א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב ל֗וּ שָׁק֣וֹל יִשָּׁקֵ֣ל כַּעְשִׂ֑י והיתי (וְ֝הַוָּתִ֗י) בְּֽמֹאזְנַ֥יִם יִשְׂאוּ־יָֽחַד׃ ג כִּֽי־עַתָּ֗ה מֵח֣וֹל יַמִּ֣ים יִכְבָּ֑ד עַל־כֵּ֝֗ן דְּבָרַ֥י לָֽעוּ׃ ד כִּ֤י חִצֵּ֪י שַׁדַּ֡י עִמָּדִ֗י אֲשֶׁ֣ר חֲ֭מָתָם שֹׁתָ֣ה רוּחִ֑י בִּעוּתֵ֖י אֱל֣וֹהַּ יַֽעַרְכֽוּנִי׃ ה הֲיִֽנְהַק־פֶּ֥רֶא עֲלֵי־דֶ֑שֶׁא אִ֥ם יִגְעֶה־שּׁ֝֗וֹר עַל־בְּלִילֽוֹ׃ ו הֲיֵאָכֵ֣ל תָּ֭פֵל מִבְּלִי־מֶ֑לַח אִם־יֶשׁ־טַ֝֗עַם בְּרִ֣יר חַלָּמֽוּת׃ ז מֵאֲנָ֣ה לִנְגּ֣וֹעַ נַפְשִׁ֑י הֵ֝֗מָּה כִּדְוֵ֥י לַחְמִֽי׃ ח מִֽי־יִ֭תֵּן תָּב֣וֹא שֶֽׁאֱלָתִ֑י וְ֝תִקְוָתִ֗י יִתֵּ֥ן אֱלֽוֹהַּ׃ ט וְיֹאֵ֣ל אֱ֭לוֹהַּ וִֽידַכְּאֵ֑נִי יַתֵּ֥ר יָ֝ד֗וֹ וִֽיבַצְּעֵֽנִי׃ י וּ֥תְהִי ע֨וֹד ׀ נֶ֘חָ֤מָתִ֗י וַאֲסַלְּדָ֣ה בְ֭חִילָה לֹ֣א יַחְמ֑וֹל כִּי־לֹ֥א כִ֝חַ֗דְתִּי אִמְרֵ֥י קָדֽוֹשׁ׃ יא מַה־כֹּחִ֥י כִֽי־אֲיַחֵ֑ל וּמַה־קִּ֝צִּ֗י כִּֽי־אַאֲרִ֥יךְ נַפְשִֽׁי׃ יב אִם־כֹּ֣חַ אֲבָנִ֣ים כֹּחִ֑י אִֽם־בְּשָׂרִ֥י נָחֽוּשׁ׃ יג הַאִ֬ם אֵ֣ין עֶזְרָתִ֣י בִ֑י וְ֝תֻשִׁיָּ֗ה נִדְּחָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ יד לַמָּ֣ס מֵרֵעֵ֣הוּ חָ֑סֶד וְיִרְאַ֖ת שַׁדַּ֣י יַעֲזֽוֹב׃ טו אַ֭חַי בָּגְד֣וּ כְמוֹ־נָ֑חַל כַּאֲפִ֖יק נְחָלִ֣ים יַעֲבֹֽרוּ׃ טז הַקֹּדְרִ֥ים מִנִּי־קָ֑רַח עָ֝לֵ֗ימוֹ יִתְעַלֶּם־שָֽׁלֶג׃ יז בְּ֭עֵת יְזֹרְב֣וּ נִצְמָ֑תוּ בְּ֝חֻמּ֗וֹ נִדְעֲכ֥וּ מִמְּקוֹמָֽם׃ יח יִ֭לָּ֣פְתוּ אָרְח֣וֹת דַּרְכָּ֑ם יַעֲל֖וּ בַתֹּ֣הוּ וְיֹאבֵֽדוּ׃ יט הִ֭בִּיטוּ אָרְח֣וֹת תֵּמָ֑א הֲלִיכֹ֥ת שְׁ֝בָ֗א קִוּוּ־לָֽמוֹ׃ כ בֹּ֥שׁוּ כִּֽי־בָטָ֑ח בָּ֥אוּ עָ֝דֶ֗יהָ וַיֶּחְפָּֽרוּ׃ כא כִּֽי־עַ֭תָּה הֱיִ֣יתֶם לא (ל֑וֹ) תִּֽרְא֥וּ חֲ֝תַ֗ת וַתִּירָֽאוּ׃ כב הֲ‍ֽכִי־אָ֭מַרְתִּי הָ֣בוּ לִ֑י וּ֝מִכֹּחֲכֶ֗ם שִׁחֲד֥וּ בַעֲדִֽי׃ כג וּמַלְּט֥וּנִי מִיַּד־צָ֑ר וּמִיַּ֖ד עָרִיצִ֣ים תִּפְדּֽוּנִי׃ כד ה֭וֹרוּנִי וַאֲנִ֣י אַחֲרִ֑ישׁ וּמַה־שָּׁ֝גִ֗יתִי הָבִ֥ינוּ לִֽי׃ כה מַה־נִּמְרְצ֥וּ אִמְרֵי־יֹ֑שֶׁר וּמַה־יּוֹכִ֖יחַ הוֹכֵ֣חַ מִכֶּֽם׃ כו הַלְהוֹכַ֣ח מִלִּ֣ים תַּחְשֹׁ֑בוּ וּ֝לְר֗וּחַ אִמְרֵ֥י נֹאָֽשׁ׃ כז אַף־עַל־יָת֥וֹם תַּפִּ֑ילוּ וְ֝תִכְר֗וּ עַל־רֵֽיעֲכֶֽם׃ כח וְ֭עַתָּה הוֹאִ֣ילוּ פְנוּ־בִ֑י וְעַל־פְּ֝נֵיכֶ֗ם אִם־אֲכַזֵּֽב׃ כט שֻֽׁבוּ־נָ֭א אַל־תְּהִ֣י עַוְלָ֑ה ושבי (וְשׁ֥וּבוּ) ע֝וֹד צִדְקִי־בָֽהּ׃ ל הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִ֥י עַוְלָ֑ה אִם־חִ֝כִּ֗י לֹא־יָבִ֥ין הַוּֽוֹת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:
לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, כעסי וכאבי, וְאילו את הַוָּתִי, אסוני, שברי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ־יָחַד,
פסוק ג:
כִּי־עַתָּה משקל כאבי ומכתי יותר מֵחוֹל כל היַמִּים שבעולם יִכְבָּד. סבלי וכאבי כבדים ממה שאפשר למדוד. עַל־כֵּן דְּבָרַי לָעוּ, מגומגמים ואינם יוצאים כראוי.
פסוק ד:
כִּי חִצֵּי שַׁדַּי, החצים שירה בי אלוקים עדיין עִמָּדִי, אֲשֶׁר את חֲמָתָם, החֵמה והארס שבהם שֹׁתָה רוּחִי. בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ, הביעותים ששולח אלי ה' יַעַרְכוּנִי, עומדים במערכה, בקרב נגדי.
פסוק ה:
אין קינותי ותלונותי מגיעות מתוך מצב של שובע וסיפוק. אילו היה הכול כשורה, לא הייתי משמיע את קולות הכאב שלי: האם יִנְהַק, ינער, ישמיע קולות של אי-שביעות רצון פֶּרֶא, חמור בר עֲלֵי־דֶשֶׁא?! כאשר מזונו לפניו הוא אוכל בשקט. אִם יִגְעֶה־שּׁוֹר עַל־בְּלִילוֹ, תערובת האוכל שלו?!
פסוק ו:
ולגבי תשובתך, אליפז – הרי היא אינה מספקת את הרעב והמחסור שלי: הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי־מֶלַח?! אי-אפשר לאכול מאכל כזה. אִם־יֶשׁ־טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת, צמח שיש לו ריר חסר טעם?!
פסוק ז:
דבריך דומים למאכלים חסרי טעם אלה. מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ בהן נַפְשִׁי, הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי, כמו לחם של מכאוב בשבילי.
פסוק ח:
מִי־יִתֵּן, הלוואי שתָּבוֹא, תתקבל שֶׁאֱלָתִי, בקשתי, וְאת תִקְוָתִי יִתֵּן, יממש אֱלוֹהַּ.
פסוק ט:
וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי, הלוואי שאלוקים יסכים לשבור אותי לחלוטין. יַתֵּר, ישחרר את יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי, ויכרית אותי. אילו הרג אותי היו נגמרים ייסורי.
פסוק י:
וּתְהִי מיתתי זאת עוֹד נֶחָמָתִי, וַאֲסַלְּדָה, ארָתע, ארעד בְחִילָה, באימה בבקשתי ממנו שימית אותי ולֹא יַחְמוֹל, כִּי־לֹא כִחַדְתִּי, הסתרתי, טשטשתי את אִמְרֵי קָדוֹשׁ, הקדוש ברוך הוא.
פסוק יא:
מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל?? כִי־אֲיַחֵל אין לי כוח לצפות ולקוות עוד. וּמַה־קִּצִּי יעלה בסופי כִּי, אם אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי, אמשוך את סבלנותי לסבול עוד?! לְמה אוכל לצפות? הרי אני שבור מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, מבחינה אנושית ומבחינה גופנית.
פסוק יב:
האִם־כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי?! אִם־בְּשָׂרִי נָחוּשׁ, עשוי נחושת?! הרי אינני אלא אדם, ואינני מחושל ועמיד כאבנים וכנחושת.
פסוק יג:
הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי, האם אפילו אותם רֵעים שבאו לנחמני אינם באים לעזרתי, וְתֻשִׁיָּה, עצה נִדְּחָה, רחקה מִמֶּנִּי?!
פסוק יד:
האם העזרה והתושיה שעזבו אותי עברו לַמָּס, למי שממוסס וחומס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, ולמי שיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב?!
פסוק טו:
אַחַי, רעי, שלכאורה ראוי שאסמוך עליהם, בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל אכזב, שבו לפעמים זורמים מים ולפעמים הם חדלים, כַּאֲפִיק שבו נְחָלִים יַעֲבֹרוּ, אך כעת הוא יבש. מי הנחלים מכזיבים את הבוטח בהם בקור ובחום:
פסוק טז:
הַקֹּדְרִים, הקופאים מִנִּי־קָרַח, בגלל קרח; עָלֵימוֹ, עליהם יִתְעַלֶּם, נערם שָׁלֶג.
פסוק יז:
ואילו בְּעֵת יְזֹרְבוּ בשעת השרב הם נִצְמָתוּ, נכרתים. בְּחֻמּוֹ של האפיק המים נִדְעֲכוּ, נמסים, נעלמים מִמְּקוֹמָם, ולא נשאר מהם דבר.
פסוק יח:
יִלָּפְתוּ, מתעקמות אָרְחוֹת דַּרְכָּם של הנחלים, יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
פסוק יט:
הצמאים המאוכזבים מיובש הנחלים, הִבִּיטוּ אל אָרְחוֹת, השיירות ההולכות ובאות מתֵּמָא, עיר בערב; להֲלִיכֹת, השיירות ההולכות ובאות משְׁבָא קִוּוּ־לָמוֹ, להן.
פסוק כ:
אבל בפועל בֹּשׁוּ, התביישו, התאכזבו כִי בָטָח, ממה שבטחו בו קודם, בָּאוּ עָדֶיהָ – עד כל אחת מהשיירות שבה תלו את תקוותם, וַיֶּחְפָּרוּ, אכזבתם הביאה אותם לידי בושה ונמיכות רוח. אחיו של איוב, ואולי הכוונה למנחמיו, מאכזבים אותו. הוא מתאר את ציפייתו לדברי ניחומים של אמת בדימוי של הצמֵא למים, המשליך יהבו תחילה על נחלי אכזב שאינם משיבים את נפשו בצמָא, ואחר כך הוא מצפה למים מבני אדם הנודדים במדבר, אך גם אלה אינם מספקים לו את מבוקשו.
פסוק כא:
כִּי־עַתָּה אינכם מסורים אלי, אלא הֱיִיתֶם לוֹ – נעשיתם כאותו נחל מכזיב. או: אינכם אתי אלא שייכים למישהו אחר, אולי לאלוקים. תִּרְאוּ חֲתַת, שבר כלשהו – וַתִּירָאוּ. אינכם משתתפים עמי, ואינכם עוזרים לי.
פסוק כב:
הֲכִי, האם אָמַרְתִּי: "הָבוּ, תנו לִי?! הרי לא ביקשתי מכם דבר. והאם ביקשתי שמִכֹּחֲכֶם ומהונכם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי, תשלמו כופר למעני?!
פסוק כג:
והאם ציפיתי מכם שתמַלְּטוּנִי, תצילו אותי מִיַּד־צָר, מאויב, וּמִיַּד עָרִיצִים, חזקים תִּפְדּוּנִי, תושיעו אותי?!" דבר לא ביקשתי מכם. מדוע אפוא התנערתם ממני?!
פסוק כד:
אם רצונכם ללמד אותי – אדרבא, הוֹרוּנִי, לַמדו אותי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ, אשתוק. וּמַה־ששָּׁגִיתִי הָבִינוּ, הַסבירו לִי.
פסוק כה:
מַה־נִּמְרְצוּ, מאוד חזקים הם אִמְרֵי־יֹשֶׁר, והבה אשמע מַה־יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ, איזו תוכחה תישמע מִכֶּם.
פסוק כו:
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ?! האם אתם חושבים שאם רק תגידו מלים יהיה בכך כדי תוכחה?! וּבדברכם מלים ריקות מול ייסורי מתברר שלְרוּחַ, להבל החשבתם אִמְרֵי נוֹאָשׁ, את דברי ייאושי.
פסוק כז:
אַף־עַל־יָתוֹם, שבחולשתו נבצר ממנו לענות ולהתגונן, תַּפִּילוּ נזק. ההתייחסות המילולית שאין בה כדי לכבד את מצבי הנואש כמוה כפגיעה ביתום. וְתִכְרוּ, תחפרו בור עַל־רֵיעֲכֶם, להכשיל בו את ידידכם.
פסוק כח:
ייתכן שבשלב זה הפנו הרעים את פניהם ממנו. איוב קורא: וְעַתָּה אדרבא, אם יש לכם טענות עלי, הוֹאִילוּ פְנוּ־בִי, אלי, וְעַל־פְּנֵיכֶם, ובפניכם אִם־אֲכַזֵּב. אני מתחייב שלא אשקר. אולי עתה רואה איוב שרעיו קמו ללכת. על כן הוא אומר להם:
פסוק כט:
שֻׁבוּ־נָא, אַל־תְּהִי עַוְלָה, והיווכחו לדעת שאין בי חטא. וְשֻׁבוּ, התעכבו עוֹד, צִדְקִי־בָהּ – בטענתי.
פסוק ל:
הֲיֵשׁ־בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה, עיוות?! האִם־חִכִּי, פי, דיבורי לֹא־יָבִין הַוּוֹת, את האסונות שאירעו אותי?!