פסוק א:ויבא המלך והמן. לבדם לא שר אחר:
פסוק ב:ויאמר וגו’ מה שאלתך. מה דבר תשאלי וינתן לך על כן הוא בלשון זכר [שייך למעלה ה' ו' ועיין בנדפס]:
פסוק ג:ותען. אין לי שאלה כי אם נפשי להצילה ובקשתי עמי להצילו כי נתן לה רשות לשאול שתים:
פסוק ד:כי נמכרנו אני ועמי. כמו ימכור ה' את סיסרא לשון מסירה:
פסוק ד:ואלו חיים נמכרנו הזכרים לעבדים והנקבות לשפחות:
פסוק ד:אמר אחד מחכמי אפריקי כי פי' הצר כמו צרה שהוא שם כמו צר ומצוק מצאוני והטעם אילו לעבדים ולא להריגה הייתי מחרישה. כי זאת הצרה הייתי סובלת כי לא היתה שווה בעיני שאביא נזק מחשבות וצער על המלך. ויש אומר כי הצר שמכרנו להריגה לא יחוש שיבא נזק למלך או שהצר לא יוכל להועיל למלך בבא הנזק לו ומלת נזק ידועה בארמית:
פסוק ה:ויאמר. הזכיר ויאמר פעמים שבכעסו אמר פעם אחר פעם כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר:
פסוק ה:מי הוא זה ואי זה הוא. אם הוא במלכותי ברשותי:
פסוק ה:מלאו לבו. דרך התולים כי הטעם חוסר לב:
פסוק ו:ותאמר וגו’ צר. בפרהסיא ואויב בסתר:
פסוק ו:נבעת. כמו ובעתתו רוח רעה, והטעם הפחד שיבא פתאום:
פסוק ח:והמלך שב מגנת וגו’ והמן נפל על המטה. יש אומר שהמלאך דחפו ונפל וי"א כל נפל על פניו לפניה והנכון כי בראותו המלך ששב נפל מרוב פחדו והיה מבקש רחמים מאסתר בעבור היות הנשים רחמניות יותר מהזכרים:
פסוק ח:לכבוש. כמו וכבשה והטעם כאילו היא ברשותו לעשות בה חפצו:
פסוק ח:חפו. כסו ככה מנהג המלכים כאשר יכעסו יכסו המשרתים את פניו שלא יפגעו עיני המלך בעיניו:
פסוק ט:ויאמר חרבונה. דברי יחיד כי חרבונה הוא אליהו ז"ל, ולפי דעתי שהטעם שזה הסריס הוא הנזכר בתחלת הספר כי הוא מהז' הסריסים עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו כאלו אליהו ז"ל היה שהוא הבשר בבוא הישועה:
פסוק י:ויתלו את המן. הסריסים הנזכרים למעלה, וכף שככה עיקר ובאה כף והשכותי דגושה להתבלע הכפל:
