פסוק ב:ארך ימים ושנות חיים. שם ימים כשאינו מציין ימים פרטים יציין ההמשך הזמני של איזה דבר בכלל, ויהי כל ימי אדם אשר חי, ויציין באורך ימים, אורך ההמשך הזה יותר על שיעורו הקצוב לו, למען ייטב לך והארכת ימים, וכשבא למספר יציין המספר במלות שנים, וכשבאו נרדפים יציין בימים ימי הטובה והשלוה, כי השנים יציינו השנוים שיתהוו במו, שרובם לרעה, כמ"ש יחזקאל (כ"ב ד'), ולכן אמר שנות חיים ושלום, שהשנוים לא יהיו לרעה רק לטובה, וחז"ל דרשו למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך, ר"ל ששם לא נמצא מדת השנים, רק ההמשך הארוך הנצחי למעלה מן הזמן שלנו הנמדד בשנים, ובכ"ז בא הארכת ימים כפשוטו, כמו למען יאריך ימים על ממלכתו, דהיינו המשך ימי מלכותו, וכולל ג"כ שיהיו ימים טובים, וחז"ל אמרו אשר האריכו ימים אחרי יהושע ימים האריכו שנים לא האריכו, תפסו שבאו המלות בדיוק על שהיו להם ימי שלוה, ולא נכלל בו בפי' המושג שהאריכו שנים, ועי' לקמן (י' כ"ז):
פסוק ג:חסד ואמת. האמת הוא במדת הדין או קיום הבטחה וחיוב, והחסד הוא שלא עפ"י חיוב או הבטחה, ויש בתורה ובקיום המצות ג"כ אמת וחסד, שהחסיד הוא המפליג יותר על החיוב, בין בקיום המצות בין בעיון התורה להעמיק בו ולהשיג סודותיה וצפונותיה כמ"ש ותורת חסד על לשונה. וכן בארחות ה' נמצא חסד ואמת, ויש בזה ענינים רבים מפוזרים בדברי בכ"מ, וגם בהנהגה יקרא ההנהגה הסדורה בשם אמת, וההנהגה הפלאיית בשם חסד כמ"ש בתהלות סי' פ"ט בארך, וה' ינהיג בשתי המדות האלה לפי המונהגים וזכותם והכנתם.
פסוק ג:על גרגרתיך. הגרון היא פנימית הצואר מקום מוצא הקול, והתכשיט יקשר על הצואר מבחוץ, כמ"ש וישם רביד הזהב על צוארו, אבל פה מדבר מן הגרון המוציא הקול והדבור וכמ"ש למעלה (א' ט'):
פסוק ד:שכל טוב עי' לקמן (י"ג ט"ו):
פסוק ו:דרכיך, ארחתיך. הבדלם למעלה (ב' י"ג):
פסוק ז:חכם בעיניך. גדר החכם בעיניו הוא מי שנדמה לו שהחכמה נטועה בטבע כחות נפשו, ושאינו צריך לקבלה מן החוץ, ואם תתעורר בו מדה רעה למשל גאוה אכזריות קנאה נקמה וכדומה, ידמה לו שהמדות האלה יעשו בחכמה, ולא יאמין שדרכי החכמה הן הפך מדרכי יצר הלב ושצריך לכבוש היצר ולהגביל תאותו, ושחקי החכמה הם מאלהים למשול בם על כחות נפשו הרעים כי אין יראת ה' נגד עיניו, וית' עוד (לקמן כ"ו ה', י"ב ט"ז, כ"ח א'):
פסוק י:אסמיך. שם מיוחד לאוצרות התבואה בלבד, וחברו (דברים כ"ח ח'), ובזה מובדל מן אוצר שכולל כל דברים הנאצרים באוצרות, ותירוש, שיעורו, ויקביך תירוש יפרוצו:
פסוק יא:מוסר, תוכחה. תוכחה הוא ויכיח ובא בין אנשים שוים, ומוסר הוא ע"י יסורים, או בא מן הגדול אל הקטן, וציינתי מקומותיהם (ירמיה ב' י"ט), ואצל ה' בא גם תוכחה על היסורים (כנ"ל א' כ"ה), ובא מוסר על העבר ותוכח על העתיד (וכמ"ש תהלות ו' ב' איוב ה'), ויש הבדל בין קץ ובין ממאס, הקץ הוא קץ בהדבר, כמו קצתי בחיי מפני בנות חת, וגם במקום שבא בשימוש הב' על הדבר כמו ואקיץ בם, ר"ל שקצתי על ידם, שקץ בנפשו על ידי שהדבר למשא עליו, והממאס ממאס הדבר עצמו, וכן (לקמן ה' י"ב):
פסוק יג:חכמה, תבונה. התבאר (סי' א' ב'):
פסוק יז:דרכיה, נתיבותיה. הבדלם למעלה (א' ט"ו):
פסוק יח:מחזיק, תומך. הוא או בעל כרחו, והחזיק בה האיש (דברים כ״ב:כ״ה), מחזיק באזני כלב (לקמן כ"ו), או שנותן חיזוק להדבר החלוש, והחזקת בו גר ותושב, וזה הבדלו מן תומך שלא בא ביד חזקה:
פסוק יט:בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. כמליצה זו בירמיה (י' י"ב, נ"א ט"ו) שיחס החכמה אל עשיית הארץ והתבונה לשמים, וכונן הוא גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:
פסוק כא:תושיה ומזמה. שניהם בחכמה, מזימה הם עצות עמוקות (כנ"ל ב' י"א) ותושיה הם המעשים שכפי החכמה (כנ"ל ב' ז'):
פסוק כב:לגרגרותיך. ע"ל (א' ט'):
פסוק כד:אם תשכב ושכבת. הראשון הרצון לשכב, והשני על המשך השכיבה, כמו שכן בפעלים הרבה, כמ"ש באילת השחר (כלל ח'), ובשכיבה עצמה פלוגתת ר"א וחכמים ריש ברכות אם בשכבך על ההליכה לשכב או על המשכת השכיבה:
פסוק כו:בכסלך. ההבדל בין כסל לתקוה, המקוה מקוה אל טוב, והכסל הוא בטחון מן רע, (איוב ד' ו', ח' י"ד, ל"א כ"ד):
פסוק ל:גמלך. גדר הגמול הוא בשנקשר עמו התפעלות איבה או אהבה, והתבאר אצלי בכ"מ בתנ"ך, ובס' זה (לקמן י"א י"ז, י"ב י"ד, י"ט י"ז, ל"א י"ב:
פסוק לב:ישרים. רוב שם ישר בא על הישר בבינתו, ובהרחבה בא על כל מי ששכלו ומדותיו ישרים, והפוכו הנלוז מדרך הבינה:
פסוק לג:בית, נוה. סתם נוה הושאל מנוה צאן, והוא טפל אל הבית כמ"ש בכ"מ:
פסוק לד:(לד-לה) לצים, כסילים ע"ל (א' כ"ב):
פסוק לד:כבוד, קלון. הוא ההפך מן כבוד, שבעת קלון מכבוד (חבקוק ב׳:ט״ז):