פסוק ב:ישאו יחד. שעורו לו ישאו יחד. ר"ל ישקלו בשוה, והותי, שברי:
פסוק ג:לעו. נשחתו, ויל"פ ששרשו לוע, ובא על הנעת הלחי במרוצה לדבר, וכמ"ש ישעיה (נ'ד'):
פסוק ד:חמתם. ארסם, כמו חמת תנינים ור"ל רוחי שותה את חמתם, כמו ומחמת שדי ישתה (לקמן כ"א כ'):
פסוק ד:יערכוני, מענין ערוך מלחמה, ומצייר בעותי אלהים כעצם מופשט הלוחם אתו:
פסוק ד:שדי, אלוה. אלוה מציין העצם הנשגב מצד גדלו, ושדי מציין תקפו לשדד הכל ולענוש ולעשות כחפצו:
פסוק ה:בלילו. כמו בליל חמיץ יאכלו, שבוללים מאכל השור ממיני ירק ותבואה ומספוא:
פסוק ו:חלמות. מין ירק שיש בו ריר הרבה (כמ"ש בכלאים פ"א):
פסוק ז:כדוי. דבר הזב מן לחמו ומאכלו, והושאל מן אשה דוה, נדת דותה, שהוא דבר המאוס הזב מן הבשר. ויל"פ ששרשו כד, כמו כד הקמח ובא גם ע"מ כדה, כמו בהרבה שמות שבאו בלשון זכר ונקבה, והרבים כדוי (כמו מן קצה קצוי חגא חגוי הסלע, ואת הקשות אשר יוסך בהן (שמות ל״ז:ט״ז), הכדים שבו ישים את לחמו, ר"ל כלי מאכלו תמאן נפשו לנגוע בהם, כי קץ במו:
פסוק ט:יתר. משרש נתר, כמו מתיר אסורים שיתיר ידו מעלי בל יאחז אותי שלא אמות ויבצעני, יגמר חיי, מדלה יבצעני (ישעיהו ל״ח:י״ב):
פסוק י:ואסלדה. לשון חכמים יד סולדת, כויית היד:
פסוק י:בחילה. מענין פחד וחיל, וגם יל"פ איך אתנחם ואני נכוה בחיל ורעדה. ר"ל אני מתפחד מאד, פן לא יחמול אם לא כחדתי אמרי קדוש, שאם אקבל דבר הנבואה בשם קדוש שאמרת, לא יחמול ולא ירצה להמיתני, כמו שאמרת בנבואתך שעוד אחיה, ומזה אני מתירא, גם יל"פ חילה מענין תפילה, כמו ויחל משה, ר"ל אני מתנחם ואני מתפלל בהתלהבות גדול שלא יחמול עלי רק יתר ידו ויבצעני, כי לא כחדתי אמרי ה' קדוש ונורא, יעשה זאת לי לבל יחמול רק ימיתני תכף, וזאת נחמתי:
פסוק יג:תושיה. כן קורא הנבואה הזאת שנבא אליפז, שהתושיה היא אחרי העצה ובא גם על דברי החכמה האמתיית, כמו יצפן לישרים תושיה, לי עצה ותושיה:
פסוק יד:נדחה ממני למס. הלמ"ד למ"ד שאליו אל המס, ר"ל הממסס, והוא פעל יוצא ומ"ם מרעהו, שורש, כמו ויקח שלשה מרעים דשמשון, וחסד מענין חרפה, כמו פן יחסדך שומע (משלי כ״ה:י׳):
פסוק יד:ויראת שדי יעזב, יל"פ ג"כ מענין ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳), ור"ל שבזה ירצה לחזק את יראת שדי הנופלת לחזקה ולאמצה:
פסוק טו:כאפיק נחלים. כמו כאפיקים בנגב אפיקי מים, שהם המים הנמשכים:
פסוק טז:הקודרים, בעת הקפאון יושחר ויכהה מראה המים, וכן השמים התקדרו בעבים, יתעלם פעל יגזר משם עולם, שמורה על הנצחיות, וההתפעל מורה על המדמה שידמה שהשלג ישאר עלימו לעולם:
פסוק יז:יזורבו משתתף עם צרבת כמו צרבת השחין הוא שהבשר ימס ע"י האש, ומלת נצמתו, היינו שיותר הקשר, כי צמה מענין קשר כמו מבעד לצמתך ושאף צמים חילם, ופה ר"ל שהותר הקשר שע"ז מורה הנפעל, שכן בהרבה שרשים ישמשו דבר והפוכו, כמו משרש מסקל וכדומה:
פסוק יח:ילפתו. האחיזה בכח, כמו וילפות שמשון (שופטים ט״ז:כ״ט). ר"ל דברים הנמצאים בדרכם יאחזו מהם:
פסוק כ:עדיה. הכינוי על הבטחון. שהוא שם מופשט נקביי, ומבואר אצלנו שחפר גדול מבושה, מוסיף כאשר באו עד הבטחון חפרו פניהם בטמון:
פסוק כא:הייתם לו. כמו לולי אלהי אברהם היה לי, ר"ל הייתם בעזרתו:
פסוק כב:הבו. משתתף לפעמים עם תנו, ונבדל ממנו במה שהבה מורה שיזמין לתת לו, כמו הבה לנו לחם, היינו שתכין בשבילנו, וכן הבו מקניכם, וכן פה ר"ל שיכינו פדיון נפשו:
פסוק כג:מלטוני. בלא פדיון מן הצר, כי הצר לא ירצה לקחת פדיון נפשו, והעריץ הוא גבור תקיף לשא"א להמליטו מידו בכח, תפדוני בממון:
פסוק כד:שגיתי. היא שגיאה עיונית שזה המבדיל בין שגה ובין שגג כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג) וע"כ אמר הבינו לי:
פסוק כה:נמרצו. נתפרשו ונתבארו היטב, אמרי יושר, מציין היושר כעצם מופשט, כמו תום ויושר יצרוני.
פסוק כה:יוכיח, בא לפעמים על בירור הדברים, כמו אותה הוכחת לעבדך ליצחק:
פסוק כו:הלהוכח. ר"ל להוכחה וראיה.
פסוק כו:ולרוח, מענין רוח נבואה שזה אחד משתופי שם רוח.
פסוק כו:ואמרי נואש, כמו ותאמרי נואש (ירמיהו ב׳:כ״ה), דברים של מה בכך:
פסוק כח:הואילו. יואל הבא על הרצון מורה שרוצה בדבר שלא רצה בו תחלה ומתחיל לרצות כמ"ש הושע (ה' י"א):
פסוק כט:אל תהי עולה. מצייר העולה כעצם מופשט שלא תהיה במציאות, אבל שובו עוד ותראו שבהעולה יש צדק:
פסוק ל:בלשוני. הלשון מציין הדבור התבוניי כמ"ש בכ"מ, ודבור כזה אם בא בזיוף הוא מעול באמונות ודעות, ומלת הוות מציין הויה רעה, ובא פה על צד המליצה על הטעות והסכלות, או יל"פ שבר כמו שהוא בכ"מ, ור"ל איני טועה לא בעיון ולא בשברי ומכתי, ושאני משיג שאין לי רפואה עוד: