פסוק א:ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה:
פסוק א:ויבא המלך. וגומ' ממה שקדם נשמע כי אחרי שכבר החל להטיב לב המלך במה שידע דבר מרדכי ושהדבר ע"י אסתר היה שסרה קנאת המלך כי ידע היות לב אסתר שלם עמו ושאין הדבר כאשר חשב ועתה ידאג יותר מה הניעת' לאסתר למרות פי מלך לבא לפניו אחר שלח נקראה בשם כי לא דבר רק הוא, ושהמן יוצא ונכנס בדבר אחרי שבו בחרה לאכול עם המלך פעמים ולא אחד בהם משרי המלך, ולכן צריך שלא להקניט את המן ומה שעשה עשוי באמת ויושר והוא אמרו דלא להוסיף עלה, ולכן ויבא המלך והמן הם לבדם אין זר אתם, ושניהם כאיש אחד כי על כן לא אמר ויבא המן עם המלך כדרך הקטן שנתלה בגדול, או לפחות ויבואו המלך והמן אלא ויבא כאיש אחד לשתות עם אסתר המלכה, אחרי שכבר סרה הקנאה קראה בשם מלכה מה שלא עשה בראשונה אשר אז צמחה הקנאה ולכן מלכותה עדת מינה וכתב ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר ואלו אסתר המלכה לא אמרי וכמ"ש שם, ועתה כטוב לבו כתב לשתות עם אסתר המלכה. ותיבת לשתות כבר נודע שהיא כוללת האכילה והשתייה ונקרא תמיד בשם משתה היין.
פסוק ב:ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה שאלתך אסתר המלכה וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש:
פסוק ב:ויאמר המלך וגו'. כבר קדם בחבורי למעלה ביאור יפה ונכון.
פסוק ג:ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי:
פסוק ג:ותען אסתר המלכה וגומ' כתוב בתרגום וזקפת אסתר ית עינהא כלפי שמיא ואתיבת אסתר מלכת' ואמרת אין אשכחי' רחמין קדמך מלכא רמא ומנטלא, ואם קדם מלכא דארעא שפי' תתיהי' לי שיזיב נפשי מן ידוי דשנא' בשאלתי ופורקן עמי מן ידוי דבעיל דבביה בבעותי' ויש לדקדק בדבריו מלתא זו היכן רמיזא להיות הא' מלך עליון והב' מלך תחתון, והנה חלף הלך אחר כמוהו במשתה הראשון ולא ביארו על הדרך הזה, ואומר שדקדקו כי בפעמי' הראשונים דבר' עמו כמדברת שלא לנוכח ומה גם במשתה הראשון שאמרה אם מצאתי חן בעיני המלך דרך מורא מלכות כאלו איננה כדאית לדבר עמו וכן פרעה קצף על עבדיו ויתן אותי אשר למה הרשתה עצמה בפעם הזאת. לדבר עמו כמדברת לנוכח אם מצאתי חן בעיניך המלך, לפי זה פי' כי הראשון הוא אל מלך עליון רם ונשא אשר לפרסומו הרב ממלא כל העולם ואנו מדברים עמו לנוכח, והב' הוא אל מלך תחתון. תנתן לי נפשי בשאלתי וגו' דברים הללו נתבארו למעלה בפסוק ישנו עם אחד בהודיענו תקפו של נס ובלחמנו מלחמת מצוה עם שני צנתרות הזהב הה"ר יצחק עראמה ז"ל והה"ר יהודה ן' שושן ז"ל ואף גם זאת אשיבה ידי עליהם דהכא עיקר ואין מדרש בלא חדוש, ואומר כי אסתר בחכמתה הסכימה לבטל גזרה זו בטוב טעם ודעת והיא כי אין על היהודים אשם מכל מה שדבר עליהם המן הרע ולא עליהם בערה חמתו כי אם עליה ואותה הוא מבקש להרוג כאשר הרג ושתי, וביען ידע מהשמעות למלך כי לא תעבור על דבר קטן או גדול אשר תצווה מהמלך לכן סבב פני הדבר להדיח הרעה על כל היהודים כדי שתכנס גם היא בכללם כי היא יהודית, נמצאו היהודים נהרגים בסבתה כי היא עיקר הכוונה, והם כסות עינים, ולכן אמרה תנתן לי נפשי בשאלתי כי כבר לקח הצר הזה נפשי אחר שנגזרה גזרה ואין שאלתי אלא נפשי כדברי הראב"ע ובי"ת בשאלתי ובי"ת בבקשתי בעיני נוספו' כבי"ת (הושע י"ג ט') כי בי בעזרך שהוא כי בי עזרך, וכן (איוב י"ח ח') כי שלח ברשת ברגליו, רשת ברגליו, או ברגליו רשת, וככה הנה תנתן לי נפשי שאלתי ותנתן לי עמי בקשתי, וביארה הדבר:
פסוק ד:כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בזנק המלך:
פסוק ד:כי נמכרנו אני ועמי וגומ'. טעמו וראו מתק דבריה כי עיקר המכר הנה היא והעם נטפלים אליה, ולכן הקדימה אני גם שהיא פרטית להורות שהיא היא עיקר המבוקש והעם כסות עינים כמדובר. ואלו לעבדים ולשפחות וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך. לפי דברי רז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) דבר כי אין שוה בנזק המלך מוסב לדברי תנתן לי נפשי בשאלתי אמרי' בגמ' כי נמכרנו אני וגו, כי אין הצר שוה בנזק המלך אמר' לו צר זה אין שוה בנזק המלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ואיבעי למקטלי פרש"י צר זה אינו שוה בנזק המלך שוה חושש. ואתם עדת המעייני' הביטו וראו כי פתחו בכי נמכרנו אני ועמי והנם מדברים בכי אין הצר שוה בנזק המלך, אלא שכיוונו למה שאמרנו תנתן לי נפשי וגו' כי נמכרנו וגו' כי אין הצר שוה וביאור הדבר גם כי נעשה בעקבה לבלתי הזכיר שמי דע וראה כי אני לקוחה למות ולכן אני שואלת נפשי כי נמכרנו אני תחלת המחשבה ועמי סוף המעשה כאמור ולאו חדתא היא לו כי הוא אמוד ורגיל בזה כי כאשר הראה בחלקות שפתיו בדבר ושתי שהיה חושש לכבודך לא כן הדבר כי הקנאה הביאתו לדבר דבריו ולהדיח עליה את הרעה וכן עתה איקני בדידי ומבעי למקטלי כי כל המעשה הזה הוא למקטל יתי כמ"ש ואינו חושש בנזקו של מלך אשר ראה בצרת נפשו וצרת כל העמים עד יבקשו לו מלכה וכמה פיזור נעשה בדבר כמ"ש שם, ואינו חושש לזה ובעי למיקטלי ומ"ש שוה במקום חושש או' אני איננו מעריך בנזקי המלך, ודומה לזה כתב הרד"ק בס' השרשים פן תשוה לו גם אתה כלו' תהיה כמוהו בשיוויו וערכו' כי אין הצר שוה בנזק המלך כלו' לא ישוה הצר בכל כסף וזהב שיש לולא ישוה בנזק שינזק המלך ביהודים אם יאבדם ע"כ, ודברי יותר קרובים, ואפשר שכיוון למה שבח במדרש לקח טוב ז"ל הריוח שיעשה זה הצר למלך אינו שוה כנגד הנזק שיזיק לו כי הוא נותן י' אלפים ככרי כסף והם נותנים המס בכל שנה ושנה ע"כ. וכבר עלה בעיוני בימי בחורותי ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי ביען אין ביכולת הצר לתקן נזק המלך כי יתן כל הון ביתו כי מתנתם מרובה ותדירה מנדה בלו והלך, וכשיגיעו ימים ושנים תראה ובחנת מה שחסר באוצרותך מכסף וזהב תתנחם ותקרא להם דרור באופן שיהיה הצער שלנו מתוקן מה שאין כן עתה שהוא להרוג כי כשתכיר בנזק המגיע מה תוכל עשוהו הרפאי' יחוללו, ולכן חרפתי נפשי למות שאם אתחייב מיתה בעוברי על מצותיך כבר מתה אנכי ואולי אוכל הציל עמי ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק ועשרת אלפי' ככר כסף אשקול כי הרעו פניו של הצר על שנתחייב בממון עד שהוצרך המלך לותר לו הממון כמו שתראהו יצהלו ויצהבו פניך בדבר כי אין הצר שוה בנזק המלך כי גם כשאמר לשקול י' אלפים לא היו פיו ולבו שוים, והבן זה ואפשר שהיתה זו כוונת הרד"ק בדבריו אלא שקצר בלשונו.
פסוק ה:ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן.
פסוק ה:ויאמר המלך. ויאמר לאסתר. איתא בגמ' (מגילה פ"ק) ויאמ' ויאמר למה. לי, א"ר אלעזר בתחלה ע"י תורגמן כיון דאמרה ליה בת מלכים אנא ומשאול מלכא קא אתינא אשתעי מיד בהדה ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה וגו'. למדנו מזה ב' דברים הא' ראיה למה שהקדמנו בפסוק ישנו עם א' מדברי מדרש לקח טוב, ותכתוב אסתר את כל תוקף וגו' כלומר תוקף המעשה בלבד נכתב אבל דברי' שהיו באותו זמן לא נכתבו בענין האגרות שבמגלת אסתר, והנה הדבר הזה לעד כי הודעת היותה בת מלכים לא שמענו, ונמצא כתוב במדר' קצר אשר העתיק הה"ר יהודה ן' שושן בסוף ביאורו ז"ל כי נמכרנו כשלקחתני הנחה למדינות עשית כי מצאתני בעיניך טובה מושתי ועל משפחתי ששאלתני בת בני בניו של שאול המלך הראשון אני וכשתתן משפחתי להרוג חנם מה יאמרו כל העמים ע"כ, והנה בגמ' (שם) הסכימו על הדבר כאשר שמעת עוד למדנו כי דבר המליץ אשר בין המלך והעם לא צורך דבר הוא רק גדולה היא שלא ידבר המדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו ואולי מפני מורא מלכות יכשל בלשונו ובהיות המליץ בינותם הוא ישמע הכוונה ויסדר הדברים על נכון כי לא ימנו לדבר זה רק איש נבון וחכם שומע ומבין באופן כי אף אם המלך ישמע לשון המדבר לא ידבר כי אם ע"י מליץ מהטעם האמור אם לא תהיה אהבה רבה מהמדבר יערב עליו שיחו על המלך גם כי יאמר על ואהבת ואיבת' וזה למדנו כמו כן מדברי הגמ' (מגילה פ"ק) כי עד עתה היה מדבר עמה ע"י. תורגמן מהטעמים האמורים ועתה ששמע ושמח כי בת מלכים היא דבר עמה פה אל פה, וכן בדברי הה"ר אליעזר מגרמיש' ז"ל ויאמ"ר גי' ה"ן פ"ה א"ל פ"ה שלא כדברי המתרגם בתרגום שני שתרגם ואמר מלכא אחשורוש למתורגמניה ואמר תורגמניה לאסתר מלכתא ובגמרא שאמר שהודיעה מי היא ביארו שמרוב השמחה דבר עמה פה אל פה, וביאור הדבר ויאמר המלך וגו' מה שהיה רגיל המלך לאמר ע"י שליח מליץ אמר עתה לאסתר המלכה הוא בעצמו או אפשר שאמרו למליץ מפני תכסיסי המלכות ואח"כ חזר ואמר לאסתר, והמפרשי' שלא בחרו בדברי רז"ל נבוכו בזה. וכת' הראב"ע כי להורות על רוב הכעס כפל הדבר, ואלו היה כופל מי הוא זה היו דבריו נראים וככה דמו בכפל אברהם אברהם וכיוצא ולא השגיחו בפסוק שביניהם, ואלו היה כדבריהם היה ראוי להיות במקף. והנה רז"ל בב"ר דרשי (פרשת נ"ו) בכפל משה משה תני ר' חייא לשוי חבה הוא לשון זירוז ר' אליעזר בן יעקב או' לו ולדורות אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה. ואין דור שאין בו כשמואל ע"כ' ואו' לו ולדורות ביאורו רמז כי גם כי ימות ויפסק אברהם אין לך דור שאין בו כמוהו' וכך היא המדה בכלם ובס' הזוהר טעם הפסק בתראה שלם קדמאה לא שלים כי לא היו כלם שלמים בצאתם מבטן אמם כאשר היו אח"כ חוץ ממשה אשר בצאתו מרח' אמו ותרא אותו כי טוב הוא ראתה שכינה עמו ולכן לא פסיק טעמא וגם בי"ג מדות דרשו כן ה' ה' דפסיק טעמא דרשו כן וביאור הדבר כמה דאמרינן בגמ' (ר"ה ?י"ז) ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. ופי' רש"י ה' ה' מדת רחמים הרי אני היא מרחם קודם שיחטא ואני הוא מרחם לאחר שיחטא אם ישיב עכ"ל והדבר ניכר כי יותר מדת רחמים שלימה אחר שיחטא לרחם עליו ממה שהיא קודם שיחטא, ונחזור לראשונות דדברי רז"ל דברי צדיקים ויאמר המלך אחשורוש מה שהיה רגיל לומר ע"י תורגמן אמרו לאסתר המלכה פה אל פה מבלי תורגמן, ואפשר שדרשו לאסתר המלכה לאחר ששמע מאסתר כי בת מלך היא, מי הוא זה ובאיזה מקום הוא לחפש אחריו אם ישנו בכל מדינות מלכותי לא אשקוט ולא אנוח עד אנקום נקמתך ממנו אחר שמלאו לבו ליגע ביך כי לא על המעשה הוא כועס שנקל בעיניו לתקנו וכמו שיבא בסמוך רק על מחשבתו הרע' הוא כועס שיחשוב להשניא המלכה אשר המלך אהבה ולגרום מיתתה, ואם תחזור לאחריך בפסוק ישנו עם אחד תטעום דברים הללו.
פסוק ו:ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע היה והמן נבעת מלפני המלך והמלכה:
פסוק ו:ותאמר אסתר וגו'. בגמ' (מגלה פ"ק) מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן ואמרה הזה, פי' רש"י מרבוי דבריה אתה למד שהיה לה לומר המן הרע וגו' אלא שהיתה רוצה לו' על אחשורוש איש צר ואויב ועל המן המן הרע הזה, והן אמת הדבר זר עד מאד שהיתה באה לשפוך נפשה לפניו עליה ועל עמה ושהסכימה לקללו בפניו ומקרא מלא (קהלת י' כ') גם במדעך מלך אל תקלל שאפי' בסתר, וכדמתרגם המתרגם במדעך בחביוני לבך לא תקללנו ולא תקל בכבודו, ובן בוטא עד אמוני' על זה, ובר מדין ומדין ומה היתה מועילה בדברים האלה, ועוד קשה לי בדברי רש"י ז"ל שנראה מדבריו שמה שסטר המלאך את ידה הלא הוא בתיבת הזה בלבד שהיתה כוונתה להורות באצבעה על אחשורוש והמלאך סטר ידה ואחרי שאמרה המן הרע הזה היאך אפשר להורות באצבע ולומר הזה על אחשורוש, ואני אומר אסתר ראתה עצמה בצרה גדולה ונפשה יודעת מאד איבת ושנאת אחשורוש ליהודים וכמו שקדם, ומעולם לא האמינה שיודה אחשורוש בטובתן כ"ש אחרי שכבר נכתב ונחתם ודת לפרס ומדי די לא תעדי כדברי המפרשים, ולכן הסכימה למסור עצמה למיתה וכי גזר גזירתא ומת חד מנייהו בטלי לה, וכמ"ש רש"י ז"ל למעלה בסבת המשתה כדברי ר' יהושע בן קרחא הסבירה לו פנים כדי שיהרג הוא והיא, עיין שם בפסוק יבא המלך והמן, ולמעלה ממנו בפסוק ויהי ביום השלישי כתבנו מעשה רב כיוצא בזה המובא בדברי' רבה במאמר נכנסה אסתר שלא ברשות עיין עליו, ולקרב הדבר הסכימה לקללו בפניו ולומר איש צר ואויב עליו והמן הרע על המן הרשע ויור' על זה מה שלא אמרה איש צר ואויב ורע המן זה אשר למה הפסיקה בתואריו, או היל"ל איש רע צר ואויב המן אלא שכוונתה כנגד אחשורוש אלא דמלאך סטר על ידה ושם בפיה לומר הרע הזה מה שלא היתה כוונתה בפתח דבריה, ובש"ר (פרש' ל"ט) ולמה צר ואויב אלא צר למעל' ואויב למט', צר לאבו' ואויב לבני'. צר לי ואויב לך, והמסתבר לי שהוקשה להם הסדר לא הכפל והלואי והיתה אומר' יותר ולכן לא דרשו דבר בתיב' הרע ולכן לא אמרו ומאי צר ואויב, אלא ולמה צר ואויב וביאר הדבר כי אחרי שהיותו צר נמשך מאיבתו עליהם היל"ל אויב וצר, אלא שכונתה להגדיל הדבר ולכן אמרה צר למעלה ואויב למט' כי גם מתוך חבת עם בני יש' לפניו ית' כתב (שופטים י' י"ו) ותקצר נפשו בעמל ישראל וכתיב (ישעיה נ"ג ט') בכל צרתם לא צר, אבל האמת אם חטאת מה תפעל לו כתיב, ולכן צר למעלה והאיבה העיקרי' היא למטה ובמדה הזאת צר לאבות אשר סעו למנוחו' ועוד שאר לו איבה לבנים. וכן צר לי ואויב לך כי הוא מצר לי. ואחרי שאני לקוחה למות בכלל עם בני ישראל איני עיקר לזה אבל העיקר הוא שהוא אויב לך וכדמסיים המתרגם בתוספתא ואמרת גברא מעיקא ובעיל דבבא דבעא למקטלך בבית דמוכך ויומא דין בעא למלבש איצטלא דמלכות' ולמרכבי על סוסייא דילך ולאחתא מניכא די דהבא על רישיה ולמרדא בך ולמיסב מינך מלכותא כי כל מגמתה שאין היהודים עיקרו אלא שנתן עיניו במלכות וביען מרדכי סבב הצלת המלך בדבר בגתנא ותרש חרה אפו בו וביהודים על היותם עם מרדכי גם יתכן שתהיה שאלת ולמה צר ואויב אחרי שבתורת מרע"ה לא נקרא רק אויב כענין (דברים ל"ג נ"ז) ויגרש מפניך אויב זה המן, למה הוצרכה אסתר תיבת צר, וענין הזה היא תשובה לשאלת ואי זהו שהוא באיזה מקום הוא, ואמרה הזה הנו לפניך וכל כוונתי במשתאוה להציגו לפניך כדי שלא יברח כי יראתי ערום יערי' לברוח וביען עיקר דברי אסתר לדבר כנגדו על דברים המסורים ללב שבלבו להרוג אותה ובלבו למרוד במלך ולמלוך תחתיו ודברים שבלב אינם דברים יסבלו הבירור וממעשה היום ידים מוכיחות לדבר המן נבעת מלפני המלך והמלכה. ושוב מצאתי במדרש קצר שהעתיק הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל בסוף ביאורו לשון זה. אמר המלך מי הוא זה ואי זה מקום הוא מושב האיש אשר כן חשב. אמרה לו הנה הנו המן הרע הזה ע"כ, הנה הורה על כל דברי, ובספר מעשה רוקח להה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב ז"ל נבעת ב' (ד"ה א כ"א ל') כי נבעת מפני חרב מלאך ה' המן נבהל ומזלו היה נכבה למעלה כי בא גבריאל למעלה על מזלו בחרבו כמו גבי דוד שנבעת מפני חרב המלאך, ואע"ג דאיהו לא חזא מזליה חזא, והמלך קם בחמתו לומר המלך העליון הבעיתו ע"י המלאך אכזריאל כדי שלא יטול עצה מבניו והפחידו והמלכה הבהילתו ע"כ. הנה מקדושת החסיד הזה להגדיל הנס הזה ולא רצה שתהיה תיבת נבעת נפעל מעצמו, כמו (שמואל ב' כ' י') ועמשא לא נשמר שהוא מעצמו, ושיהיה כן נבעת מעצמו שנבעת ונבהל עד שלא היה לו פה להשיב אבל שהיה זה ע"י מלאך אכזרי אשר שולח בו וממנו נבעת נפעל מאחרים כדרך רוב שמוש בנין נפעל:
פסוק ז:והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך:
פסוק ז:והמלך קם בחמתו וגו'. המפרשים אשר אחזו בדרכם להמשיך הדברים כלם בדרך טבע, פירשו שיצא אל גינת הביתן לשאוף אויר קר ולקחת נחת רוח לא כן דעת רז"ל כי כל מגמתם להגדיל הנס. והמתרגם תרגם ומלכא זקף ית עינוהי וחזא והא עסרתי מלאכי דמיין לעסרתי בנוי דהמן קטעין אלניא בגנתא גוואה, בכן קם בריתחתיה ממשתה דחמרא ואזל לגנתא גוואה למחזו מאן הוא דין, הורה שהיה זה נס אחר והוא כי בהיותו מסב ואוכל הראוהו מלאכים בצורת בני המן מקצצים בנטיעות ושלכן כעס וקם ממשתה היין ובגמרא (מגלה פ"ק) עוד דאשכח למלאכי השרת ואידמו ליה כגברי והוו עקרי אילני ושדו אמר להו מאי עיבדתיכו אמרו ליה דפקדינן המן, ובפרקי ר' אליעזר (פרק ן') מה עשה מיכאל התחיל מקצץ את הנטיעות, ראה המלך א"ל מי הוא זה א"ל אני בן המן שכך צוני אבא. ובמדרש קצר שהעתיק ה"ר יהודה ן' שושן ז"ל בסוף ביאורו כתוב וז"ל וקם המלך בחמתו אל הגנה שאחורי הבית וראה מלאכי חבלה כדמות בני אדם עוקרים עצי פרי אמר המלך מה זה אמרו לו בני המן נוטעי' גנות וציו עלינו לעקור מכאן ולשתול שם בערה בו חמתו ע"כ, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב ומה שהראו לאחשורו' שקצצו אילנותיו והוא לא כן עשה. והלא נאמ' (תהלי' ק"א ז') דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אלא במדתו פרעו לו לפי שהוא הלשין ודבר הרבה רעות על ישראל כך דברו עליו, ז"ש (איוב ו' י"ח) ילפתו ארחות דרכם, וכן נאמר (מלכים א' כ"ב נ"ב) והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ותגמולו של המן שלמו לו, על המטה ב' (בראשית מ"ח ב') ויתחזק ישראל וישב על המטה, זכות יעקב גרם להם כי ראה יעקב מעשה המן דכתיב (שם ל"ב י"א) פן יבא והכני אם על בנים, וזהו להשמיד וכו' טף ונשים וכו' ולכן וילן" שם" בלילה" סופי תיבות המן, לכן ג' לילות סמיכי בענין (שם ל"ג ג') וילן שם בלילה, והוא לן בלילה ויקם בלילה לכן וצומו עלי ג' ימי' ליל' ויום וסמיך ליה ויק"ח מ"ן הב"א בידו מנחה, המ"ן רמז שע"י קמיצת מנחת העמר נפל כמ"ש ז"ל אשכחינהו דהוו עסקי בהלכות קמיצה. וה"מן נפ"ל וגו' גי' א"ך גבריאל שהפילו על המטה. הגם לכבוש וגו', לא די להרוג מרדכי וקרובי אסתר, אלא באתה לדוחקה עמי בבית בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ואתה תשכב עמה לעיני ע"כ. ומ"ש לא די לך להרוג מרדכי טרם ישמע דברי חרבונה הרי זה ממה ששמע מפי המן כמו שבא בפסוק ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש וגו' מדברי המתרגם עיין עליו.
פסוק ח:והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו:
פסוק ח:והמלך שב, והמן נופל וכו'. איתא בגמרא (מגלה פ"ק) נפל מבעי ליה א"ר אלעזר שבא מלאך והפילו עליה, פרש"י נופל משמע לשון הולך ועושה תמיד רוצה לזקוף ומלאך מפילו, ואינו רחוק כי בהיותו בגן כנז' שמה מעשה ושתי אשר סיבבה מיתתה ע"י הצר הזה, ועתה הנו מתעולל גם על זו להמיתה, וכמ"ש הוא קטל לושתי ואיקני בי ובעא למקטלי וכמו שקדם, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, פתוני המפרשים לדבריהם ואופת שרחוק הוא להאמין שיחשוב המלך שיעלה על דעת המן לבא עליה בעת ההיא עת רעה היא לו גם המתרגם רע בעיניו הדבר ותרגם בתוספתא הא ברם בקושנוא לא אתא המן אלהין למשכב עם מלכתא כד אנא שרי בביתא הנה שהסיב הדבר על אשר בא בשפרפרא כי אז היה בדעתו לשכב עם המלכה ועל זה בא וכי לא נעשית עצתו עתה קם עליה להרגה. וזהו לכבוש את המלכה עמי בבית, ועל כן עלה על דעתי לפרש תיבת לכבוש ע"ד קצת המפרשים שהיא כמו (במדבר ל"ב כ"ט) ונכבשה הארץ לפניכם ושתהיה כוונתו כי בבאו מהגן ונזכר לו דבר ושתי כמו שאמרנו אמר הגם לכבוש וגו' הנה בדבר ושתי יעצת בשת יען אמרת שהיה חלול כבוד המלך כי ברבים היו עמדי בעת ההיא וראו אשר מיאנה לבא על פי דברי פעמים כמו שבא שם, ושמזה יצא דבר המלכה וגו' ועתה מה יש הנה היא עמי בבית כי גם שתעשה אי זה דבר כנגד כבודי אין רואה ואין שומע, ואתה צודה את נפשה לקחת ואתה קם עליה להורגה כי עלה על דעתו שרצה להורגה ותהרג היא והוא כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך ומקצת ביארו כי מרוב שיחו וכעסו העליל עליו עלילות ברשע מה שלא עלה על לב שניהם, אבל ברבתי דאחשורוש (פרשת ו') מצאתי הלשון הזה מה עשה מיכאל דחפו על אסתר והיא צועקת אדוני המלך הרי כבשני לפניך, ויאמר המלך הגם לכבוש המלכה עמי בבית ושמע המן הדבר הזה ונפלו פניו ע"כ. הנה שביארו דברי הגם לכבוש את המלכה דברים כפשטן והמעלה אותו עליה העלה על לב אחשורוש להאמין מה שלא היה ראוי להאמין כפי העת ולמראה עיניו ישפוט. הדבר יצא מפי המלך קרובים דברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל גם שלא היה ראוי להאמין כבר יצא הדבר מפי המלך בדעת או שלא בדעת והעומדים לפניו מיהרו לעשות המשפט כפי מנהגם כי חפו פני המן כדי שלא יראה עוד פני המלך וכמו שקדם בפסוק אבל וחפוי ראש. וכמ"ש הראב"ע שהוא מנהג פרס והדין עמהם כי באור פני מלך חיים כתוב. ובמדרש קצתם העתיק הה"ר יהודה ז"ל בסוף ביאורו כתוב לשון זה ומנהגם כשכועס המלך על אי זה אדם להחזירו לאחוריו ולכסות פניו, אבל היה נופל על מטת אסתר לבקש על נפשו וכששב המלך וראהו אמר זדון גדול הוא זה שנוגע במלכה לפני אז החזירו שוליו על פניו וסחבוהו לחוץ. ובשערי בינה לה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב ופני המן חפו בצרעת ע"כ אפשר כי בתחלה הצרעת זרחה במצחו כעזיהו כנדרש ממדרש והמן נדחף, (ד"ה ב' כ"ד י"ח) וגם הוא כדחף לצאת לחוץ כי נגעו ה' דעזיהו, ועתה פשתה הצרעת בכל פניו עד שחפו פניו ממנו ואפשר שהיו מיני צרעת משונים זה מזה ועל כן כתוב חפו לשון רבים:
פסוק ט:ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה ויאמר המלך תלהו עליו:
פסוק ט:ויאמר חרבונה, בגמרא (מגילה פ"ק) אמר רב חמא בר חנינא אף חרבונה הרשע באותה עצה היה כיון שלא נתקיימ' עצתו ברח מיד והיינו דכתיב (איוב כ"ז כ"ב) וישלך עליו ולא יחמול מידו ברוח יברח, ופרש"י ז"ל וישלך עליו הקב"ה השליך עליו על הרשע פורעניות בלי חמלה מידו ברוח יברח בני סיעתו בני עוזיהו ברחו ממנו ע"כ, ואני או' איוב על הרשע הזה דבר אם ירבו בניו למו חרב כי י' בני המן נהרגו ונתלו אח"כ. וכמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד וצאצאיו לא ישבעו לחם גם עליהם נא' וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל שבעים בלחם נשכרו על בנוי דהמן אתנביאת וכו' לעיל בפסוק ויתאפק תמצאנו, (שמואל א' ב' ה' ) שרידיו במות יקברו הו' משאז"ל על ורוב בניו שהיו לו בני' כמנין ור"ב מהם מחזרים על הפתחים מהם מומתים. אם יצבור כעפר כסף וגומ' יכין וצדיק ילבש גם זה נאמר על הרשע ועל הצדיק וכמ"ש ז"ל ומעתה וישליך עליו ולא יחמול הנה הוא על דרך ישלח בם חרון אפו עבר' וזעם וצר' וכדברי רש"י ז"ל והילקוט (סימן תתרנ"ח) וי"א באותה שעה בא אליהו ז"ל ונדמה לחרבונא וכו'. ואני או' אחר שהיה רשע וחזר בו לכן נכתב חרבונה בה"א ולמעלה נכתב באל"ף כי אחרי שהוא עשה שינוי מעשה מן הראוי שיעשו לי שינוי השם, ואם כדברי י"א לכבודו של אליהו נשתנה שמו ונכתב בה"א כמדובר, ומאמר לפני המלך יראה לי שהוא כמו אשר לפני המלך והם הנזכרים למעלה ביום השביעי וגומ' המשרתים את פני המלך אחשורוש, וכתבנו שם בשם הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל שהיה משרת כל א' יומו. ואולי היה זה ביום הג' שהיה משרת חרבונא ולכן דבר הוא גם הנה העץ, בילקוט (סימן תתרנ"ט) ויאמר חרבונא אף חרבונא שונאו של מרדכי היה ומחייב להמן על זה נאמר נפל שור הבא שוחטין אמר חרבונא וכי הרעה הזו בלבד עשה לך הוא היה עם בגתן ותרש באותה עצה תדע לך שכן היה שמיד כשהודיעך מרדכי הדבר מיד שוטמו והכין לו צלוב והנה הוא בביתו של המן ע"כ. ביארו אשר דבר טוב כמו על אשר דבר טוב ותיבת גם על הכוונה כמו שראו עיניך אותו מבקש עתה רעתך, גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי כאשר שמעת מפיו, כמ"ש בפסוק מהר קח את הלבוש בדברי הילקוט (שם תתרנ"ח) דע אדוני המלך כי הדבר היה ביען מרדכי דבר טוב על המלך כי הוא היה עם בגתן ותרש בעצה, ולפי מ"ש למעלה בשם יוסף בן גוריון כהן כי בגתנא ותרש היו מקרובי המן ומיועציו הדברי' קרובים ליאמן וכי רצה שיומת במיתתם ולהנקם ממנו רצה שיהיה גבוה חמשים אמה וגם שיהיה בביתו של המן שלא כדרך כל הארץ. ואפשר שתהיה תיבת גם נמשכת למאמר עומד בבית המן כאלו אמר הנה העץ אשר עשה. המן וגו, גם עומד בבית המן. וביאור הדבר כי גם אחרי אשר ראה את המלך אוהב אותו היה ראוי שיהרוס ויפיל העץ אשר הכין לו, אף גם זאת עודנו מחזיק בשנאתו ועודנו עומד בבית המן אחרי אשר הרים יד כנגד המציל את המלך מהמות, וביאור גם הנה העץ גם הוא עומד עתה עם שראו עיניו ושמעו אזניו מפיך היותך אוהב אותו אהבת נפשך, ויאמר המלך תלהו עליו אחרי אשר נודע היותו מורד במלכות, והה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב אשר דבר טוב ב' כי ה' דבר טוב על ישראל, הקדים כבר רפואה למכה שאסתר המלכה ומרדכי יושב בשער המלך, דבר טוב על המלך שהציל נפשך ולא לחנם בא בלילה לביתך כאדם שבא במחתרת אלא שרצה להורגך ולכבוש את המלכ' לאשה: (כתב החכם החסיד הה"ר משה אלבילד"ה ז"ל וז"ל גם הנה העץ וגו' ר"ל לא די שרצה להרוג את המלכה ואת עמה שבזה יתנצל שיאמר שלא היה יודע שהיתה יהודית, אבל גם את מרדכי שנתפרסם שדבר טוב על המלך רוצה להרוג, א"כ את המלך ואת המלכה הוא רוצה להרוג אחר שהיה רוצה להרוג למי שנתן חיים למלך שאם היה אוהב המן למלך היה אוהב למרדכי גם כן שנתן לו חיים עכ"ל.
פסוק י:ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה:
פסוק י:ויתלו את העץ, כתב הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל את המן לרבות שתלאוהו בבגדיו החשובים שיהיה ניכר לכל. ואני אומר לרבות בניו שנתלו עמו וכמו שעוד נזכור במקומו בס"ד. ושוב מצאתי בילקוט (סימן תתרכ"ט) ותלאוהו עליו ובניו עמו. ועוד שם ויתלו את המן י"ג תיבות בפסוק זה וכן י"ג תיבות בפסוק (שמות י"ז י"ו) ויאמר כי יד על כס יה וגו' ודבר על העץ אשר הכין למרדכי הוא מ"ש ברבתי דאחשורוש (פרשה ו') ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי י"א ה') צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, (ובתרגום רבתי דברים נוראים ראוי להעלותם הנה וז"ל עני מלכא ואמר למרדכי יהודאי די שיזב מלכא מקטול, קום זיל סב ית המן בעיל דבבא בישא מעיקנהון דיהודאי וצליב יתיה על צליבא דאתקין לנפשיה ודון יתיה דינין בישין ועביד ביה היך דשפיר בעינך, בה שעתא נפק מרדכי מן קדם מלכא ונסיב ית המן מן תרע בית מלכא, עני מרדכי ואמר להמן איתא לך עמי המן שנאה ובעיל דבבא בישא מעיקנהון דיהודאי וניצלוב יתך על צליבא די אתקינת לגרמך, עני המן רשיעא ואמר למרדכי צדיקא קדם עד לא יסקון יתיה לצליבא בבעו מינך מרדכי צדיק' לא תצליבינני כהדין דצלבין גברין הדיוטין דגברי עלמא לא ספינית יתהון ורברבני מדינת' אישתעבידו קדמי ארגישית מלכין במימר פומי ובמלל שפוותי אבהילת מדינן, ואנא המן פתשגר דמלכא הוה שמי והוינא מתקרי אבא למלכא זיוע אנא מינך דלא תעביד לי היך מה דחשיבת למעבד לך חוס על יקרי ולא תקטלני ותחבלינני כאגג אבא, טב את מרדכי עביד היך טיבותך בקטול נפש לא תקטלני כמה דלית בכון קטול נפש לא תדכר לי סנאתא דאגג וסנאתא דעמלק ולא תקני לי כבעל דבבא בליבך. ולא תנטר לי כמה דנטר עשו אבא ניסין רברבין איתעבידו לך כמא דאתעבידו לאבהתך כד עברו בימא. עיני כהתין למיחמי אפך ופומי לית אנא יכיל למפתח מן קדמך על דנסיבית עלך עצה מן רחימי ומן זרש אינתתי בבעו מנך חוס על נפשי מרדכי צדיקא לא תמחה שמי בפריע כעמלק אבא וסיבותי על צליבא לא תיצלוב ואי את בעי למקטל יתי רישי תעדי בסייפיה דמלכא די ביה מתקטלין כל רברבנוהי דמדינ' שרי המן צוח ובכי ולא מרכין מרדכי אודניה ליה וכד חזא המן דלא משתמעין מילוי נטל איליא ובכיתא על נפשיה במציעות גינת ביתנא ע"כ. וחמת המלך שככה איתא בגמרא (מגילה ט"ז?) שתי שכיכות הללו למה, א' של מלכו של עולם וא' של אחשורוש, ואיכא דאמרי א' של אסתר וא' של ושתי, פרש"י א' של אסתר שהיה המלך כעוס על מה שעשה המן לאסתר. ובמדרש לקח טוב כתוב וחמת המלך שככה שהיה ירא ממנו שלא ימרוד ולהלן הוא או' כשוך חמת המלך ולא שככה, והה"ר יוסף אקון ז"ל כתב וז"ל וחמת המלך שככה כשתלו אותו כי עד שתלו אותו לא שככ' וזו סבה אלקית כדי שלא יהפך לרח' על המן ע"כ ויפה כיון: