פסוק א:וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן: מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – וְתִנָּתֵן לָךְ, וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ? עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. המלך חזר על שאלתו משום שידע שאסתר מעוניינת במשהו, שאותו היא תגלה במשתה השני.
פסוק ג:וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בנוסח המקובל וַתֹּאמַר: אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן־לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. אתה מסכים להעניק לי את חצי המלכות, ואילו אני מבקשת שתציל את חיי ואת עמי. מלות הפתיחה הדרמטיות נועדו להשפיע על המלך, ועתה היא מבארת:
פסוק ד:כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד, לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, לוּ גזרו עלינו רק להימכר כעבדים ושפחות – הֶחֱרַשְׁתִּי, לא הייתי מבקשת דבר כִּי אז אֵין הַצָּר, הצרה, או: האירוע המצר לא היה שֹׁוֶה, שָׁווה בְּנֶזֶק הַמֶּלֶךְ, בפגיעה הרגשית במלך. אולם מדובר בגזרת השמדה.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בהפתעה, שכן עד כה היא לא גילתה שהיא יהודייה: מִי הוּא זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אֲשֶׁר־מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן? מי האדם שהעז לרצות להשמיד אותך ואת עמך? לַעֲשׂוֹת כֵּן
פסוק ו:וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב – הָמָן הָרָע הַזֶּה. המן יעץ לך להשמידנו משום שהוא אויב היהודים. ומעבר לכך, הוא אדם רע, וכוונותיו אינן טהורות. על כן לא כדאי לך לבטוח בו. אף שמצב רוחו של המן לא היה טוב, בכל זאת הניח שהוזמן משום שאסתר רוחשת כבוד וחיבה כלפיו, וכלל לא היה מוכן להאשמות שהמלכה הטיחה בו בנוכחות המלך. וְעל כן הָמָן נִבְעָת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.
פסוק ז:וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ, בכעסו מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל־גִּנַּת הַבִּיתָן. את מעורבותו בגזרה ואת העובדה שהוא עצמו חתם על המסמכים – שכח. נגד עיניו עמד באותה שעה רק המן המבקש להשמיד את אסתר ואת עמה. כדי להפיג את כעסו על המן קם ויצא לטייל בגינה. וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל־נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. אף שכבר הבין שאין היא שוחרת טובתו כלל, אולי קיווה שתטה אליו חסד משום שלא הזיק לה עד כה, ואולי ציפה לעורר את רחמיה הנשיים כלפיו. כִּי רָאָה כִּי־כָלְתָה, נחרצה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.
פסוק ח:וְהַמֶּלֶךְ שָׁב בינתיים מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל־בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהנה הוא רואה שהָמָן נֹפֵל עַל־הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר יושבת עָלֶיהָ. לפי המנהג הפרסי והיווני, אנשים עשירים או בעלי מעמד לא ישבו על כיסאות במשתה אלא הסבו על מיטות. המן נפל על מיטתה של אסתר משום שהכניע עצמו לפניה והשתחווה כדי לבקש רחמים על נפשו, אבל המלך פירש את המעשה באופן הגרוע ביותר – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲאם אתה חושב גַם לִכְבּוֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת, לאנוס את המלכה בנוכחותי?! הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ, נפלו והחווירו מפני שהבין שהגיע סופו, ושאין הוא יכול אפילו להתנצל כראוי כי במצבו כל מה שיוכל להגיד לא יועיל.
פסוק ט:במשתה שירתו גם מלצרים שלא נחשבו חלק מן הנוכחים. אולם כיוון שהמלך גילה את דעתו על המן, העז אחד מהם להתערב באותה רוח – וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה שהיה אֶחָד מִן־הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: גַּם הִנֵּה־הָעֵץ אֲשֶׁר־עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, והוסיף: אֲשֶׁר דִּבֶּר־טוֹב עַל־הַמֶּלֶךְ. זהו המן – מי שהכין עץ תלייה למרדכי שסייע למלך. העץ הזה עֹמֵד בְּבֵית הָמָן והוא גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה. ייתכן שחרבונה לא אהב את המן מסיבותיו שלו, ועכשיו ביקש לנצל את ההזדמנות. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: תְּלֻהוּ עָלָיו. אם עץ התלייה כבר מוכן, אפשר לקיים את פסק הדין בהמן עצמו תכף ומיד.
פסוק י:וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל־הָעֵץ אֲשֶׁר־הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה, נרגעה.
