הקדמה לספר משלי
ספר משלי הינו אחת מיצירות המופת שנתחברו בארץ בזמן פריחתה ושגשוגה, באחת התקופות המוצלחות בתולדות עם ישראל בהיותו על אדמתו. הספר זכה להיכנס לכתבי הקודש על ידי אנשי כנסת הגדולה, שבחנו ברוח קודשם את הראוי להיכנס אל מסגרת הכוללת חיבורי קודש העומדים בכפיפה אחת עם תורת ה', הנתונה למשה ולישראל, ועם דברי הנביאים שנכתבו לדורות. רובו של הספר נכתב על ידי שלמה המלך, בזמן שבית המקדש וישראל עמדו בשיא תפארתם.
שלמה זכה לעמוד בראש סולם החכמה שניתנה לאדם, כנאמר: "ויחכם מכל האדם"(מלכים א ה יא). אף על פי כן, אין ספר משלי נחשב כפרי השכל האנושי, אפילו במדרגתו הגבוהה ביותר. הוא נתקבל בדברי חז"ל (עבודה זרה יז.) כהמשך מתורת ה', מן השמים.
משם הספר ניתן להבין שדבריו מובאים בסגנון משלים שמטרתם השגת הנמשל. מבחינה זו הספר הינו יחיד במינו בתוך שאר ספרי הנביאים והכתובים, המוסרים דברים שכוונתם מפורשת. אם כי ישנם ספרי נביאים שסגנון המשל מופיע בהם לשם העברת מסרים, כגון בספר יחזקאל, "בן אדם חוד חידה ומשול משל"(יחזקאל יז ב).
הרמב"ם (מורה נבוכים הקדמה) מבאר את אופיו המיוחד של ספר משלי על פי הפסוק: "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו"(משלי כה יא). כוונת הפסוק לומר שיש תכשיט יקר העשוי מזהב, והוא מעוטר ומצופה במשכיות כסף, שגם הם יקרים, אם כי לא באותה חשיבות של תפוח הזהב שבתוכם. מכאן שבמשלים, בהבנתם הפשוטה יש דברי חכמה יקרים וחשובים, והם אינם כשאר המשלים הטפלים לנמשל. אמנם אין להסתפק בהבנה פשוטה של משל, כיוון שבתוכו צפונים אוצרות שאין חקר לערכם, והם הם עיקר תכלית המשל הרומז אליהם.
עולם האדם מורכב מחלקי הרוח והחומר, בבחינת עיקר וטפל. כל תפקיד החומר הוא שולי; לשמש את ערכי הרוח. וכאשר מילא את ייעודו הרי הוא בטל ועובר מן העולם. לעומתו, הרוח עולה למעלה ויש לה חשיבות בפני עצמה. הבחנה זו נכונה בחוצה לארץ, שכל ההתעסקות בחומר היא רק לצורך הקיום, וכל המותר הוא רק למחסור.
לא כן הדבר בארץ ישראל. בה גם בניינה החומרי ועבודתה הגשמית, קדושים בזכות עצמם. כך מובא במדרש (ויקרא רבה פרשה כה אות ב) על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"(ויקרא יט כג), שהנטיעה בארץ הינה מצווה. ובדברי החתם סופר (חידושי חתם סופר לסוכה לו.), ביחס לפסוק "זורה את גורן השעורים הלילה"(רות ג ב), מבואר כי למרות שבועז היה ראש הסנהדרין לא מנע עצמו מעבודת האדמה, אף לא על ידי שליח, כיון שעבודת האדמה בארץ ישראל היא מצוה כהנחת תפילין.
לאור הכרה זו של ערך החיים הארציים הקדושים בארץ, ניתן להבין כי משלי שלמה נכתבו בארץ ישראל, במדרגת שלמות כזו, שכל חלק בה, אף הנראה טפל, הוא עיקר ויקר. שכן תורת ארץ ישראל עומדת בקדושתה מבית ומחוץ. זכה שלמה לכתוב את ספר משלי, שדבריו כתפוחי זהב במשכיות הכסף.
הספר סובב שתי מערכות צירים. הראשונה, בה הבן הצעיר נמשך אחרי פיתויי הרשעים המבטיחים לו רבות, אך סופם לשחוק בבוא אידו. בעת זו באים אביו ואמו לייסרו, ולהורות לו את דרך הישר, למען ינצל מנפילה ברשת החטאים, וילך בדרך הטוב והישר, "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך"(משלי א ח). האב, האוהב והרחמן, נותן המוסר וצופה העתידות ומגיד מראש אחרית דבר, הוא אותו האב הנזכר בספר תהילים, "ה' אמר אלי בני אתה"(תהילים ב ז), הוא האב האומר בתורה: "בנים אתם לה' א-להיכם"(דברים יד א).
מערכת צירים שניה היא בני הזוג, האיש והאישה. ישנן שתי נשים בספר שעל היחס בינן לבין האיש, המשמש מוקד לקריאתם או לפיתויים, הולך וסובב חלק מן הספר. האחת, האישה הטובה הבונה בחכמה את בית בעלה, עד שניתן לומר שכל הצלחתו, בכל מישורי החיים הנדרשים לו, הודות לה. מאידך, ישנה האישה הרעה ששפתי חלקות בפיה. רגליה יורדות עד חדרי מוות ובאיוולתה היא הורסת את כל מה שבנה בעלה.
בפרקים הראשונים האישה הטובה היא חכמת התורה, שהינה שעשועיו של הקב"ה, וממנה הראשית והאחרית. אשרי ההולך בדרכיה ונאמן אליה. על פי זה ניתן לומר שהאישה הרעה היא תרבות הנכר, המפתה ומקסימה בפרח המכסה בחובו נחש צפעוני האורב לדם (ראה דברי הרב קוק ב"אורות" על תרבות אירופה).
צמד משלים זה הנשל מתחילת הספר עד לפרקו האחרון, "אשת חיל", הפרק הנאמר בכל בית יהודי בליל שבת. במשל זה מתבטא היחס בין הקב"ה לכנסת ישראל, אשת חיקו האהובה. דרך דימוי זו נמצאת גם בשיר השירים, אשר גם הוא יליד רוח הקודש של שלמה המלך, וכן בספרי נביאים רבים. יוצא אפוא כי בצורת משל זו, בדמות הקשר בין איש לאישה, ישנה עליית דרגה מהמשל הקודם. במשל הקודם עם ישראל, בנו של הקב"ה, מתקיים ומצליח בחסדו, ואילו במשל האישה ישראל מתעלים לשותפות מלאה עם בוראם, המביאה ברכה לבעלה, והיא שירת חייו; "נודע בשערים בעלה", בזכות האישה מכירים את גודלו של בעלה. כן הדברים גם בספר ישעיה: "ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל"(ישעיה מג יב), "ישראל אשר בך אתפאר"(ישעיה מט ג), "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"(ישעיה מג כא).
זוהי מעלת תורת ארץ ישראל, המרוממת את עמה ובניה לעבודת הקודש של מלך מלכי המלכים; העבודה שהוא יושב ומצפה לה מאז נברא העולם, מתי יבוא עם זה לארצו ותורתו ויקיימנה. הוא עומד כביכול ושר לכבוד כלתו: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". זאת הסיבה שנקבעה שירה זו לאמרה בחיק המשפחה בליל שבת, ברגעי הקודש בהם רואה האיש הארצי את אשר בנתה לו רעייתו, מקדש קטן בתוך ביתו. וכך יפי המשפחה בארץ דומה ליופיה השמימי של כנסת ישראל, מחצבת נשמתה.