פסוק א:הלא צבא כו'. התחיל לערוך לפניו יתברך ואמר הלא צבא כו' כי הנה אם רופא אומן יחיה את הנוטה למות הלא אם יעבדהו כל הימים אשר הוסיף לחיות אחרי כן הוא ראוי בלי שכר ומה גם עתה כי הוא יתברך נותן צבא לאנוש עלי ארץ שהיה מהראוי לא יוציאם רק לעבודת הנותן לו צבא מהחיים ועם כל זה הוא יתברך קובע לו שכר וזהו וכימי שכיר ימיו שנותן הוא שכר כל יום שנעבדהו ועל פי דרכו רמז כי אגירי דיממא אנן:
פסוק ב:וראה נא ה' יתרון כשרון עבודתי כי הנה לא כעבד יקוה פרס ולא כשכיר המקוה שכרו אני עמך רק כעבד שאינו מקוה פרס מרבו רק שואף צל קורת רבו לנוח בלבד שהוא שלא על מנת לקבל פרס וגם שידעתי שיש שכר רב הייתי כשכיר שלא יעבוד לתקות שכר פעולתו רק כשכיר שכל ישע וכל חפץ לעבוד העבודה במה שהיא מבעליה ובעשותו עבודה אחת מקוה ומתאוה פעולה כיוצא בה וזהו וכשכיר יקוה פעלו והיא מדת מלאכי השרת כמו שאמרו ז"ל על פסוק עושה דברו לשמוע בקול דברו ואמרו שזה כונת נעשה ונשמע כי נעשה מצוה ואז נשמע לעשות אחרת:
פסוק ב:(ב) ובעשותי כן כדברים האלה כעבד ישאף כו' הנחלתי לי ירחי שוא והוא כי הימים מפאת עצמם שוא והבל בלתי ממשיים המה ועל ידי כשרון תורה ומצות הנעשים בהם נעשים ממשיים רוחניים חיים וקיימים שמורים לנחלה לו כענין ויקרבו ימי ישראל כו' וזהו כן להיותי עושה כן כעבד ישאף צל כו' בעשותי כן הנחלתי לי ועשיתי לנחלה קיימת לי הירחים שהם איכותם שוא וגם לילות עמל הוכנו לי כי עם שאגירי דיממא אנן ולא היה לי שכר להזדמן לי לנחלה רק הימים עם כל זה גם לילות עמל בעבודתך מנו והוכנו לי כי גם בלילה לא שכבתי:
פסוק ד:והטעם כי אם שכבתי בלילות הנזכרות מיד ואמרתי מתי אקום לעבוד את ה' ומה גם לר' יוחנן שאמר איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא שיאמר שהיה אומר מתי אקום לעסוק בתורה והוא כי היה אומר בפה מתי אקום מזכיר העת שהייתי חפץ לקום ואז היה הערב הוא הלילה נמדד ונחצה שהייתי נעור וקם בעת ההיא כי ערב הוא לילה כמה דאת אמר קרא לילה ויהי ערב כו' וכן כתבו המפרשים ומדד פועל עבר ונכון לפי זה כאלו נמדד לילה כאמרו ושמא תאמר אם מרבה היית להשכים או עמל כל הלילה בתורה הלא ביום היית מתנמנם כאיש נדהם ועבודת ה' ביום לא תהיה כראויה ומה גם לעת ערב מחצי היום ולמעלה לזה אמר ושבעתי נדודים עדי נשף שבראותי את עצמי מהנמנם להעביר שינה הייתי קם על עמדי ומתנודד אנה ואנה עדי נשף ובהתנודדות הייתי נעור ועוסק בעבודת שמים ואם תחזור שינה הייתי מתנודד שנית וכן עדי נשף:
פסוק ה:ועתה לא אוכל לעשות כן כי לבש בשרי רמה כי שני מיני שחין היו לו האחד לח אבעבועות של ליחה שהוא כגוף הרמה ועוקצת ומזה נעשה כלבוש כל גופי מעור לבשר כאלו לבוש בשרי רמה וגם לבוש גוש עפר הוא המין השני שחין יבש הוא חום השורף כאש ומחמת ריבוי הליחה ושריפת האש בין עור לבשר נקרע עורי וזהו עורי רגע והיו מהליחה שהמשיל לרמה היתה כל כך ליחה יוצאת שנעשה כל עורי מבחוץ מאוס ואיך אעבוד את ה' יום ולילה כדרכי בצרה הזאת:
פסוק ו:ועם כל צרת גופי הגדולה הזאת איני דואג רק על העדר אושר הנפש והוא כי הנה למדונו חז"ל בספר הזוהר כי מתורה ומצות שאדם עושה בעולם הזה נעשים לו לבושי מכלול כי כל מצוה שאדם עושה מתחברת עם אשר קדמה לה עד אשר נעשה בגד כאורג הזה שחוט לחוט קו לקו אורג בגד שלם עוד למדנו מחכמי האמת כי כל הימים שאדם מקיים בהם מצות קונים חיות וקיום מעותדים לעת סילוק האיש להתקרב להתראות ולהעיד כל הנעשה בהם והוא מאמר איוב באמרו כן הנחלתי לי ירחי שוא כמדובר שעל ידי עסק הרב בתורה ומצות עשה נחלה קיימת לו מהימים וירחים שלמים אשר איכותם מצד עצמם היה הבל מה שעתה אחר שלבש בשרו רמה כו' אינו יכול לעשות כאשר בתחלה אמר עתה מי יתן ולא הייתי מפסיד רק מה שלא עשיתי מאז הוכיתי בשחין כי אם גם כל הימים הראשונים יפלו מקיומם ואיכותם הקדוש כי הלא וימי אשר קנו קיום על יד מצותי קלו להיות מעותדים להתקרב בעת סילוקי להעיד וממה נעשו הימים ההם הלא הוא מני אורג שהוא כי מהארג שהייתי אורג ומחבר מצוה במצוה ונעשה ארג של חלוקא דרבנן הוא הלבוש של מצות לרוח ונשמה מזה היו הימים שקלו ויהיה מני ארג כמו מני מכיר שהוא כאומרו ממכיר כן הוא פה כאומרו מארג ואויה לי כי אין צריך לומר שלא נעשית עוד אריגה וקיום ימים כי אם גם ויכלו הימים ההם בעון אפס תקוה אשר ברוב שיחי וכעסי אבדתי התקוה והבטחון והיה כמתלונן שהביאהו יתברך ע"י יסוריו לחטא ולאבד טובו:
פסוק ז:זכור כי רוח כו'. מה שאמרתי שעל ידי אפס תקוה אתעתד לאבד כל זכותי הלא תאמר אלי כי עוד חזון למועד ועדיין אוכל לתקן ולהחזיק בתורה ומצות ולא ארפם הנה רואה אני הכנה רעה להיטיב כי הלא זכור כי רוח חיי כי אין היות נפשי בגופי בדרך טבע כי אם רוח חיים כי השטן אשר הוא הוא מעמיד נפשי בקרבי והוא מאמרם ז"ל על רק את נפשו שמור גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב שהיה מעמיד נפשו בו כהעמיד יין בחבית שבורה ואם כן אפוא בחיים שעל ידי כח הטומאה המחטיא את כל העולם איככה אוכל להשכיל להיטיב באופן שירא אני כי לא תשוב עיני אשר ראה בטרם צאתי לעולם הטוב של עולם הבא לא תשוב לראותו עוד ובאמרו לא תשוב עיני כוון גם אל מה שטרם צאת האדם מהעולם הזה מראין לו טובו כל עולם הבא. או יאמר זכור כו' כמאמר ספר הזוהר כי איוב היה בן יבמה ושעל כן היה מעותד להיות בעל יסורין ועוד ידענו מספר הזוהר כי בן היבמה נוצר מרוח אשר נשאר בה מבעלה הראשון והוא מקשקש במעהא ובו נוצר הולד ובזה יאמר מה חפצי בחיים זכור כי רוח דמכשכש מאבי הוא חיי כלומר כי בן יבמה אני מעותד ליסורין ועל כן אחר שהחלו יסורין להחזיק בי לא ירפוני באופן כי לא תשוב עיני לראות טוב או יאמר במה שכתבנו למעלה באמרו אשר חמתם שותה רוחי כי חצי חליו לא היה כח בגוף לסבלם כדרך המוכים שהחומר סובל וכשאין יכול אז הנפש יוצאת אך חצי שדי שעמדי אין כח בחומר לסבול אלא שרוחי שותה ארסיותם וזה שלא בטבע אינו מתמיד וזהו זכור כי רוח חיי הוא רוחי כי אין שום כח בגופי לחיות ועל כן טוב מותי מיד כי גם שאאריך אין תקנה כי לא תשוב עיני לראות טוב ובהרפות רוחי מלשתות חמת חליי אמות כי לא יעצר כח גופי להתקיים:
פסוק ח:ושמא תאמר כי אתה תשגיח בי לעזרני להכשיר מעשי ולקיימני הנה לא תשורני כו' והוא בשום לב אל אומרו עין רואי כי מי לא ידע שהעין הוא של רואי. אך הנה כתבתי בביאור של מסכת אבות כי עין האדם לא יקרא עין רואה שאין הראות טבעי בו רק כמראה מלוטשת ומקבלת מהאור אך עין של מעלה היא עין של רואי בעצם. והנה במדרש חזית הקשו ז"ל שכתוב אחד אומר עיני ה' אל צדיקים וכתוב אחד אומר עין ה' אל יראיו אלא כאן כשהדור זכאי מביט בב' עינים כאן כשאין הדור זכאי שהוא מביט בעין אחד ואחשוב כוונו כי כשהדור זכאי גם בעין בחינת הדין ישגיח בהם וכשאינו זכאי בעין רחמים בלבד. ונבא אל הענין אמר הנה ירא אני שעל ידי אפס תקותי אמשך להפקר עד גדר שלא תשורני ותשגיח בי אפילו עין אחד של רואי שהוא עין ה' שהוא של רואי באמת שלא אהיה מכלל יראיו שנאמר בהם עין ה' אל יראיו באופן שלא ישגיח הוא יתברך בי בשום פנים לכן טוב טוב הוא שכעת שאיני צדיק עדיין ועיניך בי שהם שניהם עיני ה' והוא אומרו למעלה וה' לקח שהוא הוא ובית דינו תסלקני ואינני בעולם טרם אתקלקל בדברי עונות ואפסיד הכל וזהו עיניך בי ואינני:
פסוק ט:ומה שאתיירא פן ארשע הוא כי ג' הדרגות יש ברשעים יש שכמו שהוא בלתי אפשר שאחר שכלה ענן וילך כי הנה איננה כן יורד שאול לא יעלה כלומר מי שהוא כן כדרך הזה יורד שאול לא יעלה שיורד כגדר זה שגופו כלה לא יעלה כי תהיה נשמתו נשרפת הם אותם שמנו חכמים ז"ל שיש להם משפט זה:
פסוק י:ויש גדר שני שלא ישוב עוד לביתו שהגוף שהוא בית לנפש נאבד לגמרי כענין תוהה על הראשונות חס ושלום והנפש נתקנת ויש שאינו כל כך חמור רק שלא יכירנו עוד מקומו העליון שאינו שב אל מקורו העצמיי:
פסוק יא:והנה גם שאיני מאלו כי צדיק אני עם כל זה ירא אני פן גם אני עם היותי צדיק לא אחשך פי בצערי ואדברה נגד ה' דברים קשים וזהו אדברה בצר רוחי שאין דבור אלא לשון קושי מחמת צר רוחי כי עד כה אינני מדבר דברי קושי כמטיח חס ושלום רק דרך שיחה בעלמא וזהו אשיחה במר נפשי:
פסוק יב:ומה שאירע פן אבא לדבר בצר רוחי הוא בראות כי הים אני כו' כי הלא צוית את השטן ישמור את נפשי בל תצא כמו שאמרו ז"ל ממשל החבית כנ"ל כי גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב והלא הים אני שכדי שלא ישטוף העולם ויאבדנו שמת עליו גבול ומשמר או אם תנין לבל ימית האם היתה נפשי בצאתה מאבדת העולם כים או את איש כתנין שעל כן שמת עלי את השטן למשמר בל תצא מגופי:
פסוק יג:כי אמרתי כו'. מהראוי יאמר אשא שיחי במשכבי כי גם שנהפך כאילו יאמר במשכבי שיחי כל זה איננו שוה אל אומרו ישא ולא אמר אשא שיורה שעל הזולת ידבר ואיננו וגם תחלה קראה ערש ואחרי כן משכב. אך יאמר במה שכתבנו כי אומרו תשים עלי משמר הוא השטן המשמר נפשו בגופו על כן אמר הנה כאשר אמרתי תנחמני ערשי כי כאשר אשכב ואישנה אז תצא רוחי ותעלה כמשפט לכל הישנים ואנחם בצאתה והוא ענין מאמר ספר הזוהר כי ברצות ה' דרכי איש צדיק תמים בעלות הנפש בלילה תעלה בקרב קדושים דבקים בו יתברך ומראים לה חלומות טובים וצודקים אך אם לא טובה היא תפגע בזרים חיצונים ומראים לה שקרים ואימות חזיונות מבהילים אמר הנה אמרתי תנחמני ערשי כו' והוא כי הנה הנפש תקרא שוכבת חיק האיש כמאמרם ז"ל על פסוק משוכבת חיקך שמור פתחי פיך שהיא הנפש שישמור פתחי פיו כי היא תעלה בכל לילה ותגיד דבר מכל אשר עשה ביום או הוציא מפיו. ונבא אל הענין אמר הנה ברוב שיחי בצרתי אמרתי הנה תנחמני ערשי בשכבי כי ישא ה' בשביל שיחי ותלונתי בצרתי את משכבי היא נפשי שוכבת חיקי ישאנה למעלה אצלו יתברך לדבר על לבה על צערה לנחמה כי חלקו היא וממנה ימשך לי חלומות טובים מתנחומות אל אשר ינחמנה:
פסוק יד:ויתהפך לי כי אדרבה וחתתני בחתחתים וחזיונות מבהילים מכח חיצונים כי דבקה בשטן הדבק בה לשומרה ובסיעתו כי הוא ראש שלהם וזהו וחתתני בחלומות וגם מחזיונות שמתדמים בעיני מחמת דבקות השטן שנצטוה את נפשו שמור באופן תבעתני:
פסוק טו:ועל כן תבחר מחנק נפשי כו' והוא כי הנפש והגוף כל אחד ירגיש צער מתחולל כמדובר אמר כי שניהם בויכוח לדעת ביניהם מה טוב להנצל מהרעה הגדולה והנה מה שתבחר נפשי הוא מחנק שאחנק עצמי ומורה היתר לומר כי גברא קטילא יקטיל כי הלא לא תתיחס מות רק מעצמותי כי עור ובשר כבר מתו כאומרו לבש בשרי רמה כו' ואין חיות זולתי מפש בעצמות וגם להיותה היא כמסולקת מהגוף שעל דרך נס תתקיים בו על כן תבחר בזה כמדומה לה שלא תעש:
פסוק טז:ואמר כי במה שבחרה הנפש הנה מאסתי אני החומר עשות הדבר על ידי וזהו מאסתי והטעם הוא כי לא לעולם אחיה אם אעשה כן כי עדיין הנני מייחל שאם אני עתה כמת ישוב יחייני הוא יתברך אך אם כן אעשה לא לעולם אחיה כלומר בחיי עולם לעתיד על עון זה שיהיה גופי כלה אך מה שהוא סברתי של הגוף הלא היא חדל אתה ה' את הנפש שהזכרתי ממני בערשי הנז' שלא תחזור אלי בבקר כי הלא הבל ימי ואין בהם ממש כימים שהייתי עושה בהם מצות כמדובר למעלה שהיו קונים הויה וקיום מה שאין כן עתה ומה בצע בהם:
פסוק יז:ושמא תאמר הלא את הטוב קבלת בשופע מכל בני קדם בגדולתך ולמה את הרע אשר אשפת בה לא תקבל שתרצה שלא תשוב נפשך אל גופך ועוד כי הלא אני פוקדך לבקרים מחזיר נשמתך לגופך בכל בקר ואתה תבעוט בטובה באמרך חדל ממני שלא תחזור לך הנני משיב כי מה אנוש כי תגדלנו והוא כי הלא דרך בעל הון וגדולה בטבע הוא לבעוט בגדולה ולחטוא בה ואם כן אם חפצת לגדלו היה לך לבל שית לבך לדקדק במעשיו כי הרבה גדולה עושה וזהו מה אנוש כי תגדלנו ושאח"כ תשית אליו לבך לדקדק במעשיו והלא לבב אנוש מעותד לחטוא בגדולה נמצאת נותן חרב בידי להרגני בה ואדרבה טוב טוב היה לי אם לא נתת לי מאומה:
פסוק יח:ועל אשר יחלתי תחדל נפשי מלחזור לגופי בערשי אל תאשימני לבועט בטובה שתפקדני בכל בקר כי מה בצע במה שתפקדני לבקרים מכ"ד לכ"ד שעות והנסיון יהיה לרגעים שתבחנני לרגעים:
פסוק יט:והראוי היה שתהיה ההטבה מרובה ולא תתהפך כי הלא כמה לא תשעה ממני כו' נמצאת ההטבה א' לכ"ד שעות והיסורין תמיד כי הנה כאבי נצח מאנה הרפא כרגע:
פסוק כ:חטאתי מה אפעל כו'. הנה ידענו מרז"ל כי הוא יתברך רגלי חסידיו ישמור להרחיקם מן החטא ומה גם שוגג כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו שעל כן הוצרכו לתת טעם אל ישראל ואל דוד באמרם לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כמאמרנו במקומו. ונבא אל הענין אמר הנה אם אני קל הערך המתואר בתואר אנוש כבר אמרתי מה אנוש כי תגדלנו כו' ואם אני צדיק גדול הערך ראוי ליקרא אדם שהוא הגדול שבתארים כנודע מספר הזוהר הנני אומר חטאתי מה אפעל כו' לומר אם אשמתי שוגג הלא עליך היתה שמירה זו להרחיקני מן החטא ומה אפעל לך נוצר את הנקרא אדם לבלתי יחטא להרחיקני מן החטא מה אעשה לך שלא נצרתני וגרעתני מבהמתן של צדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואם הוא כי לסבול יסורין בעד הדור שמתני שבבואך לפגוע בבני הדור ביסורין שמתני למפגע לך שתפגע בי תחלה לישא משא העם הלא זאת תלונתי למה שמתני למפגע לך לשום את כל משא העם עלי ואני אהי עלי למשא ואיני יכול לישא את עונות עצמי לבדי שעל יד יסורין אלו אני חוטא שלא אעצר כח לבלתי דבר בצר רוחי נגדך באופן שאני עלי למשא לסבול כלומר שלא היה לו יתברך לשום את כל משא עונות הדור עלי כי אם ע"י יסורין קלים שאוכל לסבול מבלי אבעוט באופן שכל יסורי לא יספיקו למרק בעיטתי:
פסוק כא:ואם אשמתי אינה שוגג כי אם עון ופשע לזה אני אומר ומה לא תשא נבעי כו' והוא לומר הלא דרכך היא נושא עון ועובר על פשע כי את הפשע החמור עובר בלבד אך העון שאינו חמור כפשע נושא ומכפר לגמרי אך זאת דאגתי כי ומה הוא זה כלומר שלא תהפך השטה שלא תשא את הפשע לגמרי ותעביר על העון כי כך היה ראוי שתשא פשעי ותעביר את העון כי הלא ראה כי כל ההיזק הוא אל הנפש שהיא חלקך כי הלא היא המתענגת בג"ע על כפרת אשמותי ועל זכיותי כי הלא החומר גם כי צדיק ומכופר אהיה מה היא טובתי אלא שעתה לעפר אשכב כו' והוא מאמר ר' אחאי בר יאשיה לרב נחמן שהצדיקים הם שלמים בגופם על העפר עד שעה אחת קודם תחיית המתים שחוזרים לעפרם וזהו כי עתה לעפר אשכב כי כל טובתי היא שלא אשוב לעפר עתה אלא שלעפר הארץ אשכב השוכב עליו וגם בבא בקר התחיה יבא שחר סמוך לבקר שהיא שעה א' קודם תחיית המתים שאז ושחרתני ואינני במציאותי כי אשוב לעפרי באופן שגם שתשוב לגבלני ולהחיותני פנים חדשות יהיו ולא המציאות הקודם כמו הנפש כי היא היא:
