ויען איוב (לאליפז) - המשך

כאשר כלה לדבר נגד רעיו אשר חשדוהו חינם, חזר לברר דרכו, אמר –

הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־(עֲלֵי־)אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃
(איוב ז א)

אחרי שהודעתי שהעולם הזה אין בו שום טוב (וכמו שאמר שלמה "כי רע עלי המעשה"), אז גמר אומר: הֲלֹא הצָבָא אשר לֶאֱנ֣וֹשׁ להיות חי עֲלֵי־אָ֑רֶץ הוא רק כִימֵי שָׂכִ֣יר, כמו השכיר העובד ימים אחדים ברב טורח ויגיעה למען יגיע שכר הקצוב מאדוניו, ואחר עבודתו ברב עמל אז שכרו איתו ופעולתו לפניו, אז ישקוט וינוח. כן האנוש שכור הוא בימי חיי הבלו בעמלו אשר יעמול בעולם הזה למען יקבל שכרו בעולם הבא; אבל העולם הזה אפס ואין טובו יחשב.

כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃
כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃
(איוב ז ב-ג)

כמו העֶבֶד אשר עבודתו קשה, יתאווה צֵ֑ל השמש אשר ינוח מיגיעתו בלילה, וּ֝כְשָׂכִ֗יר אשר רק יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ, ובעת עבודתו אין טוב לו, ותקצר רוחו מן העבודה הקשה, אך יחכה שכר פעולתו עדי ערב; כֵּ֤ן אני הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא של עולם הזה, כלומר נחלתי שבעולם הזה הייתה רק נחלת יַרְחֵי־שָׁ֑וְא, שדומים לעבודת העבד, אך רק שכרו יקוה. וכן לֵילוֹת של עָ֝מָ֗ל ורעות רוח מִנּוּ־לִֽי בזה העולם.

וזה מוסר השכל מן תולדות תלונתו, אשר יבחין כל איש כי ימי חיינו הבל, ויעשם כצל וכשכיר אשר יחכה רגע ינוח מעבודתו ויקבל שכרו, כן יחכה רק לנצחיות. ומזה יובחן כי תולדות תלונתו אמונה וצדק.

וחוזר למרי שיחו –

יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃
זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃
לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃
כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃
לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃
(איוב ז ו-י)

"יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג" – במה נחשבת תקוות האושר הגשמי, אם ימהר קל חיש יעבור, כמו מהירות האָרֶג הנזרק בין חוטי השתי.

"וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה" – שאין תקוה להם בזה העולם אחר עברם, כי לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ אחר מותו.

"זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י" – כל ימי חַיָּ֑י הם אך ר֣וּחַ ואין, אם כן למה אחכה שתשיב אותי על כני הלא לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב, שהרי אין טֽוֹב במציאות כלל בעולם החומרי, על כן טוב יותר כי לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי בזה העולם. תקוות זה העולם אפס, כי ימהר גז חיש ונעופה ואז –

"כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה" – כמו העָנָן אחר עשות פעולתו להרוות הארץ כולה יֵלַ֑ךְ לו, כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א ישוב עוד לפעול פעולתו בזה העולם. לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ, רק שב לשורשו.

"וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃" – מוזר ומנוכר הוא אצלו, שאינו עוד מסוג בני העולם, רק נעשה כבריה חדשה, לעולם קיים, כי שם חלקת מחוקק ספון. ועבור זה אמר "לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ", להבין כי לְבֵית֑וֹ אינו שב אבל שב הוא אל שרשו למעלה.

גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲ‍ֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃
(איוב ז יא)

אחרי שהודעתי תועלת התלונה להבין להתייאש מן העולם העובר, על כן לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ מלדבר במר נפשי כדי שיקחו הכל מוסר ממני בידעם מה הייתי ומה אני עתה. ממני ילמדו כי הבל ימינו, ומה טוב אחכה עוד להצליח בימי הבלי, אין זה הצלחה אמיתית.

על כן:

וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃
מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃
(איוב ז טו-טז)

המָוֶת נבחר לי מהיות לי עצמות בלא בשר כלל. טוב שתחנק נפשי לצאת מן העצמות. ואם להן תשברנה קרני רוחי, כי תשיב לי ששון ישעך, ואחרי בלותי תהיה לי עדנה, גם זה מָ֭אַסְתִּ, שהרי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה... כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי; אף בימי הצלחה המה הֶ֥בֶל ורוח.

ואחרי שהודיע המשל מעצמו, אז אמר על כלל האנושות:

מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃
וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃
חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃
וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃
(איוב ז יז-יח, כ-כא)

מה תועלת מכל החיים כִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ לפקוד על עווני כאילו עשה לך פגם וגרעון חלילה. הלא אם חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮; היש אפשרות לעשות פגם בתכלית השלמות? רק כי אתה נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם, להסיר ממנו כתמי עוונותיו והחטא על עצמו ישוב. אם כן, לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ, שתחשוב את עווני כאילו פגעתי בך? אשר ייסרתני בייסורים של כעס וחרון כאילו עשיתי לך. הלא אֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא, לנשוא עווני על שכמי, בפגמי נשמתי, ולך לא פגמתי חלילה, וּמֶ֤ה תועלת לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮? די לי בעונש תכליתי לנקני מעווני, וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י, אבל לא בעונש נקמה כי ניצבת עלי כאויב; אם לא לידע ולהוודע שאין משפט מיושר בעולם הזה כלל, רק בעולם הנצחי – שם משפט צדק.