פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה33 פסוקים📜
רש"ירש״י52 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא35 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי60 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג41 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי20 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך59 פסוקים📜
ראשון לציוןחיים בן עטר15 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר51 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר33 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי9 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם32 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם49 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ33 פסוקיםמאמרים על הפרק
ראשון לציון
חיים בן עטר
פסוק ב:
לדעת חכמה ומוסר וגו' לקחת מוסר השכל וגומר לתת לפתאים ערמה וגו' ישמע חכם וגו' להבין משל ומליצה וגו' יראת ה' וגו' לפי הנראה הכתובים אין להם משמעות כי אם הוא מצוה לאדם היל"ל דע חכמה ומוסר והבן וגומ' וכן בכל הכתובים מדוע אמר לשון זה לדעת להבין ואם נא' שכונת הכתובים הוא לומר שהמשלים של שלמה הם לדעת וגומר ולקחתוגו' קשה מה הוא אומרו להבין משל ומליצה אם דבריו הן משל מי יבינם לנו שמשמעות הנשמע מהכתוב הוא שבא להבין אותנו משל ומליצה דברי חכמים ולא הבין אותנו שום משל ומליצה ועוד הכתובים מצד עצמן אין להם משמעות, ונראה שכונת שלמה המלך ע"ה כך היא שבא להודיע סדר הלימוד בידיעות חכמות הניאותים על הסדר ולה הוא אומרו לדעת וגו' פי' כי האדם צריך שידע מתחילת החכמה שלא יהיה כסיל אלא שיהיה מבקש לידע החכמה ואחריה המוסר פירוש המוסר הוא התבוננות בשכל לדבר הראוי לו ולשאינו ראוי לו וזה אינו דבר מגונה והיינו אחר שתהיה לו חכמה אז מצד החכמה יהיה המוסר ולא יהיה כבהמה, עוד יכוין לומר כי לא תהיה הידיעה בחכמה במלאכת מהמלאכות כאשר עושים האומות בחכמות העולם לתועלת נמשך אלא שתהיה החכמה למוסר לדעת תורת האדם ואחר שיהיה לו זה יעלה במעלות להבין אמרי בינה שהיא המעלה הגדולה שיבין דבר מתוך דבר ואומרו אמרי בינה פי' שהדבר אשר יתחכם ממנו האדם להבין דבר אחר מתוכו לא כל דבר ודבר יש בו זה דהיינו להוציא ממנו דברים. שלא יוסבלו אלא ענין הבינה הוא שאחר שנתחכם להוציא לאור תעלומה כל רואה יאמר שדבר זה מובן מזה ואומ' לכל ראוני שאני טהור וזה הוא אמרי בינה שהענין יורה שמובן הוא ואחר שיגיע לזה יגיע עוד למעלה רמה יותר שהמוסר שיקח ויברר לעצמו יהי' מוסר של הבנה וצדק ומשפט ומשרים:
פסוק ב:
או יאמר כאשר יהיה בו דבר זה לדעת חכמה וגומ' יקח לו מוסר השכל ולא יבחר אלא אל הצדק והמשפט ואם יראה בעיני העולם שהוא משפט מעוקל יעשה משרים ע"ד ועשית הישר והטוב והכל עולה לפי' אחד שלא יקח אלא דרך זה של מוסר שיש בו כל אלו המעלות ועוד יגיע עד שיתן לפתאים ערמה וגו' ודבר זה הוא ענין גדול כי יחכם אפילו לאדם פתי ועוד נוסף דאפילו חכם שיבא אצלו ישמע ממנו ויוסיף לקח והנבון שהוא יותר יוסיף ליקח יותר ממה שיודע והיינו תחבולות, להבין כו' פי' היא מעלה יותר דבשלמ' הנבון שהוא מבין הענין מתחכם יותר להוציא דבר ממנו אלא המשל ומליצה הם כספר החתום אפ"ה יגיע להבין אחר שיהיו בו כל אלו המעלות ואין לנו גדול ממנו אז ידע ויכיר יראת ה' היא העיקר וזהו יראת ה' ראשית דעת, ואומרו חכמה ומוסר אוילים בזו פי' כי בזה הוא שהתחיל לומר לדעת חכמה ומוסר שהוא מדרגה הראשונה שממנה מתחיל לעלות לכל המעלות הסדורות ולזה אמר כי האוילים כאשר יבוזו החכמה ומוסר שהיא מדרגה הראשונה א"כ אין להם דרך עליה עוד ואומרו אוילים בזו לא אותם שהם אוילים אלא המכוון הוא שבזה שהם בוזים ניכרים ונראים שהם אוילים כי לא יעשו ענין זה אלא אם הם אוילים. שמע בני וג' כי לוית חן וגו' אומרו מוסר אביך יכוין על תורה שבכתב ותורת אמך על תורה שבעל פה וצל"ד מדוע תורה שבכתב יחסה למוסר ותורה שבעל פה הזכירה בלשון תורת אמך. ונראה שהטעם הוא להיות דתורה שבכתב כתוב בה אם תעשה טוב תחיה ואם לאו תמות או הכרת יכרת או ילקה ארבעים לזה הזכיר בו המוסר אבל דברי חז"ל אין בהם לא מית' ולא עונש שלא מצינו שיחוייב האדם העובר לא מיתה ולא יסורין שאין לוקין על לאו דלא תסור ולזה אמר תורת אמך וזה הוא שדייק לומר גבי תורה שבכתב שמע וגבי תורה שבע"פ אמר ואל תטוש תורת אמך דלא שייך תטוש אלא בדברי רז"ל שיאמר אני איני צריך שמירה זו שאמרו רז"ל או גזירה זו אין לחוש לה ותפול גזירת חכמים אבל לגבי תורה שבכתב אינו מזהיר אלא שמע ודי בזה ונותן נתינת טעם לתורת אמך שהם דברי רז"ל כי לוית חן הם לראשך ולזה אמ' בתחלת הספר תיבת משלי להיו' כי כל דברי שלמה כאן מדבר במשלים כמו דבר זה כי לוית חן וגו' ותורת אמך וגו':
פסוק י:
בני אם יפתוך חטאים וגו' עתה התחיל בדברי מוסר ואמר אם יפתוך וגו' פי' כי ימצא אדם כי מצד יצרו ומזגו הרע יתאוה לעבירות לגזול כו' לתאוות המורגשות לזה אמר שהע"ה בני אם פתוייך הוא מצד העון עצמו כי יערב לך והוא מפתך אל תאבה לעצת יצרך הרע מאוס בה ולזה דקדק לומר חטאים ולא אמר חוטאים והוא ע"ד אומרם במס' ברכות פ"א אקרא דיתמו חטאים וע"ש והמכוון לומר שהחטאי' עצמן עריבותם היא המפתה אותך אל תאבה יכוין כי לא יכנס במשא ומתן בענין אם טוב ואם רע אלא בבא אליו המחשבה ירחיקה וימאוס בה כי אם יכנס במשא ומתן תתגבר בו תאות המחשבה להיותה מורגשת לזה עצה הנכונ' היא שימאוס בדבר בלי תת טעם ובזה היא עצה טובה לאדם והגם שיכתוב אחר זה אומרו אם יאמרו לכה אתנו שנראה ממנו חוטאים ולא החטאים עצמם הנה צריך אתה לדעת כי אין כונתי לומ' כי לא יסבול בנשמע אלא חטאים ולא חוטאים אלא ממה שהוציא בלשון זה דחטאים יכוין ג"כ לפירושינו ושלל במתק דבריו כל מיני הפיתויים שיבאו לאדם הן מעצמו בטבעיות החומר הן מהזולת אשר גבר בם צד הרע ומבקשי' להרבות ממונם ותחזקנה ידיהם:
פסוק יא:
אם יאמרו לכה אתנו וגו' נבלעם כשאול חיים וגומ' כל הון יקר וגו' גורלך תפיל וגו'. צריך לדעת מה הוא הפיתוי שאמר אם יאמרו לכה אתנו זה לא יתפתה אדם בו כי מי הוא זה שירצה ללכת לשפוך דם וכבר הזהירתו תורה לא תרצח והפיתוי יצדק שיאמרו לו אופן התר וצדדי הפתוי ולפי הכתובים אין כאן פיתוי ועוד במה מונעו שלמה שלא ישמע אליהם באו' כי רגליהם לרע וגומ' וימהרו לשפוך דם הלא זה הוא עצמו דבריהם שאמרו בפיתויים ואם יקבלו דבריהם גם במה שמונעו שלמה לא ימנע כי ידע זה ורוצה לעשותו, גם צל"ד וכי בני אדם כ"כ פתאים שיפתו הזולת בדבר מכוער שילך להרוג ועוד שיאמרו כי אותו ההרוג הוא נקי חנם והם רוצים להורגו זה אין הדעת סובלתו שיהיה אדם כזה ואם הם דברי שלמה שהוא כפי האמת נקי חנם לא בכאן היה אומר זה אלא כאשר אומר כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם שם היה אומר נקי וחנם ולא בדבריהם כי היתכן שהמפתה יאמר דברים שכנגדו הגם שיהיה אמת יכחידנו תחת לשונו ועוד מהו תיבת נארבה ותיבת נצפנה כפל הענין בתיבות שונות עוד צריך לדעת מה כונתם באומרם נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור ולא הספיק לומר נארבה לדם וגו' עוד צריך לדעת למה כפל לומר כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל ועוד מה היא הכונה בתיבת שלל שהיל"ל נמלא בתינו הון, עוד מה כונתם באומרם גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד כו' היינו הך. אכן הרשעים הללו המפתים מתחכמים להפיל את האדם בחלק שפתימו ובחכמה גדולה וצריך אתה לדעת כי טבע העולם כי הרשע יש בו מדעת רבו שהוא היצר כי אחר האמת כן הוא שהיצה"ר מלובש בו וטבעו לבקש להחטיא את האדם ובראותו כי אין כל אדם ישוה בדעתו להרשיע מתחכם להלביש הענין של הרשע בדרך זכות ודרך מצוה והמשל בזה כי כאשר הם רוצים לבלע אדם לשלול שללו מדרך הגנבים לרדת עליו בלילה והאיש בביתו וישללו שללו ועתה הם באים להוסיף בני אדם בחברתם להיות להם לעזר וכאשר מתחילין לפתות הוא עז"ה שאומרי' למתפתה לכה עמנו בדרך שהם הולכים בו ומה תעשו כי נארבה לדם פי' להיות שהולכים לגנוב ביתו של פלוני אבל הם צדיקי' וישרים ויראים שיבואו לידי עון הרציחה לזה הם מבקשים ממנו שילך עמהם להציל נפש אחד מישראל והמציאות הוא כי אם לא ישימו לו אורב כאשר אבאר משכחת לה כי בעודם עסוקים בגניבה ירגיש הנגנב ההוא ויעמוד עליהם להציל ממונו ואז הם יהרגוהו ולזה לבל יכשלו בדמו נתייעצו לעשות לו אורב כי בראותו מתנועע לעמוד יודיע לגנבים לברוח ונמצא זה האורב מציל הנפש הזו וזהו אומרו נארבה לדם פי' לדם שלא ישפכוהובאופן כי לדבר מצוה הם מוליכים אותו לעשות זה שלא לבא בדמים באופן מי הוא שלא ירצה ללכת לפיקוח נפש ועדין יש לו לחוש על עצמו שמא כאשר יודיעם בהקיצו האיש ילכד הוא ויעמוד עליו האיש ויהרגהו בפגעו בו הוא ימיתנו לזה אמרו נצפנה פי' שגם זה האורב לא יהיה במקום ידוע לעמוד עליו הלז ויהרגהו אלא שיהיה צפון שיצפנו אותו וזהו נצפנה כי מה שיארוב יהיה צפון שלא יראנו הוא ויועיל להרגיש בהעירו וכדומה להודיע הגנבים שלא לעשות קול הברה עד שירדם וכדומה ועדין יאמר זה האיש ולמה אני מכניס עצמי בענין זה יהיה מה שיהיה לזה אמרו לנקי חנם איך ולמה לא תחוס על נפש נקי שימות חנם אם יעמוד עליהם פשיטא שיהרגוהו לזה מצוה אתה עושה. ועדין יחושו לו לומר הן אמת כי בערך הנגנב עושה בו מצוה שאם לא ילך הוא בודאי שימות וזה הוא מצילו אלא שיש ספק אחר, שמא יעמוד והוא גבור חיל ואת כלם יהרוג יחד ויכניס עצמו בסכנת נפשות ויאמר למה אני מכניס עצמי בסכנת נפשו' שמא יקום האיש ויהרוג את כלם לזה אמרו לו כי אין לו לחוש לזה כי הם גבורים וסומכים על כחם וגבורתם שאם באולי יעמוד עמהם שאין להם שום מיחוש שיערוך עמם מלחמה ויכנסו עמו בסכנת נפשות וזהו אומרו נבלעם כשאול חיים כי יש בהם כח איש את רעהו חיים בלעו בעוצם גבורתם ותמימים כיורדי בור שזה יותר הוי תוספ' גבורה שלא יצטרכו לזוז בהם אבר ולרצצם ואז יכולו להם אלא תמימי' כאדם הלוקח צפור חי בלי שיטרח עמו כך בעיניהם האנשים ההמה הגנבים באופן אין כאן חשש נפשותם ואין כאן אלא אדרבה מצוה עושה בהליכתו עמם ועדין נשאר ענין אחד גוף הגניבה של הממון של זה האיש העלוב מה היא ועוד יאמר בדעתו זה האיש המפקח מה פשעו מה חטאתו שיגנבו ממונו של זה לזה הם מפתים אותו כי יש דבר גדול בבית זה האיש וזהו כל הון יקר וכנגד חשש איסור הגניבה אמר נמצא לומר כי אין זה אלא מציאה כאשר המציאה אין לה בעלים כך זה הממון אין זה בעליו אלא הוא גזלו ובוזזו וזהו נמלא בתינו שלל פי' מה ששלל הוא כי זה האיש לא עמל בו ולא גדלו בשלמא אם היה זה האיש מרויח כדרך העולם נחוש לגניבתו משא"כ הוא זה שכל עיקר הממון הוא בידו שלל למה ימלא ביתו הוא שלל ונהפוך הוא אנחנו הוא שנמלא בתינו שלל ואין כאן שום חשש איסור, באופן כל שומע דבריהם יתפתה בחלק לשונם ונשאר עתה לדעת אחר שהם הם הגנבים והם הם הבעלי זרוע והוא אינו משמש כלום אלא שלא יבאו לידי רציחה כנז' א"כ חלקו גרוע מהם לזה אומרים כי בשכר זה שעושה יטול כאחד מהם ועושים לו טובה לבחור כרצונו אם ירצה שתהיה להם כיס אחד מה טוב ואם ירצה לחלוק הרשות בידו, או יאמר שמטיבים עמו טובה אחרת שיעשו עמו אפילו מציאה בדרך לא מלבד שיטול עמהם בשלל זה אלא אפילו ירויחו חוץ ממנו דבר מה יהיה לכללות וזה הוא כיס אחד יהיה לכולנו כל מה שינתן בכיס של אחד מהם יהיה לכולם חלק בו וזהו אפילו מציאה בדרך:
פסוק טו:
בני אל תלך בדרך אתם וגומ' כי רגליהם לרע וגומ' כי חנם מזורה הרשת וגו' והם לדמם יארובו וגו' כן אורחות כל בוצע בצע וגו' צריך לדעת למה כפל הענין במלות שונות בדרך אתם מנתיבתם שנראה כשפת יתר. ונראה שכונת הכתובים לומר לזה המתפתה לא מיבעיא שלא ישמע אליהם אלא אפי' יאמרו לך שתהיה יוצא ובא עמהם להיות בחברתם אל תלך בדרך אתם פירוש אפי' בדרך בעלמא אין לך להתלוות עמהם ולא די זה אפי' בדרך המיוחד להם שהם רגילים שם מנע רגליך ממנו שמא תפגע בהם ולזה דקדק הכתוב ואמר מנע רגליך מנתיבתם אפי' אינם בו ולזה ג"כ אמר דרך ונתיב שדרך יורה על מקום בלתי מיוחד ליחידים ובזה הוא אומ' שלא ילך עמהם ונתיב יורה על מקום מיוחד ליחידים להיותו מוגבל וקצר ובזה מזהיר שימנע רגלו מאותו נתיב אפי' אין החוטאים בו והטע' הוא כי רגליהם לרע ירוצו פי' כנגד מה שאמרו בדבריהם כי הם חסידים ומבקשים להציל נפש לבל יבואו בדמים והצדיקו עצמם לפניו דאפי' גזילה וגניבה אין כאן כאמור לא כן הוא כי האנשים החטאים האלה חשודים הם על שני דברים בין על הגזל ויודעים כי רשע מעשיהם ועושים ואו' תיבת כי רגליהם לרע ירוצו שאין לו משמעות ישר ויותר היה לשון מתוקן לומר כי הם רע יעשו או ירשיעו ומה הוא או' לרע ירוצו, אכן דע כי האדם בעשותו רשע בתמידות לרוב תמידותו בו לא יחשוב בעשותו כי רשע הוא אלא ירוץ לעשותו מבלי מחשבו' לבו והוא ע"ד או' ז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה נעשת לו התר ומה גם בהרגילו בה כמה פעמים בבואה לידו ירוץ לעשותו בהיתר גמור וזה הוא שאמ' כי האנשים הללו לרוב רשעם נעש' בעיניהם הרע אשר ירוצו לו לעשותו התר כדברים המותרים ולזה הם אומ' לך נמלא בתינו שלל כי אין איסור מטעם הנז' וכנגד אומרם לך שהם מתחכמים להציל נפש א' דע כי האנשים הללו אין בעיניהם חשש חומר הריגת נפשות אפי' לחשוב בה אם בן מות הוא ואצ"ל לבקש אחריך להציל וכדומה כנז' וזהו אומרו וימהרו לשפוך דם:
פסוק טו:
עוד יכוין לומר דע שאתה מסוכן אם תלך עמהם אחר שהם כ"כ רגילים עד שרגליה' לרע ירוצו ואין נחשב בעיניהם הרע לרע גם עליך תעבור כוס תרעלתם ואף רוחך יעלעו דם ועל אותו חלק שתטול עמהם לגוזלו ממך ישפכו דמך וכל דבריהם לך ידמו כרשת לפני כל בעל כנף וזה הוא אומרו כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף פי' כי הבעל כנף כשרואה רשתות מלאות מזורה פירוש מלאות זורר שממלאים אותם הבעלים בזרעונים זעיר שם זעיר שם וכראות הצפור הזרעונים מעופף ויורד לאכול לשבעה ואחר האמת מה ראה בעל הרשת שפרש רשתו ומלאה חטים או שעורים לא לחנם אלא לצוד לעוף הבא לאכול הגרעינים והכתוב מדבר בתמיהה כי חנם פי' וכי חנם לא היא כן הוא ממש פיתוי האנשים הרשעי' הללו שאומרי' לך כ"כ הבטחות טובות והם כמזורה הרשת כי לא יעלה על דעתך כי לטובתך מכוונים, וכפי זה יתמה הרואה אם הם לטובת זה האיש לא יכוונו להטיב גם לטובת המתיעצים עליו לא כן יכוונו כאמור כי לא ירחמו עליו אחר האמת מה היא כונתם לז"א כי טעמם שמפתים אותך לא לחששת אותו האיש אשר באו לביתו לשלול שללו כמות שהם אומרים אלא לחששת נפשם וזה הוא שדקדק הכתוב לומר והם פירוש טעמם האמיתי הוא לדמם יארובו דהיינו שהם יראים לנפשם ומבקשים להם עזר וסיוע שיראים שמא יהרגם הנגנב לא כמו שהם אמרו כי אין להם חשש עצמם נבלעם חיים לא כי אלא יראים על דמם לזה עושים אורב להיות להם להצלה ומה שאמרו שלא תירא שמא יעמוד האיש עליך ויהרוג אותך כי ישימו לך מצפון שלא ימצאך להורגך לא כן הוא כי לא לך הם יצפנו אלא לעצמם יבקשו לצפון וזה הוא יצפנו לנפשותם ואותך ישימו למקרה ופגע אם יעמוד האיש לך לבדך ימצאך ויהרגך מטעם זה מבקשים ללכת עמהם ואו' כן אורחות וגו' פי' כנגד מה שאמרו כי אותו ממון שהם הולכים עליו לגוזלו גנוב הוא אתו ולזה אין עליהם איסו' גזל דע שאפילו לדבריהם גם בממון הזה הבצוע הבוצע אותו מעלה עליו הכתוב כהורגו לבעליו ולזה כפל התיבות בוצע בצע שבצע חברו אפילו במציאות זה נפש בעליו יקח ולזה ג"כ דקדק לו' כן פי' כמו הבוצע ממון התר הוי כנוטל נפש בעליו כן הנוטל ממון שחברו בא לו באיסור כנוטל נפש בעליו ולזה תמצא שאומר הש"ס בתר גנבא גנוב וטעמ' טעים ופיר' רז"ל שהדבר בתמיהא:
פסוק טו:
או יאמר שהכונה היא כנגד מה שאמרו כי הממון גזול ביד האיש ההוא דע כי לא כן הוא וזה תמצא שכן דרכם כשרוצים לבצוע הם ממציאים התר על זה ואומרים אין זה הממון כי אם גנוב הוא בצוע הוא וזהו שאמר הכתוב כן אורחות כל בוצע שאומר על זה שבוצע כי הוא מעיקרו בצע ואחר האמת תדע כי לא ממון יחשב להם אלא דם שפכו כי את נפש בעליו יקח:
פסוק טו:
ובדרך רמז ירמוז את נפש בעליו יקח פי' אחר שאומרים שהוא בצע הם מוצאים טעם נכון שיקחו הם הממון ההוא מטעם כי בעל הראשון נפשו ורצונו הוא שיקחו אותו האנשים הבוצעים הללו וכיון שהממון המשל הוא של ראובן ובא פשחור וגזלו ממנו והללו צדקיה בן כנענה וחבריו באים לגזול מפשחור ואומרים אמדינן דעתיה דראובן הנגזל כי ירצה שנקח אנחנו הממון ולא יזכה בו פשחור להיותו אויב לו שהוא המפריד ושולל זכותו של ראובן ממנו וכיון שכן אין חשש איסור בעולם וז"א את נפש בעליו יקח כי מה שתאוה נפשו של בעליו של הממון הוא שזה יקחנו ודקדק לומר אורחות כל בוצע בצע לומר כי להיות שמעיקר' אמר על החוטאים הנז' שמבקשים להדיחו כי רגליהם לרע ירוצו כי לא יבקשו לחשוב בענין אם רע אם טוב אלא ירוצו וגו' לז"א כי דבר זה דבוצע בצע כנז' כן אורחות כולם על הרוב זה דרכם שירוצו למצוא פתח לבצוע ולזה גם אלו ימצא בפיהם טעם זה כי אין בצע זה בצע להם ויבקשו טעמים ועילות כי ממון זה לא בצדק וגו' באופן כולם בפיהם טעם זה ואשר לזה הם מפתים אותך לומר כי אין רע ולא כן הוא כנז' לזה אל תלך בדרך אתם וגו':
פסוק כ:
חכמות בחוץ תרונה וגו' בראש הומיות תקרא וגו' עד מתי פתיי' וגו' תשובו לתוכח' הנה אחר שסידר דבר הנוגע לבן דעת ושמרו מלכת את כסילים עתה חזר לעורר מי שיצא מדרך השכל אולי ישוב מדרכו הרעה והמשיל הענין במשל נחמד והוא כי הנה שמירת האדם בעולם הוא בשבתו בביתו ולא יצא חוצה והוא ע"ד לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך כי זאת היא השמירה המעולה שיכול האדם לעשות לעצמו ולמטה משמירה זו בצאתו חוצה מהבית אינו שמור כל כך ועדין הוא נשמר להיותו תוך העיר ולמטה מזה בצאתו מן העיר יפרוש כפיו אל ה' להצילו מפחד ופחת כמו שמצינו יעקב אבינו שהוצרך לתפלה בשלחו בנימין מיראה ופחד פן יקראנו אסון בדרך אבל כל עוד שיודע הדרך אשר הוא הולך בה עדין יכול להאמין בעצמו כי בן קיימא הוא וכאשר יתעה מהדרך ולא ידע אנה יפנה לעזרה הרי הוא אבוד בלי מאבד כי לא ידע דרך בא בו והנה האדם שרוצה לעשות שמירה לעצמו יבקש השמירה המעולה שבכולם ואותה יבחר לעשות אם יהיה בן דעת והוא לשבת בחדר שמור מכל רע ואם זה האדם אויל הוא ולא ידע דרך ישב בה אם המצא ימצא לו אהוב או אב לבן הוא יהיה לו לעינים ובראותו כי הוציא עצמו ממדריגה א' מאותם חלוקות של השמירה ימנעהו ויורהו ויאמר לו כי עתה הוא מסוכן ביותר ממה שהי' עד אשר יראנו שטעה בדרך והרי הוא אבוד לפעמים יחדל האהוב ממנו בראותו כי קרא לו והוכיחו ולא שמע אליו תיסרהו רעתו ולפעמים אם תהיה האהבה תקועה ומרובה בלבו עליו ישוטט במדברות ובציות אולי ימצאהו והנה טועה ולא הוא לבד אלא ישכיר בני אדם הולכי מדברות אולי ימצאוהו להשיבו ויקבע להם שכר כפול וכל זה מרוב אהבתו וכאשר תגדל אולת אדם שהגם שהמצא ימצא לאחד ממבוקשיו וימצאהו איש והנה תועה וירצה להשיבו אל אביו אל הדרך ישכון אור אל עיר מושב ולא חפץ האדם הטועה מב' סיבות שיטעוהו הא' שיאמר ומי יאמין לזה האומר כי הוא יודע דרך המגיע לישוב ושמא אף הוא מן הטועים ולזה לא יטה אזן לשמוע דבריו או מטעם אחר כי הטועה עייף ויגע וכשיאמר לו שצריך להגיע לישוב מהלך יום או יומים ואומר כי אינו יכול לילך מרוב היגיעה שיצטרך וישב שם במקומו ויבחר באותו מרגוע המועט שתכליתו רע גמור מלטרוח מעט ויהיה התכלית חיים טובים וכראות האיש המבקש את האיש המבוקש כי לא חפץ בחיים אחר שהטעים לו הדברים אז חזר בפחי נפש כי נמצא אלא שלא רצה לבא עמו ואז עכ"פ נוטל חצי שכר על טורחו. והנה האהוב הגדול בשומעו כי אחר שנאבד נמצא ולא הטה אזנו אחר אשר ראה כל הרעה אשר מצאתו מחסרון קבלת מוסר האהוב ועצתו ואף אחרי אובדו שלח לבקשו ולא שמע נתמלא חמה עליו ונתאכזר ביותר ושמח לאידו ולאיבודו, והנה צריך אתה לדעת כי יותר מהשמירה שצריך האדם לגופו כפלי כפלים צריך לנשמתו ובדרך כלל נאמר כי הגוף אינו קבוע לו היזק כי יש אדם שאין לו שונאים ולא רודפים מה שא"כ הנשמה הרודף עומד לנגדה וחרבו שלופה בידו מבקש המיתה, והנה הד' חלוקות הנז' ישנם בשמירת הנשמה והאהוב הגדול הוא ית"ש רם ונשא אשר אהב אותנו דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' וקראנו בנים ואשר לזה הוא ממציא לנו שמירה היותר מעולה מכל השמירות לבל יוזק אדם ממנו בחמלת ה' על הבן החביב, והנה הבית אשר יהיה האדם שומר הנשמה מאויביה הוא בית המדרש ותמצא ד' חלוקות בבני אדם כת אחת היותר שמורה היא היושבת בשבת תחכמוני בבית המדרש יומם ולילה אל יצא איש מפתח ביתו וזאת היא הכת השמורה מכל רע כי אין לה מקום שתתיירא ממנו הנשמ' כי היצר אינו נכנס לשם והגם כי לפעמים יתעסקו בצורך מחייתם אתם עמם בית מדרשם כאשר ספרו לי על חד בדרא ה"ה הרב משה אלשיך ז"ל כי באותו זמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף באותן שעות חבר פי' על התורה כולה כי ידיו היו עסקניו' ומחשבותיו חכמניות בתורה הנה זה האיש הוא שמור ומשומר. ויש כת ב' בתיהם בית תורה וקדושה אבל לא כל היום אלא חלק מהיום בבה"מ וחלק מהיום במשא ומתן אבל לא ככת הראשונה שלא היו טורחים אלא שיעור מחייתם אלא כאשר תשיג ידו לא ימנע מלטרוח ועוד שנותן לו טעם כי הוא יזקין ויחלה או למקרים המתהוים יקדים להכין לו וזה ידמה לאותו שהמעיט השמירה בגוף בצאתו מהבית חוצה ונפחתה השמירה ממה שהיתה לו אבל עכ"פ כיון שדעתו לחזור למקומו והרי הוא כיוצא לשוק להכין צרכיו וחוזר לבית כן הוא האדם הזה עדיין שמור. ויש כת אחרת אשר יפרקו עול התורה בלהטיהם אחר ממון עה"ז ולפעמים ישארו ימים מבלי ראות בה"מ ותלהט אותם תאותם עד אשר יסובבו מעיר לעיר דרך המדבר ודרך ימים ונהרות עד אשר ישכח מלבם בתיהם בה"מ והנה עתה כביר מצאה ידו של האויב הוא היצה"ר מצא מקום לקום עליו והכהו כי אין לו שמירה והנה אם זה האיש עכ"פ תהיה דעתו לחזור לבה"מ וישמור דרך החיים בשובו בשלו' הרי הוא נמלט הגם שהיה בסכנת נפשו' ודומה למי שניצול ממות ממש וזה ידמה לאותה הכת שיצאו מחוץ לעיר דבשובו צריך להודות לה' הגומל לחייבין טובות והכת הד' הוא אשר מצאתו הסכנה וקם עליו והכהו והחטיאו ונתאנה תאונת העבירות ועשה ככל אות נפשו והנה הוא מת ואבוד כי הרשעים בחייהם קרוים מתים כי בפגעו בו היצר באדם הוא ממיתו ובזה פירשתי משרז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ וצל"ד אמאי אמר לשון פגיעה ונראה דיכוין לומר ע"ד או' לך ופגע בו שהוא לשון הריגה כי כאשר יפגע היצר באדם בפגעו בו ימיתהו והחידוש שמודיעין אותנו הוא לא מבעיא קודם שיפגע היצר באדם שהתורה תשמרהו אלא אפי' אחר שפגע יש כח בתורה להתישו וטעם אומרו אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ להיות כי יש בני אדם שיצרם נתקשה כאבן ויש שהרבו להתעיב עלילה עד שנעשה כברזל לז"א שעכ"פ בהביאו אל בה"מ יעשה בו פעולה בין אם הוא כאבן בהביאו אל בה"מ יהיה נימוח לחלוטין והגם שיהיה קשה כברזל הגם שלא יהיה נימוח יהיה מתפוצץ ויוסר כחו שעכ"פ יעשה בו פעולה הבה"מ:
פסוק כ:
ואחרי ראותך המשל והנמשל אשכילך אופני האדם והכשלו מעט מעט בהדרגת הגרעת השמירה מעט מעט עד אובדו כי מעת אשר בא לעולם מתחכמי' יולדיו להוליכו אל הבית אשר ישמר בו שמירה מעולה היא בית הספר ואם ישאר שם בבית ה' כל ימי חייו לחזות בנועם ה' הנה הוא שמור מכל פחד האויב ובצאתו מהבית חוצ' הרי נפחת מהשמירה והתחיל האויב לפתותו על סדר הזה באו' עד מתי תשאר מעונה בחוסר כל והלא התנא אמר אם אין קמח אין תורה ומה יהיה תכלית היגיעה הזו וחי בהם תן חלק לתורה וגם לקיום גופךלהתענג בתענוגות בני אדם אשר יצר ה' וברא בעולמו והכל למצוא כח לעסוק בתורה:
פסוק כ:
גם צריך אתה לדעת כי מחר יבא לידי חולי ונמצא מת לכן התאזר ותן חלק להרויח בו ולכנוס הון וכאשר ישמע דבריו בזה הרי נתרחק מהשמירה וכל עצתו של היצר לא זהו תכליתה אלא לחזק בו כחות הגופניות ולהגביר בו החומר ואחר זאת כאשר מתגבר בו ליחות הגוף והדבר מובן כי יחלש כח הרוחני ואשכילך בענין כי האומן אשר ירצה לעשות מלאכתו קודם עשותה יכין כלי המלאכה וכאשר יהיו לו כלי המלאכ' ימהר יחישה מעשהו כי אומן בלי כלים כאלו אינו והנה היצה"ר קודם כל דבר יכין כלי אומנות וכלי אומנותו הם תגבורת כלים הגופניים גוף האדם אשר יעשה מלאכה בהמה וכל עוד שגם הנשמה כליה חזקי' שהם איבריה לא יוכר כח לכלי הגוף אם יעלה לשמים כח הנשמה מתישתו ולזה תמצא שהצדיקים כמו ר"א ברבי שמעון שאמרו בגמרא דלפום מכליה גריס וצריך לדקדק דהיל"ל לפום גירסיה אכיל אלא הכונה היא שאם יתגבר כח הגוף יש כח בנשמה להתיש כחו ואם היה אומ' לפום גירסיה אכיל יובן הדבר שאם ח"ו יוסיף אוכל הרי מתגבר הגוף ולא היא שהצדיקים גופם מסור ביד נשמתם באופן כי כל עוד שהנשמה גוברת על הגוף הרי יצה"ר אומן בלי כלים ואשר לזה כל עוד שהאדם בבית מדרשו אין מקום להכין צרכי כלים עד אשר יצא מהבית אז הנשמה כלי מלחמתה מונחים בקרן זוית ומתחיל האומן להכין צרכיו שהם הכלים שהוא הגוף ועכ"ז אין כאן סכנה כי אם ישמור עצמו ביותר ולפום מכליה גריס יותר ממה שהיה רגיל הרי הוא שמור בחוץ כבפנים אבל אם לא יעשה שמירה לעצמו על אופן הנז' ויתנהג כמו שהיה מקודם הרי הוא אבוד שהרי כלי אומנות יצה"ר הוכנו וכלי הנשמה הוכחשו וחזקת אומן עושה אומנותו לפתותו לעבוד עבודתו נכריה ללכת בדרך לא טוב והרי הוא כאשר הגיע לו לדבר לו כדברי' האלה הרי הוא נתון בסכנ' גדולה והרי הוא דומה ליוצא לדרך במקום סכנה כי גלי ים המחשבות שאומר לו יצה"ר המו עליו והרי הוא מסוכן וכאשר שלח ידו ושמע לעצתו וטעם טעם חטא הרי הוא אבוד מאליו ומעצמו סר צלו יתב' מעליו ונעשה אבדה גמורה והרי הוא הרוג ועומד דוגמא לאשר נאבד לו דרך ואינו יודע לאיזה מקום ילך כן הוא הפושט ידו וטועם תבשיל יצה"ר רחל"ץ והרי הוא מלובש סטרא אחרא וטעה מדרך הטוב, ובחמלת ה' עליו באהבתו אותו וציוה לצדיקים להוכיחו ולהורותו דרך ילך בה לעשות הטוב והישר ולהחזירו למוטב כאו' הוכח תוכיח וגו'. וראיתי לפרש תיבת הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא והגם שכבר פירשתי במקומו נראה לפרש באופן אחר והוא דהנה תמצא שכתוב בזוהר הקדוש כי בעשות האדם דבר עביר' נפשו מתלבשת מלבוש טומאה כאומ' הסירו הבגדים הצואים וגו' ולזה להיותו האדם העובר עבירה נפשו מלובשת מסוה הטומאה לזה מצוה האדון לחברו הרואהו לגלות מעליו אותו המלבוש הרע שתהיה נכחית אל מקורה והוא ג"כ מלשון גילוי ובירור מלשון הוכחה ובזה ידוייק טעם הכפל וכה יאמ' הוכיח אם אתה תעשה מצות ההוכחה בזה תוכיח את עמיתך ותתגלה נשמתו מאותו חשך שמונעה מלהראו' ואו' ולא תשא עליו חטא לדרך זה כמין חומר דכשלא יוכיחנו ישאר במשא בגדים הצואים הנקראים חטא ובזה אם תוכיחנו לא תשא עליו חטא והגם שמשא החטא נתון ועומד עליו א"כ למה אומ' ולא תשא שיורה שהוא הנותן עליו המשא להיות כי יכול להסירו מעליו כאשר הוא מניח מלהסירו מעליו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושאו עליו וזהו ולא תשא. או יאמר ע"ד אומ' חכמי האמת כי האדם בחטאו גורם שתתערב נפשו בב' טומאות מבית ומחוץ וכאשר יש בדור מוכיח ואינו מוכיחו אז המוכיח מתלבש באותה טומאה חיצונית על אשר לא הוכיחו ובטל המעשה בפנימית וכפ"ז יבא כמין חומר או' ולא תשא עליו חטא ונכון. באופן דע"י יכול לחיות אם יקבל תוכחתו משא"כ אם אמר יאמר ומי יאמ' כי זה המוכיח בפיהו נכונה ולפעמים יפותה מיצרו ויאמר לו זה הדרך ארוכה יותר מדאי כי אין בו כח לקבל דברי המוכיח וזה ידמה במשל לכאשר יאמר לו האדם לטועה במדבר יש מהלך יום או יומים לקחת דרך ישכון אור ומעצלות יאמר כי לא יוכל ללכת וישב שם עד מות והחכם מתרה בו דע לך כי יכול נוכל להלוך מעט מעט ותחיה ולא תמות ג"כ במציאות שלנו תרבה להוכיח ותאמר לו דע כי יש בך כח לעשות דברי ה' מעט מעט עד אשר תשיג ידך בטהרתך ותצא מאפלה לאור גדול ומאן ימאן בהתעצלו ה"ז יושב בשמים ישחק עליו ולפ"ז יתבארו הכתובים ע"נ חכמו' בחוץ התורה תקרא חכמות להיותה כוללת כל החכמות תקרא חכמות גם כי היא מתחכמת לדבר דבריה לפי כל אחד כבחינת ידיעתו. ואו' בחוץ תרונה וגו' לומר כנגד ב' בחינות שבבני אדם שלא נשמרו כמ"ש במשל שהטו אזנם מחשבת היצר עד שיצאו מדרך השכל והם אותם שיצאו את העיר ואת אשר טעו בדרך ולא מצאו מסילתם לבא אל הישוב. ולהיות כי הב' כתות הם העיקרים שצריכים שמירה מעולה לבל יעבדו לזה התחיל לדבר עליהם כי אליהם התורה צועקת כנגד אותה הכת שיצאה חוץ לעיר שהם אותם ששמעו אל פיתוי היצר שישגיחו אל הגוף לעדנו אמר חכמות בחוץ תרונה אמר לשון רינה כי ד"ת הם ערבים לאוזן שומעת ולזה תמצא בדבריהם ז"ל רינה דאורייתא כי הם ערבים ומשמחים הלב לזה נק' בשם רינה והתורה מתרה בו. וכנגד כת האחרת שיצאו וטעו בדרך והרי הם אבודים אמ' ברחובות תתן קולה כי מי שלא מצא מסילת הדרך הנה הוא הולך ברחוב כי אבדה לו הדרך ולזה היא נותנה בקולה והוא ע"ד אומ' קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם שזה האדם צריך למוכיחים להביאו אל הדרך הנכון להראותו דרך ילך בו וזהו תתן קולה כי כמעט הוא אבוד. וכנגד ב' כתות האחרות האמורים במשל שהם בתוך המשמר או בביתם או תוך העיר גם לאלו תקרא שהיושב בבית לבל יצא והיוצא אל חוץ מהבית אל יתעכב מלשוב אל ביתו וזהו או' בראש הומיות תקרא דבמדר' אמרו בויקרא רבה כל מי שהומה ומהמה על הממון וכו' כל מי שהומה על התורה כו' והנה התורה אינה מנחת אותו עד שיכשל אלא בראש הומיות כאשר יתחיל להיות הומה קוראה לו שישוב אל דרך הנאות וזה כנגד כת הראשונה שעדיין לא יצאה חוץ מהבית ולא שמעה דברי היצר כלל אלא שחושבת לעשות וזהו הומיה לזה התורה קוראה אליה לבל תצא כאשר אבאר וכנגד הכת האחר' שיצא' מהבית והרי היא בחוצות העיר אמר בפתחי שערים אמריה תאמר דכששמע לעצת היצר ויצא ממקום המשומר הרי הוא בסכנה לזה צועקת עליו ואומר' לו ב' אמירות אמירה א' שהיא יראה עליו שבצאתו לרחוב העיר ימשך לצאת חוץ לעיר ועוד אומרת לו על השער אשר יצא ממנו לשוב אליו וזהו בפתחי שערים ואחר שסידר ד' כתות סדר מה אומרת התורה לכל כת וסדרן כסדר אשר המשלתי אותם כנגד כת הא' תמצא בשיתחיל התינוק לדבר מוליכין אותו לבית הספר וכל זמן שהוא קטן אין לו דעת עד שיתחיל לבא בגבורת אנשים אם היה דעתן ונכנס בחשק התורה הרי ידיעתו ידיעה נכונה ואם הוא התחיל לפקח צרכי גופו והומה לממון והיינו בראש הומיות תקרא יש הומה כו' החכמה קוראה לו ואומרת עד מתי פתיים תאהבו פתי שהנער כל ימי נערותו יקרא פתי ולזה כאשר התחילו ליכנס לו מוחין דדעת ואעפ"כ בוחר בנפסד ומתאוה לו אומרת לו עד מתי אני אמרתי דכאשר יוסר ממך טפשות דקטנות תתחכם עד מתי תאהבו פתי וכאשר לא שמעו ויצאו לפקח צורכי שעה והניחו חיי עולם שהוא במשל שיצאו מהבית אמר' לו תוספת מוסר ולצים לצון חמדו להם תקרא להם לצים ע"ד או' שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת ה"ז מושב לצים לז"א ולצים וכו' ואומ' חמדו להם כי כבר הוציאו תאותם לפועל וחמדו עה"ז וכנגד הכת האחרת שיצאו מחוץ לעיר דהיינו שהתחילו להתאוות עבירות הרמוזה בתחילת הענין חכמות בחוץ תרונה ומה אומרת וכסילים ישנאו דעת דתמצא שהעושה עבירות לא ישא ויתן בענין בחושבו מתיקות העבירה וירחיק בדעתו כל הדעות הרעות הנמשכות ממנה ולזה התורה צועקת עליובחושבו העבירה ולא עשה, וכנגד כת הד' שנטה אחרי היצר ועבר עבירות והרי הוא אבוד הרמוז ברחובות תתן קולה מה אומרת תשובו לתוכחתי כי זה האיש לבדו ובנקל יחזור אלא צריך אחר להוכיחו ככתוב במשל ומי הוא המדריכו מאיבוד הדרך הם התוכחות מהזולת וז"א תשובו לתוכחתי שיאהוב תוכחת מוסר ואומרו אביעה לכם רוחי דע כי אמרו רז"ל כי בלכת האדם בדרך רע נפש האדם שהוא רוח הקדושה הניתנת בו היא נישבת ביד הקליפה ואשר לזה נפשו מתטמטמת והיא כדבר נתון תוך דבר אחר בבגדו דס"א בה וטח מראות עיני הנשמה וזה סוד כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם כי העון נעש' כמסך מבדיל בין הנשמה ובין ראות פני אדוניה ובבא האדם לשמוע התוכחות מפי החכם הוא משבר כח הקליפה הדבוקה בנשמה בכח ד"ת וזהו אביעה לכם רוחי פי' הרוח אשר נתן ה' בך אביעה אותה שלא תשאר טמונה תוך הס"א דע"י התוכחו' תגלה ותראה קדושת רוח ה' כאשר נתנה ופי' מלת אביעה מלשון נבעו מצפוניו. ואו' אודיעה דברי אתכם הוא ע"ד ומגלין לו רזי תורה כי הנה האדם בהכעיסו לבוראו ויצא מדרך הטוב אין לו תורה והרי היא לפניו כחזון הסתום משא"כ בהיותו ירא שמים תאיר הנשמה אורה אז תבין תורת ה' וזהו אודיעה דברי שהיא התורה כאו' וידבר אלקים את כל הדברים וגו' כל זה אם ישמע לתוכחת וכנגד אם לא ישמע כמו המעשה של הפתי שלא שמע דברי המוכיח מטעמים האמורים לעיל או שלא האמין בדבריו או שיתרשל בעבודת ה' אמ' יען קראתי וגו' גם אני וגו' שהוא באופן המשל הנז"ל:
פסוק כד:
יען קראתי וגו' ותפרעו כל עצתי גם אני באדכם אשחק וגו' בבא כשואה וגו' אז יקראונני ולא אענה וגו'. דהנה האדם אשר לא ירגיש במדה אחת אשר ימדוד לו קונו ושנה לו במדה אחרת אולי ירגיש לדעת מעשהו ותמצא שארז"ל אקרא דורגז ושחק ואין נחת רגזתי בימי פרעה ושחקתי בימי שלמה ואין נחת הכונה שבין כאשר ה' מטיב לאדם הוא מרשיע וישמן ויבעט בין כאשר מכהו במכת עוני ויסורין הוא גונב ונשבע לשקר ופורק עול המצות ולזה אמר הנביא דברי ה' כי לא הועיל לו כביכול להחזירם למוטב בין ברוגז בין בשחוק ואין נחת שלא הועיל שיעשו לו נחת רוח בשום אופן לזה אומר יען קראתי מלשון עילוי ע"ד קריאי העדה קראתי ועשיתי אתכם מלכים ותמאנו לעשות רצוני נטיתי ידי הוא ע"ד הנה יד ה' הויה וגו' וע"ד יד ה' היתה בם נגעה בם יד ה' ואין מקשיב באופן לא הועלתי באחת מהנה וטעם שאמר קראתי ותמאנו וגבי נטיתי ידי מלת ואין מקשיב דתמצא דכאשר יהיה האדם בטוב יש לאל ידו לעשות תורה משא"כ כשיהיה ביסורין ובפרט יסורי עוני יתעצל בעבודת ה' אז לא יטה אזנו אפי' לשמוע את אשר יצונו ה' כי יעסוק בנגעי עצמו לזה אמר אצל נסיון העושר אמ' ותמאנו כי יכול יוכל אלא מאן לעשות ואצל נסיון העוני אמר ואין מקשיב שלא הטה אזן אפילו לשמוע כי אם רודף אחר צרכיו ודקדק לומר נטיתי ידי פירו' שלא הביא יסורין עליו שלא יוכל שאת אלא שיעור שיכנע בהם וזהו נטיתי ידי ולא נגע אלא הטיה קצת ואפילו הכי ואין מקשיב. וגם באומרו קראתי פי' לא שנתן עושר וכבוד אלא דבר המספיק אל האדם ואפשר דיתפרש מלת קראתי הוא מלשון הזמנה שהכין והזמין להאדם כל צרכיו בנחת ואעפ"כ ותמאנו באופן נתן עושר וריש ולא הועיל והוסיף עוד לומר דמלבד שלא עשו טובה אלא עברו על מל"ת וזהו או' ותפרעו כל עצתי ואחרון הכביד הוא ותוכחתי לא אביתם פירו' דלא היו רוצים לשמוע תוכחות מוסר דאם היה אומר הכתוב לא שמעתם תבין שהכונ' היא לשון קבלה או לא העמידו מוכיח להוכיחם לז"א לא אביתם שלא היו רוצים שיוכיחום בני אדם ע"ד וישנאו בשער מוכיח וזהו פי' לא אביתם ובזה ננעלו לפניו שערי תשובה כיון דמוכיח רחקתם לכן גם אני באדכם אשחק שזהו הרמוז במשל אשר האדם הוא תועה בדרך לא טוב וימצאהו איש והנה תועה וירצה להדריכו בדרך ישכון אור וימאן כי ישמח האיש המדריכו ולא רצה בראותו כי לא יחוס על עצמו כן כשהאדם הרשיע ויבא אליו המוכיח להאיר לו ולא ירצה לזה ישמח ה' העושו יגש חרבו כי הוא מאבד עצמו לדעת ואומרו באדכם אשחק פי' כאשר אני רואה אידכם שיבא אליכם אשמח ואו' אלעג בבא פחדכם פי' מלבד שתקראן אותו רעות רבות וצרות אלא גם קול פחדם אשר לסיבת יראתם לא יהיה מונע עצמו מעשות רע דרך משל שמא יעני וכיוצא יבא לו והכונה דמלבד האד שיבא להם מצד פשעם אלא גם אותו הפחד שפחד יבואהו. או אפשר שאד עצמו שיהיה להם יהיה מפחדכם אשר פחדתם כנז' ופירו' ראשון עיקר ממה שסיים דבריו ואמר בבא כשואה וגו' ואו' אז יקראונני פי' להיות כי האדון ית"ש הגם כי המעשה אשר יעשה האדם יתחייב כפי הטבע לשמוח לאידו עם כל זה הוא אב הרחמי' הגם שישמח על העתיד לבא אבל כאשר תבא הרעה לא ישמח ולא ישחק באבדן מעשה ידיו אלא כאשר יקראוהו לא ימצא להם ויחזיר פניו שלא כמנהגו אשר משגיח על בוראיו לטוב וזהו שדקדק לומר אז יקראונני פירוש כשיבואו עליהם ימי הרעה ימי השילום ויקראו לה' מצרה להם לא יענה והנה תמצא דבכתוב הזה רומז כי יגולו רחמיו אליהם כי תחיל' אמר ולא יענם פי' הגם שתגיע אליו התפלה מרוב מאוס בהם לא יענם אבל בתוספת לשחר לפניו אז לא יוכל לסבול אלא לא ימנע ה' מלענות בעת צרתם כי קרוב ה' לכל קוראיו. או יאמר דהכונה היא דשני דברים הוא או' הא' כי כאשר יקראו מצרה להם לא יענם ועוד דבראותם שאינם נענים הם יבקשו לעשות רצונו יתב' וללכת בדרכיו אולי ישוב ה' מחרון אפו ולא ימצאונני פי' לא ימצא להם לעשות מצות או יהיו עניים ואין בידם להטיב או אביא עליהם רעה שלא יוכלו למצוא אותי פי' לעשות רצוני ותאמר איך ולמה מנהג בלא רחמנות ח"ו לז"א תחת כי שנאו דעת:
פסוק כד:
או אפשר דיכוין לומר כי יש להם ב' רעות א' בעה"ז והאחרת בעה"ב כנגד עה"ז אמר יקראונני וגו' וכנגד עה"ב אמר ישחרונני ולא ימצאונני דהנה תמצא כי עיקר עה"ב הוא הקבלת פני שכינה ולזה אמר כי לא ימצא להם שלא יהנו מזיו השכינה וטעם או' שני נוני"ן לומר שיעשו קריאה אחר קריאה ולא יענם ואו' ימצאונני להיות כי המלך הנאהב ב"ה ימצא לאוהביו בעולם העליון בשני מקומות בג"ע התחתון ובג"ע העליון לז"א כי לאנשים ההמה לא ימצא להם בשום מקום תחת וגומר:
פסוק כט:
תחת כי שנאו דעת וגו' לא אבו לעצתי וגו' ויאכלו מפרי דרכם וגו' כנגד הד' זמנים שבהם האמור במשל כאשר האדם מניח חיי עולם שהיא התורה ויוצא לעסוק בחיי שעה אמר שנאו דעת כי כאשר האדם יצא מדבר לדבר אחר הוא מצד מואסו באותו דבר הרחיקו מעליו והנה להיות כי הדעת שהיא ידיעת חכמת התורה אין חיוב כ"כ על כל אדם ויאמר וכי מחוייב אני לדעת דעת עליון לרדת לעמקי חכמת התורה ואשר לזה התחיל בענין זה לומר כי מזה התחיל במרד ומזה יעלה אל האמור וכנגד צאתו מבית מדרשו ופרק העול אמר ויראת ה' לא בחרו דהיינו לא הלך בדרך ישר לקבוע עתים לתורה דאם היה הולך בדרך ישר הגם ששנא דעת התורה עכ"ז יהיה פטור מצד שהוא קובע עתים לתורה וירא שמים לז"א ויראת ה' לא בחרו דהיינו שלא הלכו בדרך ישר לקבוע עתים לתורה ולתת חלק ה' ביראתו יתברך וכנגד אשר הרשיעו אמר לא אבו לעצתי שמרדו בה' ולא אבו בדרכיו הלוך וכנגד הרשעים שאבדו דרך ואינם חפצים לשמוע קול מוסר אמר ניאצו כל תוכחתי. ואומר ויאכלו מפרי דרכם פי' לא תאמר כי הרעה אשר תבא אליהם היא ממני אלא מפרי דרכם דהנה תמצא שארז"ל כי ע"י חטא האדם נוצר ממעשהו מלאך רע ואותו מלאך הוא המייסרו וההוא יקרא פרי דרכם כי מדרכיו נוצר הפרי. ואומרו וממועצותיהם ישבעו הכונה היא דהנה תדע כי הרשע בהתמידו ברשע ירבה להרשיע מבלי ידיעתו לרוב פריצותו בענין איסור ומיעוט יראת העונש ירבה להרשיע ואשר לזה תמצא שצוה הנביא יעזוב רשע דרכו ר"ל כי דרך הרשע כולה באיסור דאפילודבר שאינו בעיניו רע יעזבנו ואחר ידע כי רע הוא ולז"א ויאכלו מפרי דרכם לא מעונותיהם שהם יודעים בהם אלא אפילו דרך שהוא בעיניהם כי איננו עון עלה כולו קמשונים ומאותם פירות אשר יולדו מדרכם יאכלו כי גם השוגג יוליד מקטרג ולזה תמצא כי אמר הנביא לדוד גם ה' העביר חטאתך שהוא אותו מקטרג וזהו סוד הקרבן הבא על השוגג הוא לשרוף בלהב המזבח החטא ההוא וכפ"ז ידוייק תיבת פרי. וכנגד העבירות שעושה האדם בדעתו הפשוט אמ' וממועצותיהם ישבעו כי זה לו לתשלום למיכל לשבעה וגם במציאות עון המזיד לא ישנו כל המזידים ולז"א כי משובת פתיים וגו':
פסוק לב:
כי משובת פתיים וגו' ושומע לי ישכון בטח וגו'. כונת הכתוב דהנה תמצא ב' מיני רשעים בעולם יש מרשיע מחמת הבהמייות כי לא ישגיח באופן העבירה אלא תכף יעבור כפי תאותו ויש מין אחר אשר ידע לשקול בפלס אופני העביר' כו' ואעפ"כ לא ימנע מעשות' וכאשר יעשה מצוה לא יראה אפילו בטוב שראה בעשותו העבירה ומצד זה הוא נמשך לעבירה יותר בראותו דרך רשעים צלחה לז"א כי משובת פתיים תהרגם יורה כי ההריגה אינה אלא לגוף משא"כ יש תוחלת תיקון ע"י גלגול וכדומה ושלות כסילים היא יותר שיידע רבונו ומצד שרואה דרכו צלחה מתהלך בה הרי זה מין ולא ימצא ממנו כלום וכאומר ז"ל שנה ופירש כו' ולא מוכחינן ליה דכ"ש דפקר טפי רחל"ץ וטעם שקוראהו כסיל להיותו משולל מדעת האמיתי. ואומר ושומע לי הכונה דאפילו אחר זה אם ישמע לשוב אל ה' ירחמהו בעה"ז ישכון בטח ושאנן בעה"ב מפחד רעה שהיא גהינם הכונה שלא תהיה טובתו לאבדו מעה"ב אלא ושאנן בראותו טוב שלא יגיעהו רעה ממנו להעה"ב: