פסוק ב:לו שקול ישקול כעשי, ענין המענה הזה כי ישיב איוב על טענת אליפז אשר אמר לו מוסר האל אל תמאס כי הוא יכאיב ויחבש, יאמר אם האל הוא מייסר אותי מה כחי כי איחל עד שיעבור המוסר הזה, כי רב צערו מהיותו דרך נסיון. וכנגד הטענות האחרות אשר אמר אליפז, כי הוא רואה הרשעים נכרתים והצדיקים נמלטים מכל רעה, ומזה יודע כי הכל במשפט ואין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון, יטעון דרך תלונה, הנה כי צבא לו עלי ארץ וכי ימיו קלו מני ארג, והאדם וחייו אפס ותהו, ואין זכותו מציל אותו מן המות, וזאת תשובה על הצדיקים, כי על כל פנים יש צדיק אובד בצדקו. ועל הרשעים אמר כי כאשר צדקו של צדיק לא יצילנו, כן אם חטא לא היה ראוי במשפט היושר לקבל ייסורין יותר כי מעיקר בריאתו להבל דמה, הוא שאמר מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני כי הבל ימי, ויחזור זה הענין בשאר המענות עוד, כמו שאמר אדם ילוד אשה וגו', עד שעה מעליו ויחדל עד ירצה כשכיר יומו, ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת והוא ופשעו אין אצל האלהים. וזה המאמר יורה כי יעלה על דעת איוב אולי אין ההשגחה העליונה דבקה במין האדם יותר משאר הנבראים השפלים שאין ההשגחה והשמירה בהם, רק לקיים המין, לא לענוש האישים מהם ולא לזכותם, והכל ממעלת הבורא וגדולתו ופחיתות השפלים אצלו, וזה כנגד מאמר אליפז שאמר ואל אלהים אשים דברתי, כאשר פירשתי אלה טענותיו במענה הזה, וזה פי' לו שקול ישקול כעשי, יאמר מי יתן וישקול כעשי, הצער והכעס הנעשים לי וההוה שבאה עלי ישאו אותה יחד עמי:
פסוק ג:כי עתה מחול ימים יכבד, המשקל או אחד מהם:
פסוק ג:על כן דברי לעו, נמחו ונבלעו מלשון ושתו ולעו. ואחרים פירשו כי אליפז הוכיח אותו על כעסו, באמרו כי לאויל יהרג כעס, והשיב איוב אין לתפוש עלי בכך כי אין לי כעס לפי הוותי, כי אם ישקל כעסי בכף אחת והוותי בכף אחת מחול ימים יכבד ההווה על הכעס, ואם כן היה ראוי להיות תכבד:
פסוק ד:כי חצי שדי עמדי, כאומר מדוע לא יכבד צערי מן החול, כי האל נעשה כאויב לי ומורה בי חצים אשר להם חימה, כדרך חצי אויב המשוחים בחמת נחש:
פסוק ד:בעותי אלוה, יערכו מלחמה כנגדי. והנה זה כנגד אליפז אשר יגזור שאין רעה נהיתה בו רק מאת האל ומנשמת רוחו לענות הרשעים או מוסר מאתו לצדיקים ואל ימאסהו איוב, על כן יאמר איוב כי חמס גדול נעשה לו שיבואו אליו צרות גדולות מאת הבורא לנסות אותו, והיאך לא ימאסם, כי אין לו כח לסבלם רק שיבקש מהאל שידכאהו וימיתהו, כי טוב לו אז מסבול המוסר הזה:
פסוק ה:הינהק פרא עלי דשא, יאמר כי לא על חנם יכעס ויצעק כי אפילו החיות והבהמות אינם צועקים כשיש להם צרכם רק מפני הוותו יצעק. והחכם ר' אברהם פירש כי זה יאמר כנגד חביריו שהם יושבים בטח ולא יצעקו כי היושב בהשקט לא ישאג ולא ידאג:
פסוק ו:היאכל תפל מבלי מלח, יאמר להם דבריכם אינם נכנסים באזני, כי דבר תפל אינו נאכל לרצון ואין טעם במי חלמון הביצה:
פסוק ו:תפל, הוא המאכל האפוי מבלי מלח, וכן יקראו חומר הלבנה בלא תבן, והנם טחים אותו תפל:
פסוק ו:חלמון, הוא אודם הביצה בלשון משנה, והלובן בהיותו חי יקרא ריר, מלשון ויורד רירו אל זקנו, ואז אין בו טעם. ויתכן היות הפסוק נמשך, כלומר היאכל תפל מבלי מלח ויש בו טעם, או שיקרא ריר החלמות בלא טעם, כי כן יקראו הרופאים כל כיוצא בזה שאיננו מר או מתוק ומליח ועפיץ וקפיץ וחמוץ וחריף ודשן:
פסוק ז:מאנה לנגוע נפשי, פירשו בו ולמה אתנחם כי הדברים אשר מאנה נפשי לנגוע בהם באצבע עתה הם מפות לתת בהם לחמי:
פסוק ז:כדוי, לשון ויכרת את מדויהם. והנכון בעיני כי הוא קשור, יאמר כי נפשו תמאן לנגוע בדבר התפל ובריר החלמות אשר אין בהם טעם והמה לו ללחם ומאכל של מדוה, כי חביריו יאכלוהו אותם על כרחם לצערו:
פסוק ז:כדוי, משפטו מדוי, והוא שם:
פסוק ח:מי יתן תבוא שאלתי, כי טוב מותי מן המוסר הזה:
פסוק ט:ויבצעני, יחתוך אותי לחתיכות, כמו מדלה יבצעני, ובעד השלח יפלו ולא יבצעו, ותרגום פתות אותו פתים, בצע יתה בצועין. ואולי הם מלשון פצע וחבורה:
פסוק י:ותהי עוד נחמתי, כמו עוד אושיבך באוהלים, וישבה ירושלים עוד תחתיה, והוא רמז לזמן שיבא. והענין לאמר עם כל הצער הזה אם יבצעני האל תהיה לי עוד נחמה ואתחזק בחליי לסבול אותו משמחתי כי אמות בו:
פסוק י:לא יחמול, עלי מלבצוע אותי:
פסוק י:כי לא כחדתי אמרי קדוש, והיה זה שכרי שיבצעני בעבור כי עבדתי אותו, תמיד תהלתו בפי, כי טוב מותי מחיי. או יקשור עם ותקותי יתן אלוה: ולשון ואסלדה, אין לו דומה במקרא, אבל בלשון חכמים הנכוה ומכויץ עצמו נקרא כן, לובן ביצה סולד מן האור, מפני שהם סולדין לאחוריהם, חוטמו סולד, וכן יד סולדת בו, נכוצת:
פסוק יא:מה כחי כי איחל, עד עבור המוסר, ומה יהיה לי בקצי עוד טובה והנחה:
פסוק יא:כי אאריך נפשי, עד אבא בכלח אלי קבר כאשר אמרתי:
פסוק יב:אם כח אבנים כחי, לסבול המכות הגדולות:
פסוק יג:האם אין עזרתי בי, יקשור עם הפסוקים אשר יתמה בהם למעלה, הינהק פרא, היאכל תפל, האם אין עזרתי בי, יאמר האם אין כח ועזר בגופי, ואין תושיה וחכמה בנפשי להכיר בין הדברים הנכונים לאשר אין בהם טעם כדבריכם התפלים:
פסוק יד:למס מרעהו חסד, מן ולא ימס לבב אחיו, והלמ"ד במקום נו"ן כמו ולאתונות האובדות לאביך, וכן ואלי דבר יגונב, למעלה, במקום ממני. יאמר למונע מרעהו חסד ככם נדחה תושיה, וממנו אבדה עזרה:
פסוק יד:ויראת שדי יעזוב עוד, כי לא יחמול רעהו:
פסוק טו:אחי בגדו כמו נחל, הם רעיו כאשר יאמר בסוף "כי עתה הייתם לו", כי כלם נאספו לעזרו וחזרו בהם מיד ויצערו אותו, כאשר יבוא שטף הנחל פתאום ובבואו יעבור ברגע ולא ישקו ממנו שדה או כרם:
פסוק טז:הקודרים מני קרח, המפרשים הסכימו דעתם לפרש אלה הפסוקים על הנחלים הבוגדים והם מים לא נאמנו, כי בשעת הקרח קודרים מרוב עמקם, ואחר כך תעלם השלג עליהם ואין אדם מוצא בו מים לשתות:
פסוק יז:בעת יזרבו, הפך מן מרזב, בעת יזובו מי הגשמים נצמתו ונאספו מימיהם ונעשו אפיקים ובחם השמש נכרתו ממקומם:
פסוק יט:הביטו, ההולכים באורחות תמא שהיא ארץ ציה, כמו שכתוב ביער בערב תלינו, לקראת צמא התיו מים, וקוו לאותן אפיקים ובשו כשלא מצאו מים. והנכון בעיני כי הענין כולו על ריעיו אשר באו מארץ מרחק לנוד לו ולנחמו ובטח בהם, והם מלעיגים עליו ומצערים אותו, אמר כי בגדו כמו נחל, שיבא פתאום ויעבור כרגע, כי פניהם קודרים מן הקרח אשר מצאם בדרך, ומהם נעלם השלג, ולא שמו לבם אליו בצאתם ממקומם:
פסוק יט:בעת יזרבו, כמו יצורבו, מן ונצרבו כל פנים, מלשון צרבת השחין:
פסוק יט:נצמתו, לשון אסיפה וקשור, מן צמתו בבור חיי, וצומת הגידין בלשון משנה. והענין לאמר כי בעת שנתחממו, כשמעם מחלתו, נאספו, וכי יחם לבבם כל אחד מהם נדעכו ממקומם ובאו. או נפרש נצמתו לשון כריתה, מלשון ומשנאי אצמיתם, וכן לצמיתות, לכריתות, ו"ממקומם" שב אל "נצמתו", כי בעבור שאין ביאתם אליו טובה בעיניו כי בגדו בו קורא יציאתם מארצם הכרתה ממקומם, והתחממם באהבתו דעיכה, כי דעכו כפשתה כבו. והכלל לאמר כי הם כנחל שוטף באו פתאום, ועתה ילפתו וינטו מעליו אורחות דרכם ויעלו אליו בתהו, לא לעזר ולא להועיל, ויאבדו ממנו. כי הביטו ארחות תימא, אשר היא בארצם לשוב עמהם שמה:
פסוק יט:ארחות, כמו ארחת ישמעאלים:
פסוק יט:הליכות, אנשי שבא קוו למו, לחזור עמהם:
פסוק כ:בושו כי בטח, הבוטח בהם, והוא רומז לנפשו אשר יבטח לנחמתם. באו עד ההבטחה ההיא ויחפרו כי נודע שההבטחה בהם הבל, ולכן בושו וחפרו ורוצים לשוב לארצם. או יהיה "עדיה" קשור עם "עזרתי" אשר הזכיר בתחלת הענין, כי עתה הייתם אל הבוטח אשר באתם לעזרו והגעתם אליו וראיתם אותו תחת תלאותיו ותיראו מעזור לו. והתרגום אמר: ארום כדין הויתון כלא הויתון, תרגום הכתוב בלמ"ד ואל"ף לא, הקריאה אשר היא בלמ"ד וי"ו לו, כפי הנמצא בספרים:
פסוק כב:הכי אמרתי, כאומר הכי אמרתי לכם הבו לי, כלומר תנו לי מתן, שהשם בכח הפועל אומר:
פסוק כב:ומכחכם שחדו בעדי, את צרי, לפדות אותי מידם:
פסוק כב:כחכם, רמז לממון, כאשר יקרא חיל ואון. ויתכן היות "מכחכם" נמשך למעלה, כאילו יאמר הכי אמרתי הבו לי מכחכם וממנו שחדו בעדי, שאין שאלתי מכם רק שתורו מה ששגיתי ותבינו אותה לי, ואני אחריש ואלמד מכם:
פסוק כה:מה נמרצו, כמו מה ימריצך, קללה נמרצת. והענין כמה חזקים אמרי ישר בעצמם אפילו בלא תוכחת. ומה יוכיח, ההוכח שלכם אף על פי שהוא בדרך תוכחה, התחשבו כי דברים בלבד יהי לתוכחת בלא טעם וראיה:
פסוק כו:ולרוח אמרי נואש, ככם שאתם נואשים ממני תחשבון עלי תוכחת: נואש, כמו ונואש ממני שאול, ליאש את לבי. או יתכן שיחסור בי"ת משרת, יאמר הלהוכח במילים בלא השגחה תחשבו, ולרוח והבל אמרי נואש. והחכם ר' אברהם פירש ותחשבו לרוח אמרי האיש האנוש הנכאב כמוני היום:
פסוק כז:אף על יתום תפילו, גורל למי יהיה. והנכון בעיני "תפילו" כענין להתנפל עלינו. והתרגום אמר רגיז על יתום תשדון:
פסוק כז:ותכרו, מלשון ויכרה להם כרה גדולה:
פסוק כח:ועתה הואילו פנו בי, התרצו לפנות אלי ולשמוע דברי:
פסוק כט:שבו נא, מדרכיכם, ואל תהי עולה, בכם. ושבו עוד, הצדיקו אותי בעולה, כלומר ממנה, וכן כל ערל לא יאכל בו, פירש ממנו:
פסוק ל:אם חכי לא יבין הוות, אם יאמר אותם:
