א הֲלֹא־צָבָ֣א לֶאֱנ֣וֹשׁ על־(עֲלֵי־)אָ֑רֶץ וְכִימֵ֖י שָׂכִ֣יר יָמָֽיו׃ ב כְּעֶ֥בֶד יִשְׁאַף־צֵ֑ל וּ֝כְשָׂכִ֗יר יְקַוֶּ֥ה פָעֳלֽוֹ׃ ג כֵּ֤ן הָנְחַ֣לְתִּי לִ֭י יַרְחֵי־שָׁ֑וְא וְלֵיל֥וֹת עָ֝מָ֗ל מִנּוּ־לִֽי׃ ד אִם־שָׁכַ֗בְתִּי וְאָמַ֗רְתִּי מָתַ֣י אָ֭קוּם וּמִדַּד־עָ֑רֶב וְשָׂבַ֖עְתִּי נְדֻדִ֣ים עֲדֵי־נָֽשֶׁף׃ ה לָ֘בַ֤שׁ בְּשָׂרִ֣י רִ֭מָּה וגיש (וְג֣וּשׁ) עָפָ֑ר עוֹרִ֥י רָ֝גַ֗ע וַיִּמָּאֵֽס׃ ו יָמַ֣י קַ֭לּוּ מִנִּי־אָ֑רֶג וַ֝יִּכְל֗וּ בְּאֶ֣פֶס תִּקְוָֽה׃ ז זְ֭כֹר כִּי־ר֣וּחַ חַיָּ֑י לֹא־תָשׁ֥וּב עֵ֝ינִ֗י לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ ח לֹֽא־תְ֭שׁוּרֵנִי עֵ֣ין רֹ֑אִי עֵינֶ֖יךָ בִּ֣י וְאֵינֶֽנִּי׃ ט כָּלָ֣ה עָ֭נָן וַיֵּלַ֑ךְ כֵּ֥ן יוֹרֵ֥ד שְׁ֝א֗וֹל לֹ֣א יַעֲלֶֽה׃ י לֹא־יָשׁ֣וּב ע֣וֹד לְבֵית֑וֹ וְלֹא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקֹמֽוֹ׃ יא גַּם־אֲנִי֮ לֹ֤א אֶחֱשָׂ֫ךְ פִּ֥י אֲ‍ֽ֭דַבְּרָה בְּצַ֣ר רוּחִ֑י אָ֝שִׂ֗יחָה בְּמַ֣ר נַפְשִֽׁי׃ יב הֲ‍ֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר׃ יג כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי תְּנַחֲמֵ֣נִי עַרְשִׂ֑י יִשָּׂ֥א בְ֝שִׂיחִ֗י מִשְׁכָּבִֽי׃ יד וְחִתַּתַּ֥נִי בַחֲלֹמ֑וֹת וּֽמֵחֶזְיֹנ֥וֹת תְּבַעֲתַֽנִּי׃ טו וַתִּבְחַ֣ר מַחֲנָ֣ק נַפְשִׁ֑י מָ֝֗וֶת מֵֽעַצְמוֹתָֽי׃ טז מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי׃ יז מָֽה־אֱ֭נוֹשׁ כִּ֣י תְגַדְּלֶ֑נּוּ וְכִי־תָשִׁ֖ית אֵלָ֣יו לִבֶּֽךָ׃ יח וַתִּפְקְדֶ֥נּוּ לִבְקָרִ֑ים לִ֝רְגָעִ֗ים תִּבְחָנֶֽנּוּ׃ יט כַּ֭מָּה לֹא־תִשְׁעֶ֣ה מִמֶּ֑נִּי לֹֽא־תַ֝רְפֵּ֗נִי עַד־בִּלְעִ֥י רֻקִּֽי׃ כ חָטָ֡אתִי מָ֤ה אֶפְעַ֨ל ׀ לָךְ֮ נֹצֵ֪ר הָאָ֫דָ֥ם לָ֤מָה שַׂמְתַּ֣נִי לְמִפְגָּ֣ע לָ֑ךְ וָאֶהְיֶ֖ה עָלַ֣י לְמַשָּֽׂא׃ כא וּמֶ֤ה ׀ לֹא־תִשָּׂ֣א פִשְׁעִי֮ וְתַעֲבִ֪יר אֶת־עֲוֺ֫נִ֥י כִּֽי־עַ֭תָּה לֶעָפָ֣ר אֶשְׁכָּ֑ב וְשִׁ֖חֲרְתַּ֣נִי וְאֵינֶֽנִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
צבא. בא גם על הזמן, כי מלאה צבאה (ישעיהו מ׳:ב׳), כל ימי צבאי (לקמן י"ד י'), והוא על משך הזמן הקבוע לאיזה דבר, שמציין קבוצת חלקי הזמן הרגעים והשעות והימים כצבא, שהם קיבוץ אישים להיות חיל כללי, ור"ל שיש להאדם משך זמן קבוע כמה יחיה עלי ארץ:
פסוק ב:
כעבד, כשכיר, העבד קנוי לזמן, קבוע או בלתי קבוע, כמו עבד עברי, עבד כנעני. והשכיר מושכר למלאכה ידועה:
פסוק ג:
הנחלתי. מבנין הפעל שקבלתי את הירחים לנחלה, והירחים הם נתנו לי מנה לילות עמל. מציין שאיבוד זמן הכולל קבל נחלת עולם, ועי"כ יקבל עמל פרטי בכל לילה, ור"ל כי בעלי הכאב ימצאו מנוחה בלילה ע"י השינה, רק שע"י כאב היום יתחקה הכאב על כח הדמיון ויבהלהו גם בשינה, עד שבשכבו יאמר מתי אקום. ומדד ערב, משורש נדד:
פסוק ד:
ערב נשף. ערב מתחיל מהערבת השמש, ונשף בא על זמן הצמצום המבדיל בין יום ללילה שיזרח בו כוכב הנשף בין בתחלת היום בין בתחלת הלילה, כמ"ש חז"ל ברכות ד' תרי נשפי הוו:
פסוק ה:
רגע. פי' המפ' מענין בקיעה, וכן רוגע הים (ישעיה ל' נ"א) על רגעי ארץ (תהלות ל"ה), ולפי פירושי בכ"מ, לא בא פעל רגע מענין בקיעה רק פה, ולכן טוב יותר לפרש גם פה מענין מנוחה ומרגוע, עורי י"ל מנוחה מן הרימה, אחר שכבר נמס ואיננו, ולכן רק הבשר התלבש מהם, וימאס כמו וימסם, שלפעמים יבא הא' תמורת אות הכפל, כמו אשר בזאו נהרים ארצו (ישעיהו י״ח:ב׳):
פסוק ו:
קלו מני ארג. מליצה זו התבאר בפרטות ישעיה (סי' ל"ח) קפדתי כאורג חיי עמש"ש:
פסוק ז:
רוח חיי. כמו רוח הולך ולא ישוב, תצא רוחו ישוב לאדמתו. לראות, תשורני. שור הוא הראיה מרחוק, בעת שעין רואי לא תשורני אף מרחוק, אז לא אראה עוד גם מקרוב:
פסוק ח:
רואי. שם, עיניך בי, ראיית עין שאחריו ב', מורה על הפלאה ועיון בדבר היטב, עיניו בגוים תצפינה, באובי ראתה עיני:
פסוק יא:
(יא-יב) אדברה, אשיחה. הדבור יהיה בהשכל ודעת, וביחוד יציין הדבור והוכוח בארך ובראיות, והשיח הוא הדבור הפנימי הנפלט שלא מדעת, כמו כי שיח וכי שיג לו, וע"כ אמר אדברה בצר רוחי, כי הרוח יציין ג"כ רוח השכל, ויצייר שבטנו מלא ראיות וויכוחים עד שרוחו צר לו המקום וע"י הדבור ירוח לו, כמ"ש לקמן אדברה וירוח לי, והשיח הוא במר נפשו, מצד מרירת נפשו יפליט דברים בלי דעת, ונגד השיחה אמר הים אני, כי לעצור השיחה הוא לעצור בעד הטבע, ונגד הדבור שהוא ברצון אמר אם תנין, כי התנין פעולתו ברצון:
פסוק יג:
ערשי משכבי. הערש עשוי בתמונה מיוחדת למשכב החולים והחלשים, והמשכב כולל כמ"ש עמוס (ג' י"ב) תהלות (ו'). ישא בשיחי, כמו ונשאו עליך בניהם קינה (יחזקאל כ"ז ל"ב)ס:
פסוק יד:
חלומות חזיונות. החלום מודיע לו את העתיד, ע"כ אמר וחתתני, כי נשבר לבו ע"י בשורות רעות והחזיון יראה לו צורות מבהילות שנבעת מפניהם וע"כ אמר תבעתני:
פסוק טו:
מחנק, שם ע"מ מפעל, דבר החונק, ומלת ותבחר נמשך לשלשה, (ותבחר) מות, (ותבחר) מאסתי, ר"ל את אשר מאסתי:
פסוק יח:
ותפקדנו, תבחננו. הפקידה הוא אחר הזכירה, שהוא לעשות לו איזה דבר טוב או רע, והבחינה נרדף עם נסיון, שיבחננו בכל רגע לדעת תכונתו וענינו:
פסוק כא:
לא תשא פשעי, ותעביר על עוני. הכתוב אומר (מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע, שהעון שהוא עוות השכל והמינות והכפירה הוא קשה יותר מפשע, שהוא המרידה בלא כפירה בשרשי הדת, וע"כ אינו עובר על עון שהוא שימחול אותו מכל וכל רק נושא וסובל אותו וכמש"ש אבל איוב שהיה בטוח מפשע ומרידה, אבל לא מעון וכפירה, כי בתלונותיו הכחיש שרשי האמונה העקריים, אצלו היה העון קל מפשע לכך אמר בהפך: