליו, ואף כי לא נתן עדיין המלך רשות. ואילו עשה עץ קטן, לא היה זה נחשב דבר, כאשר לא היה נגלה דבר זה. אבל שהיה העץ הזה נגלה לכל, ועשה זה בלא רשות המלך. ולכל הפחות היה לו לשאול את המלך קודם, וליטול רשות מן מלך, ואחר כך לעשות העץ, רק כי עשה גנאי למלך.
פסוק י:"ויתלו את המן על העץ וגו'" (פסוק י). מה שהוצרך לומר (שם) "אשר הכין למרדכי", כבר אמרנו כי הדבר הזה שהכין המן למרדכי היה גורם לו התליה להמן, בעבור שהכין העץ למרדכי, שכיון שהוא הכין אותו למרדכי היה נהפך עליו, כי כל אשר חשב המן לעשות למרדכי נהפך עליו. וכמו שתקנו גם כן בברכה "כי פור המן נהפך לפורינו". והדבר הזה הוא ידוע לאנשי חכמה, ועוד יתבאר זה.
פסוק י:"וחמת המלך שככה". מה שהוצרך לומר "חמת המלך שככה", ומה בכך אם לא היה שככה, הרי (-בחימה-) [החימה] היה על המן בלבד, ויותר היה טוב שלא היה חמת המלך שככה על המן. ולכך דרשו במדרש "וחמת המלך שככה", שתי שככות; האחד מלך מלכי המלכים, והשני מלך בשר ודם. ורצה לומר שהכתוב בא לומר כי חמת המלך עליון שככה. ואל תאמר כי עדיין חמת מלך עליון אינה שככה, כי ישראל היו חוטאים, ונגזר עליהם כליון, ונהפך הגזירה על המן אשר היה מבקש רעתם. ואותם שחטאו ונגזר הגזירה עליהם, יהיו (-מ-)קיימים. ואם כן עדיין חס ושלום יש לחוש לגזירה אחרת מן השם יתברך. ועל זה אמר שאינו כך, כי שככה חמת מלך עליון, ובשביל זה שככה חמת המלך בשר ודם גם כן. ולא תאמר כי אותם דברים שזכר המן על ישראל, כמו שנזכר בדברי המן, עדיין היו בלב המלך. ומה שדרשו (מגילה טז.) "שתי שככות", מדלא כתיב "וחמת המלך שך", אלא שתי שכיכות; האחד למלך עליון, והשני על מלך בשר ודם, כמו שאמרנו. ומעתה יבא הכתוב על נכון; "ויאמר המלך תלהו עליו וחמת המלך שככה" (פסוקים ט, י), דהיינו חמת מלך עליון וגם חמת מלך בשר ודם גם כן שככה, ולכך (להלן ח, א) "ביום ההוא וגו'".