פסוק א:דִּבְרֵי לְמוּאֵל המֶלֶךְ, שהם מַשָּׂא, נאום שיש בו קושי ותוכחה אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ.
פסוק ב:מַה־בְּרִי, בני?! וּמַה־בַּר־בִּטְנִי?! דבר של מה-בכך עשית, בני; או: מהו הדבר הבטל שעשית, בני?! וּמֶה בַּר־נְדָרָי. לא נולדת בפשטות, אלא כתוצאה מנדרים שנדרתי, כשם שאמרה חנה על בנה שמואל: כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו. דברַי אפוא אינם רק דברי מוסר של אם אל בנה, אלא הם נאמרים בהקשר מיוחד.
פסוק ג:אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים את חֵילֶךָ, כוחך, ואל תאפשר לדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת, לבטל מְלָכִין, עצות ראויות, או: את כוח המלכים. אדם שנותן לנשים את חילו מבטל את עצמתו ומאבד את ערכו.
פסוק ד:אַל להם לַמְלָכִים, לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ, לשתות יָיִן, ובוודאי לא להשתכר ממנו. ואל לְרוֹזְנִים, שליטים לומר "אֵי, היכן שֵׁכָר? " לא ראוי שיהיו עסוקים בשכר. האם מטיפה כנגד כניעה לתשוקות עראיות כמו נשים או יין. בפרט מסוכן הדבר כשמדובר במלך, העלול לבטל בכך את כוחו ולשבש את תפקודו.
פסוק ה:פֶּן־יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, את הדין הכתוב בחוק; וגם ישַׁנֶּה דִּין כָּל־בְּנֵי־עֹנִי, יסלף את דינם של כל המסכנים. מכיוון שהוא שיכור, אין הוא מדקדק בפרטים, וגם אם אין הוא מטה את הדין, הוא ידון בפזיזות, ובמצבים כאלה נפגעים יותר האנשים שבשולי החברה.
פסוק ו:אין כאן התנגדות לעצם שתיית היין. יש מצבים בהם היין טוב ומועיל: תְּנוּ־שֵׁכָר לְאוֹבֵד, לאומלל שחש שהוא הולך וכלה, וְיַיִן מתאים לְמָרֵי נָפֶשׁ, אנשים ממורמרים.
פסוק ז:האובד או מר הנפש יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח את רִישׁוֹ, עוניו ומצבו הרע, ואת עֲמָלוֹ, יגיעו ותסכולו לֹא יִזְכָּר־עוֹד.
פסוק ח:עצה נוספת למלך, שהוא גם השופט: פְּתַח־פִּיךָ לְאִלֵּם, בין שהוא אילם ממש או אילם בעניין מסוים, כמו מי שעומד למשפט ואיננו יכול לבטא את עצמו כראוי. מחובתו של שופט הצדק לסייע לאלה שאינם יודעים להתבטא, ולשים לב אֶל־דִּין, דינם של כָּל־בְּנֵי חֲלוֹף, לאנשים שאין להם חוסן ויציבות וטענתם עלולה להימחק ולהיעלם על ידי הצד שכנגדם. ייתכן שהם ניגשים למשפט ואינם מוכנים כראוי, ולמי שטוען כנגדם יש יותר עצמה, השכלה או מעמד, ומשום כך הם משתתקים. לדין מעין זה צריך המלך לשים את לבו במיוחד, ולנסות לאזן את מצבו של הצד החלש.
פסוק ט:פְּתַח־פִּיךָ, שְׁפָט־צֶדֶק ושפוט דִין עָנִי וְאֶבְיוֹן. על שופט הצדק מוטל לא רק להכריע בין הטענות הנשמעות, אלא לרדת לעומק הדברים ולבררם עד כמה שהוא יכול. אשר על כן, מלך אינו רשאי ליהנות מהעולם הזה כדרכו של סתם אדם, מפני שעליו להיזהר ולהישאר כל הזמן בכוחו ובבהירות דעתו. רק כך יוכל למלא את תפקידו לדאוג למדינה ולכונן משפט צדק.
פסוק י:אֵשֶׁת־חַיִל, אשה חזקה העושה דברים גדולים ומצליחה, מִי יִמְצָא?! לא קל למוצאה, וְשוויה אינו בהישג יד, אלא רָחֹק, נדיר ויקר יותר מִפְּנִינִים, סוג של אבנים יקרות או חפצי ערך מִכְרָהּ, ערכה.
פסוק יא:בָּטַח בָּהּ, סומך על כל מעשיה לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. הוא יכול להשאיר בידה את ניהול כל ענייני הבית ולא יפסיד דבר.
פסוק יב:גְּמָלַתְהוּ רק טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
פסוק יג:היא עושה בעצמה את מלאכות הבית כראוי: דָּרְשָׁה, היא מחפשת צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. במקרא ובמשנה טוויית צמר או פשתים מיוחסת לאשה. וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ, בידיים טובות ומיומנות, וגם: ברצון. אולם אין היא מסתפקת בישיבה סבילה ובמילוי חובות:
פסוק יד:הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר המפליגות ומביאות סחורה, אף היא מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. יוזמת ויוצרת, נוסעת ומביאה מזון לביתה.
פסוק טו:וַתָּקָם, היא משכימה קום בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף, מזון לְבֵיתָהּ. היא דואגת להכין את האוכל לבני הבית מבעוד מועד, וְחֹק, מנה קצובה לְנַעֲרֹתֶיהָ. היא מספקת לכל אחת מהמשרתות שלה כדי צורכה.
פסוק טז:מלבד דאגתה לתפקודו התקין של הבית – זָמְמָה, חשבה, החליטה לרכוש שָׂדֶה – וַתִּקָּחֵהוּ, והיא קנתה אותו. מִפְּרִי כַפֶּיהָ, מתוצרי עבודתה נָטְעָה כָּרֶם. רווחיה לא נאצרו, והיא אף לא קנתה בהם תכשיטים. מעשי ידיה מפיקים די כסף שאפשר להשקיעם בהכשרת האדמה ובנטיעת כרם.
פסוק יז:חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, הזדרזה בגבורה, וַתְּאַמֵּץ, חיזקה את זְרוֹעֹתֶיהָ. היא אינה יושבת במנוחה, אלא עושה הכול במרץ.
פסוק יח:טָעֲמָה, היא מבחינה כִּי־טוֹב סַחְרָהּ, תוצאות מסחרה, ותנועותיה בכלל, יוצאות בטוב טעם, לֹא־יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. אחרי שהשכימה קום כדי לדאוג לכולם, היא אף ממשיכה לפעול בלילה, מפני שבביתה תמיד מצויה לה עבודה.
פסוק יט:יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, המוט המסייע בטוויה, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ, מכשיר הטוויה. ידיה שומרות שהפלך יסתובב כראוי.
פסוק כ:אף על פי שהיא עובדת בעצמה ומרוויחה כסף, אין היא אוגרת כסף כדי להוציאו על הנאות עצמה, ואין היא רכושנית. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה, פתחה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה, הושיטה לָאֶבְיוֹן. היא מפרנסת גם את העניים.
פסוק כא:אשת החיל אינה מנהלת רק את ההווה בדרך מיטבית; היא חושבת גם לטווח ארוך ומתכננת את העתיד: לֹא־תִירָא אין היא חוששת לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, מיְּמוֹת הקור, כִּי כָל־בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים, בבגדי שָני, שהם גם מגִנים מפני הקור וגם יפים למראה.
פסוק כב:מַרְבַדִּים, מצעים, מיני ריפוד עָשְׂתָה־לָּהּ, שֵׁשׁ, בגדי פשתן וְאַרְגָּמָן, צמר צבוע בצבע ארגמן היקר לְבוּשָׁהּ. הן היופי והן העושר ניכרים בביתה. אולם אין היא דואגת להופעתה שלה בלבד –
פסוק כג:נוֹדָע ניכר בלבושו הנאה בַּשְּׁעָרִים, מקומות ההתכנסות המרכזיים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם־זִקְנֵי־אָרֶץ, המנהיגים והמכובדים.
פסוק כד:סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, גם כאשר אין היא זקוקה לסדינים, היא מכינה אותם לשם מכירה, וַחֲגוֹר, שהכנתו מורכבת יותר משל מצע פשוט, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי, סוחר. אמנם אין עיקר עיסוקה בחוץ, אבל כחלק מניהול ביתה היא מכינה בגדים צבעוניים ומצעים, ואת הנותר היא מוכרת לאחרים.
פסוק כה:עוֹז־וְהָדָר לְבוּשָׁהּ. היא לבושה בצורה מכובדת בבגדים שהם גם חזקים וגם נאים, וַתִּשְׂחַק, היא צוחקת ושמחה לְיוֹם אַחֲרוֹן, לזמן מאוחר. בגדיה אינם לקישוט בהווה בלבד, מפני שכל מעשיה מחזיקים מעמד ואינם בלים ומתכלים.
פסוק כו:ומעבר לכישוריה המעשיים בניהול הבית וביזמותיה העסקיות להגדלת הכנסות המשפחה מחוצה לו, היא אשה חכמה ולבהּ טוב – פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, מפיה יוצאים דברי חכמה, וְתוֹרַת־חֶסֶד עַל־לְשׁוֹנָהּ. היא מלמדת תורה שיש בה אהבה ונתינה.
פסוק כז:היא צוֹפִיָּה, משגיחה על הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, היא דואגת שהבית על אנשיו ומשרתיו יתנהל כראוי, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. היא איננה יושבת ונהנית מכך שמשרתיה או בני ביתה יעבדו, אלא מעדיפה לפעול בעצמה.
פסוק כח:לכן, קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, והם משבחים אותה, או: מציינים שהיא הולכת בדרך הישרה, בַּעְלָהּ גם הוא קם וַיְהַלְלָהּ:
פסוק כט:רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, הרבה בנות הצליחו באופן זה או אחר, וְאולם אַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה, כולן. את מושלמת בכל המעלות. את יוצרת ופועלת, נדיבה ונותנת, תקיפה, מסודרת וחכמה. ועוד הם אומרים:
פסוק ל:שֶׁקֶר הַחֵן, המראה עשוי להשתנות ולהכזיב, וכמו הֶבֶל הכלה ואובד הַיֹּפִי. אין הם מבטאים התנגדות לחן וליופי כשלעצמם, אלא קובעים כי הם דברים מתעתעים, חולפים ולא יציבים, אבל אִשָּׁה יִרְאַת־ה', כאשר תכונה זו מושרשת באפיהּ, הִיא תִתְהַלָּל לעולם.
פסוק לא:תְּנוּ־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ. היא אינה נצרכת למתנות מן החוץ. די שתקבל את פֵּרות ידיה ואת שכר עמלה. וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. אין היא זקוקה לתהילה שבאה מרחוק או לתוארי כבוד שמעניקים אחרים. מעשיה עצמם הם שבחה.
