א הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־(עֲלֵי־)אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃ ב כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃ ג כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃ ד אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃ ה לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וגיש (וְג֣וּשׁ) עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃ ו יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃ ז זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ ח לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃ ט כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃ י לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃ יא גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲ‍ֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃ יב הֲ‍ֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃ יג כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃ יד וְחִתַּתַּ֥נִי בַחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַעֲתַֽנִּי׃ טו וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃ טז מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃ יז מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃ יח וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃ יט כַּ֭מָּה לֹא־תִשְׁעֶ֣ה מִמֶּ֑נִּי לֹֽא־תַ֝רְפֵּ֗נִי עַד־בִּלְעִ֥י רֻקִּֽי׃ כ חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃ כא וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הֲלֹא־צָבָא, קצבה לשְנות חיי אֱנוֹשׁ, אדם עֲלֵי־אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר, הנשכר לזמן מסוים ולא יפעל מעבר לו, כך קצובים יָמָיו של אדם. לאחר שאדם גומר את עבודתו בעולם, אין הוא נשאר בו אפילו רגע נוסף.
פסוק ב:
האדם בעולם כְּעֶבֶד יִשְׁאַף־צֵל. אין הוא חפשי, אך לפחות בעת שעבודו הוא מבקש לנוח קצת בצל, וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה לקבל את שכר פָעֳלוֹ.
פסוק ג:
כֵּן – כעבד שזמנו קצוב, והוא תלוי לחלוטין באדונו, הָנְחַלְתִּי לִי, נפלו בחלקי יַרְחֵי־שָׁוְא. חודשים ריקים מתוכן, וְלֵילוֹת עָמָל, ייסורים מִנּוּ, זימנו לִי.
פסוק ד:
אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי, בלכתי לשכב בלילה אני אומר: מָתַי אָקוּם, וּמִדַּד, מדד לבי את העָרֶב. בייסורי המתנתי שיגיע קצו של הלילה. וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים, נדודי שינה עֲדֵי־נָשֶׁף, עד הבוקר.
פסוק ה:
לָבַשׁ, התכסה בְּשָׂרִי ברִמָּה, וְגוּשׁ עָפָר נעשה עוֹרִי, והוא רָגַע, נסדק, נבקע, וַיִּמָּאֵס, ונעשה מאוס.
פסוק ו:
לעומת לילות הייסורים, שנמשכו ללא סוף, יָמַי, ימי הטובה קַלּוּ, עזבו אותי מהר יותר מִנִּי־אָרֶג, ממהירות האריגה, וַיִּכְלוּ, הם הסתיימו בְּאֶפֶס, בלי שום תִּקְוָה.
פסוק ז:
ה', זְכֹר כִּי כמו רוּחַ חולפים חַיָּי. אינני יצור נצחי, ואין ביכולתי לשאת את כל זאת. לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב, כפי שראתה בעבר.
פסוק ח:
לאחר שאמות, לֹא־תְשׁוּרֵנִי, תראה אותי עֵין רֹאִי, העין שתרצה לראות אותי. אתה רק נותן עֵינֶיךָ בִּיוכבר אֵינֶנִּי.
פסוק ט:
כמו שכָּלָה, מתפוגג ונעלם עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד לשְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. המוות אינו הפיך.
פסוק י:
המת לֹא־יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ המכובד שהיה לו בחייו. המקום שבו חי יאבד כל זיקה אליו, ולא ישמר את זכרו.
פסוק יא:
אתה אינך מרפה מלייסרני, וגַם־אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ, אמנע את פִּי מלדבר אליך. אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, מתוך צרותי, אָשִׂיחָה בְּמַר, במרירות נַפְשִׁי:
פסוק יב:
הֲיָם המאיים להטביע הכול בתוכו אָנִי, אִם־תַּנִּין, יצור קדם שהחזקת בכוחך כִּי־תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?! אינני מפלצת ים המבקשת להשתלט על עולם היישוב, שיש לבלמה כדי למנוע את פגיעתה הרעה.
פסוק יג:
כִּי־אָמַרְתִּי בלבי, קיוויתי: תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי, מיטתי, יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. אמצא מפלט מצרותי ומרירותי בשינה. אלא שגם אז לא יכולתי לנוח בשקט –
פסוק יד:
וְחִתַּתַּנִי, הפלת עלי אימה בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת הלילה תְּבַעֲתַנִּי, הבהלת אותי.
פסוק טו:
וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי. נפשי מעדיפה להיחנק. המָוֶת טוב לה מלחיות חיים כאלה בעַצְמוֹתָי, בגופי.
פסוק טז:
מָאַסְתִּי בחיי כמות שהם. מאחר שלֹא־לְעֹלָם אֶחְיֶה, חֲדַל מִמֶּנִּי, הפסק לייסרני והנח לי לחיות חיים שיש בהם תוחלת ומשמעות, כִּי־הֶבֶל יָמָי.
פסוק יז:
במָה נחשב אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ, שאתה מעריך אותו, ולפיכך – כִי־תָשִׁית, תשים אֵלָיו לִבֶּךָ?!
פסוק יח:
וַתִּפְקְדֶנּוּ אתה זוכר להשגיח עליו לִבְקָרִים, בכל בוקר, לִרְגָעִים, בכל רגע תִּבְחָנֶנּוּ. מדוע אתה מתבונן כל העת במידותיו ובמעשיו של האדם בהשגחה פרטית?!
פסוק יט:
כַּמָּה זמן לֹא־תִשְׁעֶה, תרפה מִמֶּנִּי?! לֹא־תַרְפֵּנִי עַד־בִּלְעִי רֻקִּי, אפילו זמן קצר כמשך זמן של בליעת רוק.
פסוק כ:
גם אם חָטָאתִי, מָה אֶפְעַל לָךְ?! הרי חטאי אינם משפיעים עליך כלל, נֹצֵר, שומר הָאָדָם. הרי אתה מרומם מכול. לָמָה שַׂמְתַּנִי, הפכת אותי לְמִפְגָּע לָךְ, מטרה לפגיעותיך, או כמי שעשוי לפגוע בך, כביכול, וָאֶהְיֶה עָלַי, עליך, כביכול, לְמַשָּׂא?!
פסוק כא:
וּמֶה, מדוע לֹא־תִשָּׂא, תסלח לפִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת־עֲוֹנִי?! כִּי־עַתָּה, עוד מעט לֶעָפָר אֶשְׁכָּב, אקבר, וְשִׁחַרְתַּנִי, תחפש אותי – וְאֵינֶנִּי. הנח לי להשתחרר מהייסורים הללו. אחיה כמה שאחיה, אמות מתי שאמות, אך אין טעם להוסיף עוד סבל מתמשך. למרות שאיוב מזכיר כאן את חטאיו, אין הוא רואה בהם את הגורמים לסבלו. הוא מודה שכאדם יכול להיות שהוא חטא, אבל העונש שקיבל איננו מקביל לכל החטאים שהיו באפשרותו לעשות. אשר על כן, הוא לא מבין למה אירע לו כך, ויתרה מזו – הוא מתלונן. אם קודם לכן הוא תיאר כמה קשה לו וכמה הוא מיוסר, כעת הוא פשוט מבקש למות בשקט.