מערכה חמישית ואחרונה במשלי שלמה – מוסרו האובייקטיבי של שלמה לעצמו

כיצד טעה שלמה המלך?

אחרי שובו מן המערכה אשר עמד בה לייסר את נפשו ולהקימה לאות ולמופת למוסר ניסיוני לדורות עולם, עמד משתומם בנפשו על המראה, מה ראתה על ככה ומה הגיע אליה. הלא כל השכלת המוסר וכל הבחנותיו לא נעלמו מעיניה גם בטרם כן, מאז נתנה לו החכמה והתבונה במתת ה', והמתנה ניתנה לו בעין יפה וכמו שכתוב בזוהר הקדוש: "נתן חכמה כמאן דיהיב נבזבזא ומתנה לרחימיה(=כמי שנותן מנחה ומתנה לאוהבו)..."(תרומה קמ"ט). ואיך לא שיערה נפשו השכלת כל המוסר בטרם הרסה לעבור חוק?

מאת ה' הייתה זאת ללמד אותנו

אין זאת כי אם מאת ההשגחה הייתה נסיבה להקים אותו לאות ולמופת לדורות עולם. וכמו שההשגחה הניחה טבע האפשרות על הרע ביד כל אדם, בעבור שתמצא הבחירה החופשית, ויהיה הטוב נעשה בבחירה, למען ייבחן יתרון הטוב מן הרע כיתרון האור הנבחן מן החושך, כן הניחה ההשגחה ביד תבונתו ביחוד להרוס במשפט התבונה עד עבור חוק חכמה, למען הקים אותו לאות ולמופת לדורות עולם.

שלמה המלך לא חטא, זולת מה שעבר על חוק החכמה

וכבר נתבאר כי המשפט התבוני אשר שפט 'אני ארבה ולא אסור' היה משפט צודק ומחויב בערכו בחוק הבינה להוסיף מעלה בקודש, לעמוד בטהרת הלב גם בהרבות לו כל, ובלי לסור. וכל החטא היה בעברו חוק חכמה אשר אחת חקקה לא "ירבה". ואחרי שהמשפט התבוני יצא משפט אמת גם במציאות בפועל, וכאשר שפט כן היה, שלא סר לבו גם אחרי אשר הרבה לו כל, וכמו שאמרו חז"ל:

כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו"(מלכים א יא ד)? 
- ...נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך.
(שבת נו:)

הרי נתקיים המשפט כמו ששפט, עלה והצליח ועשה מעלה בקודש, ולבו לא סר. הן גם את חוק החכמה לא עבר, אחרי שהחכמה בעצמה נתנה טעם לחוקה "לא ירבה" בכדי שלא יסור, והנה הוא הרבה ולבו לא סר. לא יתכן לחשוב לו עוון אשר חטא; זולת על בואו מתחילה לעבור חוק חכמה.

אין נחשב לשלמה חטא משום שהיה זה מאת ה'

ואחרי שכל הדבר הזה מאת ההשגחה הייתה נסיבה, נסתלק מעליו החטא מכל וכל, וכמאמרם ז''ל: "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה".

שלמה המלך לא מצדיק את מעשהו למען לא יכשלו מלכים נוספים

ואולם בכל זאת לא ראה להצדיק אח נפשו בחנף להסיר מעליה החטאה מכל וכל. אבל ראה להעמיס עליה משא החטא ביתר שאת, ועשה משפטו בצדק ליחס לו עוון אשר חטא בחוק המעשה אשר עשה; זר מעשהו שלא כתורה. ואף כי כוונתו הייתה טובה ומחשבתו רצויה לשם עבודה ותוספת קדושה, מעשהו זר יחשב על עברו חוק חכמה, ותחשב לו לחטא. כי אם לא יחשב לו המעשה לחטא, הלא יקומו אחריו מלכים באדם אשר כל אחד יאמר 'גם אני בדורי כשלמה בדורו', 'גם אני ארבה ולא אסור', ויקום מעשהו למכשול ולפוקה לדורות עולם, להרס חוק חכמה החקוק בתורה "לא ירבה".

האיסור "לא ירבה" כלל גם את שלמה שאמנם מצד עצמו לא יסור אך עלול להכשיל אחרים

ויש בכח גזרת החוק ההיא גם על המלך שלמה, חוק אשר גם המלך שלמה לא ירבה כדי שהמלכים הבאים אחריו לא ירבו כדי שלא יסורו. ובכן גם אחרי שהוא הרבה ולא סר אמנם בצרוף אל המלכים כולם מעשהו בלתי רצוי ותחשב לו לחטאה.

הוקל לשלמה מצד המוסר של הפרק הקודם כי ליבו לא סר

כאשר עמד בנפשו על כל החשבון הצדק הזה, הוקל מעליו משא המוסר מצד מה שהכביד על נפשו במצבו הקודם, במערכה הרביעית, בפרק הקודם. כי ראה בהתבודדו בנפשו כי לבבו פלס עליו מכל צד, ליבו לא סר ולא יסור.

מוסר שלמה לעצמו בפרקנו על המכשול ב"לא ירבה"

אולם הוכבד עליו משא המוסר מצד אחר, בבחינת המעשה בעצם, במופשט מן הכוונה הטובה ומחשבתו הרצויה לו בה. בצרוף אל המלכים כולם זר מעשהו ותחשב לו לחטאה. בכן ראה להוסיף עוד מערכה חמישית במוסר מיוחד לו נוסף על מוסרו במערכה הרביעית.

בפרק הקודם ייסר עצמו על ההפרזה בתבונה

במערכה זו יבוא להקל מעליו המשא מצד [אחד], ולהכבידה עליו מצד אחר. תחת אשר במערכה הקודמת נשא עליו משא המוסר בענווה גדולה, ותיאר עצמו בשם אגור בן יקה, ובשם איתיאל, על אשר הפריז על המידה בחוק תבוני, אשר שפט והרס במשפטו באמרו איתי א-ל. גם את נזר המלוכה הסיר מראשו להעיר את נפשו כי עברה חוק וכי נכשלה היא בחוק המלוכה.

על אף הכוונה הטובה יש עוד לשלמה על מה לייסר עצמו

בזו המערכה התאזר בנפשו עוז. גם את הנזר שם על ראשו ביתר שאת, ותיאר את עצמו בשם למואל מלך. הוראתו שהוא המלך האחד המיוחד אשר כל כוונתו טובה ומחשבתו רצויה-מיוחדת לשם א-ל ומי עוד כמוהו בכל מלכי האדם שיהיה יכול כן להקדיש כל כוונתו וליבו לאל כמוהו. יורה בזה להקל מעל נפשו משא המוסר אשר נשא עליה במערכה הקודמת. כי כשהוא לעצמו איננו מוצא לנפשו עוון אשר חטא, כי משפטו קיים וליבו לא סר ולא יסור ולא עבר דבר בחוק המלוכה. ואולם מזה הצד בעצמו, בערכו המצטרף אל כל המלכים אשר אין עוד כמוהו, יתעורר עליו החטא בבחינת המעשה, ויחשב זר מעשהו, חטאה גדולה. כי אחרי שרק הוא לבדו יכול על כה, להקדיש מחשבתו וליבו לאל, ואין עוד בכל המלכים יכולים לעשות כמוהו, הנה יקום מעשהו זר למכשול ולפוקה לכולם ויחשב מעשהו במופשט מן המחשבה והכוונה הרצויה לחטאה גדולה.

הבעייתיות במעשה שלמה

ויש בו זרות בשלוש בחינות:

א. בעצם, המעשה זר בחוק כל אדם, להרבות נשים לאיש לתת לנשים חילו.

ב. זר המעשה בחוק המלך, באשר בו גזרה התורה ביחוד שלא ירבה לו נשים.

ג. הוא זר באשר יקום למכשול ולפוקה לכל המלכים, שכל אחד יתפאר לעשות כן, ויאמר גם אני ארבה ולא אסור.

ביהדות המטרה אינה מקדשת את האמצעים!

בכל אלה יחשב לו המעשה לחטאה. ואם אמנם המחשבה הטובה והכוונה הרצויה היא החלק המעולה מן המעשה החיצוני, זהו רק בצרוף אל המעשה הטובה. אבל כשיהיה המעשה פחות בעצמו, גם כי תהיה הכוונה טובה, יחשב המעשה חטאה גדולה. והדבר מבואר. כי משפט המחשבה והכוונה מסור ללב האדם לבדו. הוא יודע בנפשו מחשבתו הטובה וכוונתו הרצויה. אבל משפט המעשה החיצוני, במופשט מן הכוונה, מסור אל ההשקפה החיצונית המשקפת על המעשה הנראה מבחוץ במופשט מן הכוונה שיש בו.

המוסר בפרק הקודם סובייקטיבי והמוסר בפרקנו אובייקטיבי

לכן, תחת אשר במערכה הקודמת נתייחס כל משא המוסר מעצמו לעצמו, אשר הוא בעצמו חשב לנפשו עוון אשר חטא, במערכה זו נסתלק המוסר הזה מעצמו, באשר הוא לעצמו יודע בנפשו כי מחשבתו טובה וכוונתו רצויה, אבל המוסר נתייחס לו ממייסר מחוץ; במוסר ההשקפה החיצונית המשקיפה על המעשה במופשט מן הכוונה.