פסוק א:תחילה דברים כלליים על אימוץ החכמה והמצווה: בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל־תִּשְׁכָּח, ואת מִצְוֹתַי יִצֹּר, ישמור לִבֶּךָ.
פסוק ב:כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם, שלווה, מצב תקין יוֹסִיפוּ תורתי ומצוותי לָךְ.
פסוק ג:דאג לכך, בני, שחֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־יַעַזְבֻךָ. לפיכך קָשְׁרֵם – את הדברים הללו עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כמו ענק שעונדים על הצוואר, כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ. ביטויים אלגוריים לדברים המלווים את האדם באשר יפנה, ושזוכרים אותם תמיד.
פסוק ד:וּבכך תמְצָא־חֵן וְתיחשב כבעל שֵׂכֶל־טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. תהיה רצוי לכול.
פסוק ה:כמה הדרכות קצרות בטיב יחסו של האדם לאלוקיו: בְּטַח ופנה תמיד אֶל־ה' בְּכָל־לִבֶּךָ, כדי שידריך אותך בדרכך ויתמוך בך, וְאֶל־בִּינָתְךָ אַל־תִּשָּׁעֵן. גם כאשר דרך ה' או דברו אינם נראים לך, מוטב שתסמוך עליו ולא על חכמתך שלך. בתחומים רבים צריך אדם לבטוח בה':
פסוק ו:בְּכָל־דְּרָכֶיךָ, ענייניך ומעשיך דָעֵהוּ, זכור את ה', התקרב והתקשר אליו, וְכאשר הוא יהיה המוקד שעל פיו מכוונים כל מעשיך, הוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ, גם אם דרכיך כשלעצמן אינן ישרות.
פסוק ז:הפיתוי העיקרי לצעיר שאליו פונים דברי המוסר כאן, איננו דווקא עשיית רע לשמו. הוא מתחיל לסור מדרך הישר בדרך כלל מתוך הנטייה הטבעית לעגל פינות ולבחור בדרך הקצרה, גם אם אין היא מותרת בתכלית. מכאן מגיעה האזהרה: אַל־תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ, יְרָא אֶת־ה' וְסוּר מֵרָע.
פסוק ח:אז – רִפְאוּת, תרופה תְּהִי, תהיה היראה לְשָׁרֶּךָ, לטבור שלך, לשורש ולמרכז שלך, וְשִׁקּוּי, מרפא לְעַצְמוֹתֶיךָ. היא תעניק כוח וחיות לכולך, משורש ועד ענף.
פסוק ט:כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ, מנכסיך וּמֵרֵאשִׁית כָּל־תְּבוּאָתֶךָ. הכבוד לה' יתבטא גם בנתינת ממון לדברים שבקדושה, בהפרשת תרומות ומעשרות מתבואתך, ואף בתרומת כוחות, כישורים ומשאבים אחרים.
פסוק י:וְאז יִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, יבול משֹביע, וְבתִירוֹשׁ, מיץ הענבים יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ, יתפשטו מעבר לגדותיהם.
פסוק יא:דברי תורה או עצה עשויים להיות נוחים למדי או על כל פנים בלתי מכאיבים, אבל לעתים עונש או תוכחה מביאים לתחושת לחץ ודחק. ובכל זאת במוּסַר ה', דברים מייסרים, בְּנִי, אַל־תִּמְאָס, תדחה, וְאַל־תָּקֹץ, תבחל בְּתוֹכַחְתּוֹ, בין שהיא באה על ידי הקדוש ברוך הוא ישירות ובין על ידי אנשים, שהם שליחיו.
פסוק יב:אינך צריך לראות בייסורים סימן רע, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' – יוֹכִיחַ. לאלה שאיננו אוהב אין הוא דואג במיוחד. לכן אם ה' מכאיב לך ולא לאחרים, דע שהוא עוסק בך ומעוניין בך, וּכְאָב אֶת־בֵּן יִרְצֶה, יתפייס לאחר שהכה אותו. מדובר כאן באב סמכותי, שמדי פעם מייעצים לו להשתמש גם בשבט, ואף על פי כן היחסים בין אב ובן הם כאלה שהאב אינו רוצה שבנו ילקה. לפעמים הוא מייסר את הבן על מנת לקרבו אליו ולתקנו מכאן והלאה.
פסוק יג:עוד בשבח חכמת התורה: אַשְׁרֵי אָדָם שמָצָא חָכְמָה, וְאָדָם שיָפִיק, יודע למצוא תְּבוּנָה.
פסוק יד:כִּי טוֹב ומשתלם סַחְרָהּ, המסחר בה יותר מִסְּחַר כָּסֶף, ויותר מֵחָרוּץ, זהב – טובה תְּבוּאָתָהּ, תוצרתה.
פסוק טו:יְקָרָה הִיא יותר מִפְּנִינִים, שהן בוודאי יקרות ערך, וְכָל־חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ־בָהּ, משתווים אליה. התורה מביאה עמה שפע מתנות:
פסוק טז:אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. הימין הוא הצד החזק יותר, וממנו באה לאדם מתנת החסד שלמעלה ממאמצי האדם – אריכות ימיו. צד שמאל של התורה, לעומת זאת, מעניק מתנות הקשורות לעולם הזה.
פסוק יז:דְּרָכֶיהָ הן בסופו של דבר דַרְכֵי־נֹעַם, ובכָל־נְתִיבֹתֶיהָ, דרכיה – שָׁלוֹם. אלה העקרונות והמטרות שעליהם מיוסדת התורה ולפיהם היא חושבת ומתנהלת, כביכול.
פסוק יח:עֵץ המניב חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ, המסייע לה ומקיימה בשלמותה מְאֻשָּׁר, נוחל אושר, חוזק והצלחה.
פסוק יט:התורה מצטיירת כאן כחכמה שימושית ועממית, המעניקה לאנשים עצות כיצד להתנהג. משום כך היא מכונה 'מוסר אביך' ו'תורת אמך', כי בפשטות, מי שגדל בבית טוב מקבל עצות והדרכות מעין אלו מהוריו. אלא שהתורה היא הרבה מעבר לכך – ה' בְּאמצעות החָכְמָה יָסַד אָרֶץ, הוא כּוֹנֵן, העמיד את השָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.
פסוק כ:בְּדַעְתּוֹ, מתוך הדעת שלו תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים, שמים יִרְעֲפוּ, יזילו טָל, רטיבות. התורה כפי שהיא למעלה, בהיקפה הגדול הכולל את החכמה, הבינה והדעת, היא הכלי שבעזרתו נברא העולם.
פסוק כא:בְּנִי, אַל־יָלֻזוּ, יסורו דברי התורה מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר, שמור תֻּשִׁיָּה, עצה טובה וּמְזִמָּה, הבנה מחכימה.
פסוק כב:וְיִהְיוּ הדברים הללו חַיִּים, חיוניות, מִחיה לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, לצווארך. הם טובים גם לשם החיים עצמם וגם למען החן והיופי.
פסוק כג:אָז – כשתשמור את התורה, תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ, דרכך תהיה בטוחה וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף, תוכֶּה, לא תיתקל באבני נגף. ולא רק בלכתך –
פסוק כד:גם אִם־תִּשְׁכַּב לֹא־תִפְחָד, וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ, שנתך תהיה נעימה ושלווה.
פסוק כה:אַל, לא תִּירָא מִפַּחַד הבא פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת, אסון של רְשָׁעִים כִּי תָבֹא.
פסוק כו:כִּי־ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ, בתקוותך, מבטחך. וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד, שלא תילכד במכשול כלשהו.
פסוק כז:מכאן לעצות ביחסים שבין אדם לחברו: אַל־תִּמְנַע־טוֹב, עשיית טובה מִבְּעָלָיו, ממי שמגיע לו, בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ, בשעה שיש בכוחך לַעֲשׂוֹת. גם מעשים שאינם חובה המוטלת עליך, אבל באפשרותך לעזור באמצעותם לבני אדם, אל תימנע מלעשותם.
פסוק כח:אַל־תֹּאמַר לְרֵעֲךָ המבקש לשאול ממך חפץ, למשל: "לֵךְ וָשׁוּב למחר וּמָחָר אֶתֵּן לך את מבוקשך", וְיֵשׁ אִתָּךְ, אף שהחפץ נמצא אצלך. לפעמים אדם דוחה את חברו סתם כך, מחוסר רצון, מחמת עצלות, ולפעמים הוא מסרב שלוש פעמים כדי שהחבר ירגיש כמה קשה עליו הנתינה או כדי שירגיש מרוצה יותר כאשר הוא מקבל את מבוקשו לבסוף. ובוודאי שאין לעשות כן למי שחייבים לשלם לו.
פסוק כט:אַל־תַּחֲרֹשׁ, תתכנן עַל־רֵעֲךָ לעשות לו רָעָה, וְהוּא־יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ, בזמן שהוא מרגיש אתך בנוח ואינו חושד בכלום. אפשר לפרש זאת על שני שותפים שאחד מהם מהרהר כיצד לפרק את השותפות בלא ידיעת חברו, או כמו שפירשו חכמים את הפסוק על אדם שחי עם אשה ובלבו הוא מתכנן את הגירושין.
פסוק ל:אַל־תָּרִיב עִם־אָדָם חִנָּם, ללא סיבה, אִם־לֹא גְמָלְךָ, עולל לך רָעָה. מכאן עולה שאם מישהו אכן פגע בך, ייתכן שאתה רשאי להתקוטט עמו.
פסוק לא:אַל־תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס, גזלן, וְאַל־תִּבְחַר בְּכָל־דְּרָכָיו. אף שאנשים כאלה הופכים לפעמים למופת של הצלחה – אל תקנא בהם.
פסוק לב:כִּי תוֹעֲבַת ה' מי שהוא נָלוֹז, הסוטה מדרך הישר, וְאֶת, עם יְשָׁרִים סוֹדוֹ. הישרים הם אנשי סודו. לחכמה הבאה מאת ה' לא יזכה אלא מי שדרכו ישרה והוא מתוקן במידותיו.
פסוק לג:גם אם כעת מקום הצדיקים אינו מקבל תמיד את כל הטובה והברכה, בסופו של דבר מְאֵרַת, קללת ה' בְּבֵית רָשָׁע, ואת נְוֵה, מעון הצַדִּיקִים ה' יְבָרֵךְ.
פסוק לד:לבחירתו החופשית של האדם יש השלכות – אִם הוא פונה לַלֵּצִים – הוּא־יָלִיץ. ה' לא ימנע זאת ממנו ויניח לו להתלוצץ, ולעומת זאת לַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן. מי שבוחר להיות בין הענווים, יינתן לו חן מלמעלה.
פסוק לה:כָּבוֹד – חֲכָמִים יִנְחָלוּ, ואת הכְסִילִים 'מֵרִים' קָלוֹן. גם השוטים זוכים לפרסום, אך הם מתפרסמים על ידי חרפתם וטיפשותם.