פסוק א:פתיחה למענה השלישית מענה איוב
פסוק א:איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.
פסוק א:ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על־ידי חטא קל שטחא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו' ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל־ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז' יא-יז).
פסוק א:ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו' כח-ל).
פסוק א:ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): כי עתה תבוא אליך ותלא וכו', על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).
פסוק א:מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על־ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:
פסוק א:• יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,
פסוק א:• ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.
פסוק א:וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל (סנהדרין קיא, א): "ופערה פיה לבלי חוק – ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד". מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.
פסוק א:ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.
פסוק א:ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.
פסוק א:על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה' ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל־ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז' א-ו).
פסוק א:ואשר יאמר אליפז, שעל־ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל־ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז"ל "איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה", כי כשיתבטל מעבודתו על־ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).
פסוק א:ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ): מבלי משים לנצח יאבדו, איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז"ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).
פסוק א:ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סימן ו' יג-יד).
פסוק א:חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה', ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז' יז-כא).
פסוק א:זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.
פסוק ב:לו, נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה' ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה', שזה ראיה שלא עבד את ה' מאהבה, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך, השיב לו איוב הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים, ר"ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה' בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם, הלואי שישאו יחד והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא.
פסוק ג:כי עתה, אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי מחול ימים יכבד, שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים, ר"ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, על כן דברי לעו ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:
פסוק ד:כי, ונגד מ"ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי"כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד. ע"ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים, כי החולה א"א שיתרפא רק בא' משני פנים,
פסוק ד:• א) אם חליו אינו חולי מסוכן,
פסוק ד:• ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו הנה חצי שדי הם כבר עמדי תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר חמתם שותה רוחי, שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד בעותי אלוה יערכוני, עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.
פסוק ה:(ה-ו) הינהק, והדלתות מגבילות, הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות, ר"ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח, או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו, והנה הבע"ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ"ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ"ז אני קץ בו כ"כ, עד כי.
פסוק ז:מאנה לנגוע נפשי, היינו כל הדברים המאוסים ומתועבים אשר נפשי קצה לנגוע בהם הם בעיני כדוי לחמי עד שהלחם הוא הדבר היותר מתועב בעיני, וכל הדברים המתועבים הם במדרגה למטה ממנו, אשר אם ארצה להפליג על דבר שהוא מתועב ונמאס אומר שהוא נמאס אצלי כמו הלחם, ואחר שכל אוכל תתעב נפשי איך אתגבר על החולי הקשה הזה בכח גופי:
פסוק ח:מי יתן, על מה שאמר אליפז שאם יקבל היסורים מאהבה יחלימהו ה' ויחייהו, כי אינו אובד רק מתיסר, משיב הלא כל תקותו הוא שימהר אליו המות, ואני אומר מי יתן תבא שאלתי, באשר הוא מסתפק אם ה' שומע שאלתו כלל, וגם בשישמע שאלתו הוא מסתפק אם יעשה את בקשתו, ע"כ מבקש,
פסוק ח:• א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה,
פסוק ח:• ב) שיתן אלוה תקותי וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי.
פסוק ט:יואל אלוה וידכאני, עוד יותר עד שימות תיכף, ולא יעשה כמי שהוא עושה עתה שידכאהו בידו האחת ובידו האחת אוחז בו ומחזקו לבל ימות, רק שיתר ידו וירפה ממני עד שיבצעני וישלם חיי ואמות תיכף, זאת היא שאלתי ותקותי וא"כ איך.
פסוק י:ותהי עוד נחמתי לא יחמול, איך אקח זאת לנחמה מה שאתה מנחמני שע"י שאקבל היסורים מאהבה לא יחמול ה' עלי להמיתני תיכף, רק אאריך עוד בחיי הצער, וכן איך ואסלדה בחילה לא יחמול, איך אכוה בפחד וחיל שאירא מלהתרעם על ה' כדי שלא יחמול עלי ולא ימיתני, הלא זאת שימיתני בזה יחמול עלי, שבזה אפטר מן היסורים שאין להם רפואה עוד ואיך תאמר בהפך שאירא מה' כדי שלא יחמול, או שאנחם מיסורי במה שלא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש, ר"ל שאם לא אכחד את נבואתך מה שאתה אומר בנבואה בשם אחד קדוש מדבר, שהוא המלאך המנבא את הנביאים, עי"כ לא יחמול עלי ואהיה עוד בחיים הקשים האלה שהם מרים ממות, ואם תאמר שעי"ז אשוב וארפא מן החולי ועוד אחיה בחיים ערבים, ע"ז משיב.
פסוק יא:מה כחי, הוא נגד שני הדברים שהזכיר (בפסוק ד' ה'),
פסוק יא:• א) שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,
פסוק יא:• ב) שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א מה כחי כי איחל שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' גם אם אאריך נפשי שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב מה יהיה קצי, הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל.
פסוק יב:האם כח אבנים כחי, ונגד מ"ש מה קצי כי אאריך נפשי אומר האם בשרי נחש שלא ימיק וירקב ע"י השחין הרעה הממיקו ומכלהו:
פסוק יג:האם, עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש), משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי, וכי אין עזרתי בי בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי, ולמה תושיה נדחה ממני למס מרעהו חסד, למה נדחה ועברה התושיה שהיא ההופעה הנבואיית ממני, והלכה אל המס מרעהו חסד שהוא אליפז:
פסוק יד:למס, הממסס את מרעהו בחסד וחרפה, ועוזב בזה יראת שדי, שהוא אליפז שחרפו בדברים לאמר לו הלא יראתך כסלתך כדי לחזק בזה אמונת ההשגחה ויראת ה', שעי"כ ייראו מענשו והשגחתו, ואיך אל המס את מרעהו באה התושיה והנבואה ולא אלי שאני הבעל דבר, ולכן איני מאמין בנבואתך זאת:
פסוק טו:אחי בגדו, דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל, אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, וע"י שכדורי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עלי' אמר אחי בגדו כמו נחל, והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואח"כ אין מים לשתות, ועז"א כאפיק נחלים יעברו. עתה יתחיל לבאר הבגידה אחת:
פסוק טז:הקודרים, בעת יקדרו ויקפיאו ע"י הקרח, אז נדמה כי עלימו יתעלם שלג, היינו שהשלג הנמצא עליהם ישאר עליהם עולמית, אבל אח"כ.
פסוק יז:בעת יזרבו, אם יצרבו מן השמש הזורח בקיץ, אז נצמתו יותר וימס הקשר אשר התקשרו ונקפאו, ובחומו עת שיגבר החום בעולם והנחל יתחמם, אז נדחו המים ממקומם, ואז.
פסוק יח:ילפתו ויאחזו מאתם כל הנמצא בארחות דרכו, כי ישטפו על ידם כל הנמצא בדרכם, וזה הבגידה האחת, והבגידה השנית הוא כי אח"כ יעלו בתהו ויאבדו, שאח"כ יתיבשו המים ויתהוה מהם אדים העולים באויר ויאבדו מן העולם:
פסוק יט:הביטו, והנה ארחות ושיירות ההולכות לתמא, וכן הליכות שבא, היינו ההולכים לשבא הם הביטו וקוו למו, אל הנחלים הנזכרים, שחשבו שימצאו בהם מים לשתות בדרך, אבל.
פסוק כ:בושו מצד מה שבטח כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות, ועתה באו עדיה עת באו אל הבטחון שבטחו ויחפרו, כי אין מים לשתות, ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו, אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע, אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש,
פסוק כא:כי עתה הייתם לו, ר"ל ריעכם אשר עתה זה מקרוב הייתם לו בעזרתו ובבריתו, כי עד היום ההוא שהתחיל הוכוח היו אוהביו ומצטערים בצרתו, ואיך ברגע אשר תיראו חתת ושבר ותיראו ובגדתם בו להרשיעו על לא חמס בכפו:
פסוק כב:הכי, הנה לפעמים ימעול אדם בברית אוהבו אם רואה שיצטרך להלחם בעדו למלטו מן האויב, או שיצטרך לפדותו בממון מני שבי, שאז יפר בריתו כדי שיפטר מהחיוב המוטל על האוהב לעשות לאוהבו, אבל אתם למה הפרתם ברית אחים.
פסוק כב:הכי אמרתי הבו לי ממון, או מכחכם שחדו בעדי להלחם בעדי בכחכם, ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי:
פסוק כג:ומלטוני מיד צר בכח ובמלחמה, או הכי אמרתי הבו לי כסף כדי שמיד עריצים תפדוני, הלא איני מבקש מכם דבר, רק.
פסוק כד:הורוני להשיב על וכוחי, ואני אחריש ולא אתלונן עוד, אבל לא כמו שאתם משיבים על תוכחתי להוכיח מן היסורים שבאו עלי כי חטאתי, כי הלא זה עצם הוכוח שאני צועק שבאו עלי יסורים בחנם, ואיך תביאו ראיה מן הדבר בעצמו שעליה אנו דנים ומתוכחים, בהכרח אתם צריכים לברר מצד אחר שחטאתי, וזה אני מבקש ואומר מה שגיתי הבינו לי, הודיעו לי מה היה השגיון שלי:
פסוק כה:מה נמרצו, הנה התאמתות הדבר יהיה אם אמתתו מבוררת מצד עצם המושג בעצמו, לא אם רוצה לברר הדבר מפני שכך נראה לו וכך נדמה בעינו, שלא מפני שהוא מדמה כך יתברר שכן הוא האמת, וז"ש מה נמרצו ונתפרשו אמרי היושר, היינו אם היושר עצמו ידבר אמריו ר"ל אם המוכיח מברר ואומר הדבר מן היושר כי ישים היושר לקו והאמת למשקולת וממנו יקח ראיות שאז הראיה מפורשת ומבוארת, אבל מה יוכיח ויברר, ההוכח והבירור, הבא מכם מצד עצם המשיג, שאתם תוכיחו שכן הוא מפני שכן נדמה לכם, וממה שנדמה לכם תעשו הוכח ובירור ותביאו ראיה, וזה לא יוכיח ויברר כלל, כי מי יאמר שהאמת עם דמיונכם:
פסוק כו:הלהוכח הכי מלים ודברים בעלמא להוכח תחשבו, וכי תחשבו שהם יהיו הוכחה ובירור ולמופת חותך, או יותר מזה הכי לרוח נבואה (תחשבו)אמרי נואש, דברים של יאוש היינו דברים של מה בכך שיעלה הדמיון בחזיוני לילה, חשבת אתה אליפז שהוא רוח נבואה כמ"ש ואלי דבר יגונב וכו':
פסוק כז:אף, ר"ל כי כבר ימצא לפעמים שהמתוכח ישמש בראיות חלושות אם אין בידו מופתים אמתיים, כדי שעי"כ ינצח את חברו בויכוחו, אבל זה בוכוח שבין אדם לחברו שלא יגיע ממנו נזק לחבירו, אבל הכי ראוי שמלים להוכח תחשבו אף בעת אשר על יתום תפילו את הוכוח הזה, להרשיע על ידו את היתום שאין לו עוזר וסומך, או בעת אשר ע"י הוכוח הזה תכרו שחת על ריעכם לחייבו על לא חמס בכפו, הלא בעת כזאת אין ראוי לדבר רק דברים ברורים ואמתיים לא אמרי נואש ודברי הבל:
פסוק כח:ועתה, אחר שאני העצם הנידון אם אני צדיק אם אני רשע, כי בזה תלוי עיקר הוכוח אם נתיסרתי כדין או שלא כדין, א"כ הואילו והתחילו ופנו בי, לחפש אחר מעשי אם נמצא בי שמץ דבר רע אם לא, ואז על פניכם אם אכזב, ר"ל הגם שידמה לכם על פניכם, היינו לפי ראות עיניכם, (ע"י שראיתם שחצי שדי נחתו בי)שאכזב, היינו שאין תוכי כברי ושצדקתי היה בכזב, כמ"ש הלא יראתך כסלתך, בכל זאת אל תסמכו על זה, רק.
פסוק כט:שובו נא, לעיין שנית ולדרוש היטב, ולא לסמוך על המדומה, ואז אבטח כי אל תהי עולה, שאחר העיון לא תמצאו בי שום עולה, ואח"כ שובו עוד, לחזור ולעיין ולחקור במעשי ואז תראו כי עוד צדקי בה בהעולה הנזכר, אז תראו שמה שנדמה לכם בפעם הראשון ממה שקראתי תגר על משפטי ה' שהוא עולה, לא די שאינה עולה כי עוד היא עצמה תעיד על צדקי שלא נמצא בי שום חטא ושנתיסרתי בחנם:
פסוק ל:היש, ר"ל מה שאתם אומרים שחטאתי ואני מכזב במה שאני אומר שאני צדיק, לא יהיה רק באחד משני פנים, או שתאמרו שאני יודע האמת שאיני צדיק ואני מדבר שקר בעולה, נגד זה אמר היש בלשוני עולה, לדבר על ה' תועה בדברי שקר, או שתאמרו שאני תועה בזה מפני שאין בי דעת לידע את חטאי, ולכן אני צדיק בעיני לפי דמיוני וסכלותי, עז"א האם חכי לא יבין הוות לדעת מה שהוא הוות ועון אשר חטא: