א הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־(עֲלֵי־)אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃ ב כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃ ג כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃ ד אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃ ה לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וגיש (וְג֣וּשׁ) עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃ ו יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃ ז זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ ח לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃ ט כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃ י לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃ יא גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲ‍ֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃ יב הֲ‍ֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃ יג כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃ יד וְחִתַּתַּ֥נִי בַחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַעֲתַֽנִּי׃ טו וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃ טז מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃ יז מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃ יח וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃ יט כַּ֭מָּה לֹא־תִשְׁעֶ֣ה מִמֶּ֑נִּי לֹֽא־תַ֝רְפֵּ֗נִי עַד־בִּלְעִ֥י רֻקִּֽי׃ כ חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃ כא וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רמב"ן

רמב״ן

פסוק א:
הלא צבא לאנוש עלי ארץ, עתה יתחיל בטענה שנית, ויתלונן לאמר כי ימי האדם צבא, כי שנותיו קצובים ומצפה לכלות ימיו כשכיר, כי יודע הוא באמת שיכלו ימיו, ואשר הנחיל מן הירחים שוא המה, ולילות של עמל במנין נמסרו לאדם, כי בשכבו יאמר מתי יהיה בקר, ומדד ערב וימדוד הלילה כמה ארוכה, ובעלות השחר ישבע נדודים עד הערב כי תקראנה צרות רבות ורעות ביום ובלילה:
פסוק ד:
ומדד ערב, יחסר המודד, כי התלונה עליו ועל כל האדם, וראוי להיות ואמרתי מתי אקום ומדד האדם הערב. או מדד כמו מודד:
פסוק ה:
בשרי, שהוא הגוף לבוש רימה ועפר, כי בסוף יהיה כך, או יאמר על הכנים והגרב והחרס אשר יבואו בו, והעור יבקע והוא נמס כי יזוב דם ורפש וטיט. ויש מפרשים וימאס כמו וימסס, וכן ימאסו כמו מים, וכן אמר התרגום ואיתמסי:
פסוק ו:
ימי קלו,? יאמר כי ימי האדם קלים מן הארג אשר ישלח האורג בבגד:
פסוק ו:
באפס תקוה, באין תוחלת. ואחרים פירשו מן תקות שני:
פסוק ז:
זכור כי רוח חיי, כנגד האל אמר, ומאשר הוא נודע כי תוכחת עמו איננו מזכירו ברוב מקומות בספר. או יחזור למרחוק על האלוה הנזכר בפסוק ויואל אלוה, וטעם הפסוקים האלה כלם כי האדם קצר ימים ושבע רוגז ומיתה מעותדת לו על כל פנים, וכאשר אין זכותו מציל אותו מן המות ולא מחזיר אותו לביתו מן שאול, גם חטאו אינו בדין שיתן עליו עונש אחר, על כן היה ראוי שיחדל ממנו כי הבל ימיו. ויש מפרשים כן הנחלתי לי ירחי שוא עם שלשה פסוקים הבאים אחריו, כי יתאונן על מכותיו, ומה שפירשתי נכון יותר בקשרי הענין:
פסוק י:
ולא יכירנו עוד מקומו, רמז לאנשי המקום, כדרך וכל הארץ באו מצרימה, ארץ כי תחטא לי, מחטאת סדום, ורבים כן:
פסוק יב:
הים אני אם תנין, אם אני כים אשר יהמו ויחזרו מימיו, אם כתנין הגדול אשר בתוכו:
פסוק יב:
כי תשים עלי משמר, כאשר שמת עליהם החול גבול לים, ויתגעשו גליו ולא יעברוהו, והתנין בנבכי תהום כלוא ולא יצא מכל משבריו וגליו, והמשל כי כן שם עליו משמר, והוא זמן חיותו, כי לא יוכל לצאת מן החיים אשר הוא בתוכם כים, וכל משבריו יעברו תמיד עליו כתנין אשר בתוכו ואין לו מקום הצלה, ולא בהקיץ ולא בהיותו ישן, ע"כ יבחר מחנק:
פסוק יג:
ישא בשיחי משכבי, חשבתי כי משכבי יסבול וישא עמי במשא שיחי וכעסי, ולא כן הדבר: כי
פסוק יד:
וחתתני בחלומות, כי מרוב חליו יראה חלומות מבעתים ושוברים כחו, כענין בחולי המרה השחורה, או השטן יחלימהו לבעת אותו:
פסוק טז:
מאסתי לא לעולם אחיה, שב אל עצמותי או אל נפשו, כאומר מאסתי חיי כי לא לעולם המה, לכן חדל ממני ואל תגמלני כפשעי כי הבל ימי ואין בהם תוחלת אם אצדק. והוא סוף התלונה הזאת אשר יטעון כאשר פירשתי. ועתה יחזור לתלונה שלישית ויאמר:
פסוק יז:
מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, לפקדו תמיד ולבחון אותו בענש חטאיו, כי החטא מה יזיק לך, שאתה
פסוק כ:
נוצר האדם, כלומר שומר אורחותיו. והנכון בעיני כי נוצר האדם רוצה לומר שהוא ישמרהו ויחיהו, ולכן יאמר בתימה, אתה שאתה מחיה האדם ותבחר בו למה תענישהו: ואם חטאתי מה אפעול עוד ואעשה לפניך, ותתרצה אלי, התרצה באלפי אלים וקרבנות, או במה יכופר העון לי:
פסוק כא:
ומה לא תשא פשעי, מדעתך שאמות בו וחיי הבל. ומלת ומה אומרים שהיא חסר למ"ד, כלומר ולמה לא תשא פשעי. והנכון בעיני שהוא כמו מה אנוש, ומה החטא והפועל הלא הכל הבל ורוח הולך:
פסוק כא:
לא תשא פשעי בעבור כי עתה לעפר אשכב ואהיה אני ומעשי כולם אין, כמו שפירשתי. וכבר ביארתי הענין הזה באר היטב. והנה בכל זאת לא יתהלל איוב ולא יאמר כי הוא צדיק עד שהביאוהו חביריו לזה על כרחו, כאשר אפרש: