א מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ ב לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃ ג לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵישָׁרִֽים׃ ד לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃ ה יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃ ו לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃ ז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חָכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ ח שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ ט כִּ֤י ׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽיךָ׃ י בְּנִ֡י אִם־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל־תֹּבֵֽא׃ יא אִם־יֹאמְרוּ֮ לְכָ֪ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם׃ יב נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר׃ יג כָּל־ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל׃ יד גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ׃ טו בְּנִ֗י אַל־תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם׃ טז כִּ֣י רַ֭גְלֵיהֶם לָרַ֣ע יָר֑וּצוּ וִֽ֝ימַהֲר֗וּ לִשְׁפָּךְ־דָּֽם׃ יז כִּֽי־חִ֭נָּם מְזֹרָ֣ה הָרָ֑שֶׁת בְּ֝עֵינֵ֗י כָל־בַּ֥עַל כָּנָֽף׃ יח וְ֭הֵם לְדָמָ֣ם יֶאֱרֹ֑בוּ יִ֝צְפְּנ֗וּ לְנַפְשֹׁתָֽם׃ יט כֵּ֗ן אָ֭רְחוֹת כָּל־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע אֶת־נֶ֖פֶשׁ בְּעָלָ֣יו יִקָּֽח׃ כ חָ֭כְמוֹת בַּח֣וּץ תָּרֹ֑נָּה בָּ֝רְחֹב֗וֹת תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ כא בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃ כב עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת׃ כג תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם׃ כד יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃ כה וַתִּפְרְע֥וּ כָל־עֲצָתִ֑י וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם׃ כו גַּם־אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם׃ כז בְּבֹ֤א כשאוה (כְשׁוֹאָ֨ה ׀) פַּחְדְּכֶ֗ם וְֽ֭אֵידְכֶם כְּסוּפָ֣ה יֶאֱתֶ֑ה בְּבֹ֥א עֲ֝לֵיכֶ֗ם צָרָ֥ה וְצוּקָֽה׃ כח אָ֣ז יִ֭קְרָאֻנְנִי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה יְ֝שַׁחֲרֻ֗נְנִי וְלֹ֣א יִמְצָאֻֽנְנִי׃ כט תַּ֭חַת כִּי־שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת וְיִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ׃ ל לֹא־אָב֥וּ לַעֲצָתִ֑י נָ֝אֲצ֗וּ כָּל־תּוֹכַחְתִּֽי׃ לא וְֽ֭יֹאכְלוּ מִפְּרִ֣י דַרְכָּ֑ם וּֽמִמֹּעֲצֹ֖תֵיהֶ֣ם יִשְׂבָּֽעוּ׃ לב כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּֽהַרְגֵ֑ם וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם׃ לג וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
משלי. כל המפרשים כולם הסכימו כי זאת הפרשה הראשונה שהיא שבעה פסוקים הם כולם פתיחה לספר הזה. ובפסוק הראשון שהוא משלי שלמה וגו'. הזכיר שם הספר ושם מחברו והמון מהדברים אשר ידבר בו. כי מלת משלי מורה שעל דרך משל חברו ומלת שלמה הודיע שם מחברו ושתיהם יחד שם הספר ששמו הוא משלי שלמה. ושני הפסוקים שאחריו שהם לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השכל וגו' הודיע בהם כוונת הספר.
פסוק ב:
אמרו כי כוונת שלמה בספר הזה ובקצת משליו הוא שילמוד האדם וידע מהם חכמה ומוסר וכן כוונתם בקצתם עוד שיבין האדם מהם אמרי בינה.
פסוק ב:
גם אפשר לפרש מלת להבין מתעברת כלומר להבין לבני אדם במשלים ההם דברים שצריכים בינה רוצה בהם דברים שנאמרו על משל וחידה ולא יבינום רק יחידים. והוא הוסיף בזה הספר רמיזות ועשה תחבולות כדי שירגיש הנבון בדברים ההם שהם משל ולאי זה דבר משל כי כן יש בספר הזה הרבה מזה המין כלומר רמיזות על הדברים שנאמרו על דרך משל וחידה ונסתרו הסתר גדול עד שמעט מן הנבונים היה מבין אותם. וברמיזות ובתחבולות שעשה שלמה במשלי הספר הזה יבינם כל נבון. ועקר הספר הזה הוא הענין הזה כלומר רמיזות ברמזים מסתרי תורה.
פסוק ב:
ואמרי בינה רומז בהם הדברים שלא נאמרו בפשוטיהם שצריך לידיעת בינה. ודע כי החכמה הרמוז אליה הנה אשר יזרז עליה שלמה בזה הספר היא החכמה שהיא חכמה באמת. כי החכמה תאמר על מינים רבים. ואחד ממיניה היא החכמה העליונה המבארת עקרי התורה ומאמתת אותם כמו שבאר זה החכם באומרו אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת יי' כלומר בידיעת החכמה יבין האדם עקרי התורה וסודותיה וסתריה וימצא דעת אלהים כלו' ימצא כל מה שאפשר להשיג אליו האדם מידיעת ה' יתברך שמו. ואפשר שיהיה אלהים חול כאמרו אני אמרתי אלהים אתם. ויהיה הרצון דעת החכמים הראויים להיות שופטים על בני האדם אך בידיעת החכמה שבקש אותה וחפש. ואף מה שסתמו והסתירו והעמיקו ועל כן קרא אותה מציאה כאדם שמוצא אבדה כאומרו עמוק עמוק מי ימצאנו.
פסוק ג:
ואמרו לקחת מוסר השכל הוא פירוש מוסר הנזכר למעלה. ומפני שמלת מוסר כוללת דברים רבים פרט מהם קצת ואמר המוסר שאמרתי לזרז עליו וכי צריך לדעתו כדי להבין אמרי בינה הוא מוסר השכל כלומר המוסר ותיקון המדות המועילים לאדם בקנות חכמה והשכל וזהו צדק ומשפט ומשרים כי אלו השלשה הם עיקר תיקון המדות המועילים לאדם בחכמה כמו שהחכמה מועילה בהם.
פסוק ג:
ומלת צדק ר"ל היושר. והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ודע כי לא יקרא החוקים אשר אתה בהם לזולתך כשתשלימם צדקה. כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא תקרא צדקה אבל החקים הראויים עליך לזולתך מפני מעלות המדות ברפואת מחץ כל לחוץ יקרא צדקה ומפני זה אמר בהשבת המשכון ולך תהיה צדקה כי כשתלך בדרך מעלות המדות כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שלמה לה חוקה ומפני זה תקרא כל מעלת מדות צדקה. אמר והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה ר"ל מעלת האמונה. וכן אמרו וצדקה תהיה לנו.
פסוק ג:
אבל משפט הוא לדון במה שראוי על הנדון יהיה חסד או נקמה כי המשפט פעמים שתהיה תולדותו נקמה. ופעמים שיהיה טוב והכלל כל מה שיחייב הדין הנמשך אחר החכמה יקרא משפט.
פסוק ג:
ומלת מישרים רוצה בו המדות השוות הממוצעות והוא שקראם החכם הזה אורחות יושר ומעגלי יושר והוא שיעמיד האדם כל מדותיו על המדרגה האמצעית והבינונית ויברח משתי הקצוות הנקראות דרכי חושך כי זהו עקר תיקון המדות. וזה מה שרצה זה החכם באומרו פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו שהרצון בו שישקול שתי קצוות כל מדה וישים כל קצה בכף אחת משתי כפות הפלס וכשיהיה לשון הפלס בעינו שאינו יוצא לחוץ כלל אז הוא דרך הנכון שיש לו ללכת בו שהיא המדרגה האמצעית הרחוקה משתי הקצוות מזג שוה שמה שבכף אחת מן הקצה האחד שוה למה שבכף האחר מן הקצה האחר כי זהו הפילוס שהזהיר עליו. והוסיף ביאור על זה באומרו אל תט ימין ושמאל כלומר לך באמצע ואל תטה לאחד משתי הקצוות אשר האחת בכף הימנית והאחרת בכף השמאלית מפני ששתיהן רע. אך סוף הפסוק והוא אמרו הסר רגלך מרע רמז בו אל החלק האחר מענין רפואת חוליי הנפש ותקון המדות כלומר אע"פ שצויתי עליך ללכת במדת האמצעית אינו רק במדות ששתי הקצוות שוות בהם ברוע. אך המדה שהקצה האחד בו יותר רע מהאחר התרחק מן הרע ונטה אל שכנגדו ואל תעמוד אז באמצע מפחד שלא ימעד אשורך ותטה אל הדרך הרע ההוא. על כן התרחק ממנו לצד הקצה האחר כדי שיהיה רחוק לך להגיע אליו כי כשימעד אשורך תבוא אל האמצע. וזה החכם הזהיר על אלו השנים ר"ל החכמה והמוסר. כי כשישלמו לאדם אז הוא ראוי להבין אמרי בינה.
פסוק ד:
הנה פירשנו שני הפסוקים הנזכרים והם לדעת חכמה ומוסר. ופסוק לקחת מוסר השכל. ואמרנו שהם להודיע כונת הספר. וכן נאמר בשלשה הפסוקים שאחריהם שבאו להודיע תועלת הספר ואמר שתועלתו לתת לפתאים ערמה שהפתאים אעפ"י שיש להם דעת אין להם ערמה ויתפתו לכל דבר. והפתיות ידוע מהותו והערמה היא הפך הפתיות ונגדו כי הערמה היא בקנין והפתיות הוא ההעדר כמו שהחכמה היא הקניין והסכלות הוא ההעדר.
פסוק ד:
וכן תועלתו גם כן לתת לנערים דעת ומזימה כי הנער הוא כעיר פרא שאין לה דעת כלל. וכן נמצאו רוב דברי הספר הזה עם הבנים שהם במקום נערים ועם הפתאים כאומרו שמע בני. בני אם יפתוך חטאים עד מתי פתאים ועתה בנים שמעו לי ואראה בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב. ואמר הבינו פתאים ערמה וכל הפרשה ההיא להעיר לפתאים ולהוכיחם.
פסוק ה:
ואחר שאמר שהוא מועיל לפתאים ולנערים ולאיזה דבר הוא מועיל להם אמר שהוא מועיל גם לחכמים ולנבונים. כי החכמים יוסיפו בו חכמה על חכמתם שאי אפשר שלא ימצאו בו דבר חידוש שאינו אצלם כאשר אמר החכם הזה בזה הספר תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח. וכאשר אמר חכם לתלמידו הוסף מסתרי חכמים כי לכל חכם חידוש גדול הערך וזהו אמרו ישמע חכם ויוסיף לקח. כלומר ישמע משלי הספר הזה ויוסיף בהם חכמה וכן אמר שהנבונים יקנו בהם תחבולות להבין המשלים והמליצות ודברי חכמים וחידותם. כלומר שמשלי הספר הזה מועיל לנבונים ומורה להם הדרך להבנתם והבנת זולתם להיות משליו מתוקנים בענין שיבינם הנבון כלומר היות דבר מורה אל הנבון על הנמשל כמו שאמר זה החכם בספר הזה תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו שענינו כי הדבר הדבור על שתי פניו כלומר שיש לו נגלה ונסתר וזהו המשל צריך שיהיה כמו תפוח זהב במשכיות כסף שהנגלה יהיה טוב ככסף ושיהיה הנסתר טוב ממנו [כמו שהזהב טוב מן הכסף] ושיהיה בנגלה דבר שיראה ממנו הנסתר אחר הסתכלות טוב ועיון דק כאשר יש במשכיות הכסף נקבים ש[אין] תפוח הזהב נראה מהם אך אחר הסתכלו טוב ועיון דק מפני צרות הנקבים.
פסוק ו:
ואומר זה החכם שהנבונים ילמדו ממשלי ספרו המשלים והחידות. כי תקון המשלים אשר בו יהיה כפתח להם להבנתם ולהבנת משלים אחרים זולתם וזו תועלת גדולה מאד. כי לא ידברו החכמים כל דברים בדברים פשוטים אך פעמים יביאם הצורך לדבר בחידות וברמזים כשמדברים בדברים וענינים שאינם רוצים שיבינום ההמון רק הנבונים לבד. וכן כשירצו לכתוב הדברים שיבינום הבאים אחריהם. יצטרכו לכתבם על הדרך ההיא בעצמם בענין שיבינם הנבון ולא יבינום ההמון כן נראה שפסוק ונבון תחבולות יקנה דבק עם פסוק להבין משל ומליצה. וכן פירשו בו קצת המפרשים ושמו מלת להבין מתבודדת. ואפשר לשומה מתעברת כאשר עשינו למעלה במלת להבין אמרי בינה ויהיה ענינו והנבון יקנה ממשלי הספר הזה תחבולות להבין לאחרים המשלים והחידות והדברים הנסתרים שאין אדם רשאי לבארם אלא למסור בהם ראשי פרקים. כי כשיראה התחבולות שעשיתי בקצת משלי זה הספר כדי שירגיש הנבון באחד מסתרי תורה שנאמר על דרך משל שהוא משל ואל איזה דבר הוא משל ידע גם הוא לעשות כן בסתרים אחרים שנאמרו על דרך משל וחידה כלומר שידע לעשות תחבולות ורמזים להבין לזולתו הסתר ולהעיד על היות הדבר ההוא משל ולאיזה דבר הוא משל. ומלת תחבולות עוזרת לזה הפירוש שיותר ראוי לומר שיעשה תחבולות עם זולתו כדי שיבין דבר שאינו מבין ואינו רשאי לגלותו אליו בביאור משיאמר לקנות תחבולות לעצמו להבין דבר.
פסוק ו:
ועוד כי אמרו ישמע חכם ויוסף לקח כלל גם הנבון שמוסיף בשמוע משלי הספר הזה לקח וזה אי אפשר מבלתי הבנתם. אבל הוסיף לנבון תועלת מוסף על מה שיוסיף מחכמה לעצמו והוא קנותו תחבולות להבין לאחרים ברמיזות דברים שאי אפשר לו לבארם.
פסוק ו:
ונבון במקום הזה יותר מחכם. כי החכם במקום הזה רוצה בו מי שיודע אבל אינו יודע לרמוז בהם להבינם לאחר. ונבון רוצה בו שהוא נבון לחש שידע לרמוז רמיזות מורות על הכוונה ואמר כי ממשלי הספר הזה יקנה תחבולות להבין לזולתו המשלים ומה שדברו החכמים שלפניו על דרך חידה ויהיה סדר סיפור תועלותיו כן מועיל לבנים ולפתאים להבין נגלהו לקנות ממנו דעת וערמה. ומועיל לחכמים להבין נסתריו ויוסיפו בזה לקח. ומועיל לנבונים מוסף על הבנת נסתריו שילמדו ממנו איך יבינום גם לאחרים משלים אחרים על דרך רמזים. וזה הפירוש האחרון נראה יותר. וכל אלו הפסוקים הקודמים הם פתיחה לזה הספר להודיע בהם כוונת הספר ותועלתו ושמו ושם מחברו. ומין הדברים אשר ידבר בהם בזה הספר.
פסוק ז:
אך הפסוק השביעי והוא אמרו יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו. לא בא להודיע דבר מכל אשר זכרו החכמים שראוי להזכיר בפתיחות הספרים. אך הקדימו זה החכם לפי מה שהכיר מאנשי דורו שמעט הם שיבינו המשלים שהסכים לאומרם בזה הספר וידע שאחר שלא יבינום יבזו אותם ויאמרו מה תועלת יש באלו המשלים וההבלים ומה זו חכמה שמזרז עליה זה החכם לחפשה ולבקשה ככסף וכמטמונים ושאמר בה כל השבחים שאמר הלא די לנו בתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם אצלם ידיעת הדינים והאסור והמותר ואמונת מציאות ה' ית' ואחדותו בקבלה וכן הספר שחבר דוד אביך טוב כי יש בו תהלות ותפילות לפי מה שמבינים ממנו אך הספר הזה מה תועלת יש בו והחכמה שמזרז עליה מה היא. ולפיכך כתב החכם הזה כעונה לדבריהם ואמר אמת כי יראת יי' שהיא התורה ושמירת המצות היא ראשית דעת כלומר היא שצריך האדם לדעת אותה תחילה. ואמנם אוילים הם הבוזים החכמה והמוסר. רוצה בחכמה החכמה העליונה המאמתת עקרי התורה שהם מציאות ה' ית' ואחדותו ושאין לו לא שני ולא דומה. והמוסר רוצה בו המדות השוות שהם דרך אל החכמה הנזכרת היא הנאמר עליה וכל חפצים לא ישוו בה. חפצי וחפצך לא ישוו בה. וחפצי פירשו בו התורה והמצוות וחפציך אבנים טובות ומרגליות. וכן אמר החכם הזה בזה הספר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כלומר תוכחות מוסר הם דרך אל החכמה הנקראת חיים ועץ חיים בכמה מקומות והמצוה והתורה הם כנר וכאור להראות הדרך אל החיים שלא יכשל ההולך בה. והזכיר נר ואור שהאחד ביום והאחר מראה בלילה לרמוז שהתורה והמצוה מראות הדרך בכל עת אל החיים שהם החכמה העליונה כמו שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. וכן אמר שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך כלומר תגיע אל החכמה העליונה שמע התורה שנאמרה על דרך עצה כלומ' על דרך קבלה שהיא עשה כך ואל תעשה כך והאמן בכך ואל תאמן בכך כי זו היא דרך העצה וכן קבל מוסר שכולל שווי המדות ובזה תחכם באחריתך כלומר תגיע אל החכמה העליונה אשר בה תאמת מה שקבלת על דרך עצה ותדע אמיתת מציאות ה' ית' וקדמותו והיותו אחד ואין שני לו ושצריך לאהבה אותו ולירא ממנו ושלא לעבוד זולתו. ותבין יושר יתר המצוות וטובם ושהם דרך אל החכמה ואל המוסר ושאין מצוה בתורה שאין בה אחד משלשה תועלות אם שתתן אמונה אמיתית ותרחיק מאמונה כזובת בטלה. או תביא למדה טובה ותרחיק ממידה רעה. או יהיה בה תיקון ענייני המדינה כלו' תיקון חברת בני אדם קצתם עם קצתם הנה תראה ששם החכם הזה המצוה והתורה הצעות לחכמה הנזכרת והמוסר דרך אליה. ואחר שהוא כן באמת ראוי להקרא אויל מי שבוזה אותה ומה שהוא דרך אליה וכן מי שבוזה יודעיה והמזרזים עליה זהו טעם חיבור הפסוק הזה אל הפתיחה.
פסוק ז:
ואפשר לפרש הפסוקים הנזכרים בענין אחר. ויהיה ביאור אומרו לדעת חכמה ומוסר וגו' בענין זה והוא שיאמר כי המשלים אשר יבואו בזה הספר הם מועילים בידיעת שלשה דברים והם חכמה ומוסר ואמרי בינה. והם שמות מונחים לשלושה חכמות הידועות והמפורסמות הכוללות כל החכמות והם החכמה האלהית והחכמה הטבעית והחכמה הלימודית. והחכמה האלוהית היא חכמת עניינים אין דבקות להם בחומר כלל והיא החוקרת על הצורות הנפרדות מחומר כמו ידיעת ה' ית' שמו וידיעת מלאכיו הקדושים והשכל והנפש. והחכמה הטבעית היא חכמת עניינים הם בחומר והם עם זה בחומר נראים וזאת החכמה תחייב העיון בכל הדברים אשר להם חמרים נראים ובכל המקרים אשר להם. והענין שהיא חוקרת על כל דבר מורכב מנושא וצורה כמו הגשם החמישי וצבאות השמים והיסודות הארבע וכל מה שיורכב מהם. והחכמה הלמודית היא חכמת אמצעית יש לה חלקים שבעה. וקצתם חזק היחש לחכמה הטבעית. וחלקיה הם חכמת המספר. וחכמת התשבורת. וחכמת הנגון. וחכמת המשקלות. וחכמת המדות. וחכמת המבטים. וחכמת התכונה. והנה חכמת המספר היא חכמת דברים אין המציאות לה שתהיה בחומר אבל הנה יקרה לה וישיגה שתמצא בחומר במוחלט ולא נראית והשכל ישולל אותה מן החומר שלילה אמיתית ולכן יש לה יחש לחכמה האלהית מאד. וחכמת התשבורת חכמת דברים אפשר שידומו זולת חומר. והשכל ישיג השגה אמיתית כי היא לא תהיה כי אם בחומר אבל היא לא נראית חומר נראה. וחכמת הניגון והמשקלות והמדות והמבטים כולם חכמת דברים הם בחומר ויהיה לאחת על אחת יתרון בקרוב אל החכמה הטבעית והרוחק ממנה והמזג ביניהם הרבה או מעט. וחכמה התכונה היא חכמה מזוגה מטבעית ולמודית ונושאה הגדול שבכל חלקי החכמה הטבעית ונשואה למודית. והזכיר החכם הנזכר השלש הנזכרות בפסוק זה לפי מעלתם. והזכיר החכמה האלהית בשם חכמה סתם כי הראויה מכולם להקרא בשם חכמה. והזכיר החכמה הטבעית בשם מוסר ולשון מוסר מגזרת הסרה כמו המוסרים מלפני יי' לפי שהחכמה הטבעית מעיינת על הרוב בדברים המתנענעים ואינם קיימים בפני עצמם והם המורכבים מנושא וצורה. וישיגום מיני התנועה שהם ההויה וההפסד. והפריה והחסרון. והחלול וההעתקה. ולפי שהם סרים ונעתקים מדבר אל דבר קרא החכמה החוקרת עליהם בשם מוסר מלשון הסרה. והזכיר החכמה הלימודית בשם אמרי בינה לפי שהם עיון בצורה נפשטת מהגולם במחשבה ובמאמר בלבד כי לא נקח בתשבורת השטח הרמוז אליו או הקו הרמוז אליו רק נקחהו מופשט מכל נושא כי זאת החכמה אינה כי אם אמרים בלבד כלומר הבנה בלב. שיחוק בלבו קוים ושטחים מופשטים מהגולם מבלתי שהיה להם מציאות חוץ לשכל ולפיכך ראוי לקראם אמרי בינה. ואין כונת המאמר שהספר הזה יבוא בביאור החכמה האלהית והטבעית והלמודית אמנם הספר הזה בא לזרז האדם עליהם ולהודיע מעלתם וסדורם ומיני המופתים הנעשים בהם והחקירות והדיעות הראוית לבא בעבור כל חכמה מן החכמות ואל איזה תכלית יביאו לומדיהם ומשיגיהם וזה רצה אמרו לדעת חכמה ומוסר וגומ' כלומ' המשלים שיבאו בספר הזה הם מועילים בידיעת החכמה האלהית והטבעית והלמודית. ר"ל שמועילים בידיעת החכמות האלה וסדורם ולאיזה מעלה יגיעו לומדיהם. והזכיר בפסוק זה החכמות הנזכרות לפי סדרם הטבעי לא לפי סדר לימודם.
פסוק ז:
והזכיר בפסוק שאחריו סדר לימודם והוא אמרו לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים. כלומר אע"פ שהזכרתי לך בפסוק הקודם שלפי הסדר הטבעי החכמה האלהית היא מוקדמת על חכמת הטבע והזכרתי לך החכמות לפי מעלתם לא תחשוב שבדרישת החכמות נצטרך לדרוך הדרך ההוא וללמוד החכמות כפי מעלתם אמנם סדר למודם הוא שתהיה החכמה הטבעית קודמת בלימודה לאלהית מפני שהחכמה הטבעית היא סולם לעלות בה אל החכמה האלהית והוא שאמר לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים הזכיר דרך לקיחתן איך היא ואמר כי היא שתשקול בשכלך תחלה מדות שהם צדק ומשפט ומישרים וקרא המחוייבות צדק והנמנעות קרא משפט. והאפשריות קרא מישרים לפי שהם ממוצעות בין המחוייבות והנמנעות ואפשר שקרא המידה האפשרית צדק. והמדה המוכרחת קרא משפט וקרא מישרים הבנונית וקראה לשון רבים לפי שהיא מורכבת מן האפשריות והמוכרחות כי יהיה בטבעה אפשרית קודם שתעשה וכשתעשה היא באותה העת מוכרחת. או קרא השתי הקדמות שיעשו אנשי החכמה במופתיהם. והתולדה אשר תצא מביניהם צדק ומשפט ומשרים. וקרא שתי ההקדמות צדק ומשפט והתולדה קרא מישרים. והעיר אותנו בפסוק הזה כי כל קיחת החכמת צריך שיקח חכמת המוסר והיא החכמה הטבעית בתחילה וישכיל בלקיחתה ובלימודה צדק ומשפט ומישרים. והענין שיבחן בשכלו המחוייבות והנמנעות והאפשריות לפי הפי' הראשון. או שיבחן האפשרית והמוכרחת והבינונית לפי הפי' השני. או שיבחן שיהיו שני הקדמותיו בבנותו המופתים על החכמות צדק ומשפט כלומר רחוקים מן ההטעאה כדי שהתולדה היוצאת מביניהם תהיה מישרים והענין שיבנה מופתיו כפי מה שיחייב השכל.
פסוק ז:
ואמרו לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה יאמר כי יבואו בספר הזה משלים גם כן מצויים על דרך המוסר לתת לפתאים ערמה. ויהיו גם כן לנערים דעת ומזימה כמו שתראה כי בפרשיות הראשונות יזכיר שבח החכמות הנזכרות ודברי החכמות האלה שהם משבחות עצמם ומספרות מעלתם עד משלי שלמה בן חכם ישמח אב. ומשם הם מוסרים מזרזים הפתאים והנערים והמתרשלים בהשלמת נפשם וכיוצא בזה.
פסוק ז:
ואמרו ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולת יקנה לפי זה הפי' האחרון אחרי שקרא החכמה האלהית חכמה סתם קרא המתעסק בה חכם. וכן אחרי שקרא החכמה הלמודית אמרי בינה קרא בעל חכמת הלמודים נבון. ואמר כי המשלים האלו שיבואו בזה הספר בזכרון שבח החכמות הנזכרות ומעלת לומדיהם ישמעום המשתדלים בלמודם ותדבק נפשם ביותר באהבת החכמות. והחכם שהוא בעל חכמה האלהית ישמע פאר החכמות ויוסיף מעלה על מעלתו. והנבון שהוא בעל חכמת הלימודים יקנה תחבולות והענין שהוא יעמיק בחכמות ההם ויקנה תחבולות יוצאות מכללי החכמות ההם. ואפשר שבעבור שהזכיר למעלה מזה כי בדרישת החכמה צריך ללמוד חכמות הטבעיות בראשונה אמר אחרי לימודך החכמה הטבעית ישמע חכם ויוסף לקח כלומר שילמוד החכמה האלהית ואחרי לומדו החכמה האלהית יוכל להעמיק בחכמת הלימודים והטעם מפני שהחכמות הלמודיות מושכות לב האדם מאד ואם יעמיק האדם בהם בתחלת לימודו יפסיד כל זמנו בהם. ואין כוונת המאמר שלא יתעסק כלל בחכמת הלימודים עד שילמוד חכמת הטבע והאלהית רק ענינו שלא ישים תכלית לימודו בהם רק יקח מהם בראשונה מה שיספיק לו בלימוד החכמה הטבעית והאלהית והוא אומרו ונבון תחבולות יקנה כלומר הנבון והוא שכבר ידע מחכמת הלימודים שיעור מספיק לצורך החכמות האחרות לבסוף אחרי קנותו החכמות האחרות יוכל להעמיק בהם וזה רצה באמרו ונבון תחבולות יקנה.
פסוק ז:
ואמרו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בא לומר שהחכמים והנבונים ישמעו משלי זה הספר ויתנו אל לבם להבין אותם כי יש להם נגלה ונסתר כי יש לפשטי הפסוקים ענינים מועילים מדברים על דרך המוסר לזרז הפתאים ולהעיר ישיני הסכלות ויש עם זה למשלים ההם תוך ופנימיות. וקרא הפשט הנגלה להרצון משל וקרא הנרמז והנסתר מהם מליצה. ואחרי שהזכיר משל ומליצה פירש אותם ואמר כי המשל הנזכר הוא דברי חכמים כלומר הדברים כמשמעם והמליצה הנזכרת היא חידותם כלומר החידות והסודות הנרמזות מהם.
פסוק ז:
ואמרו יראת ה' ראשית דעת ר"ל כי יראת ה' ית' הוא ראשית מה שצריך האדם לדעת כי אם אין יראה אין חכמה ואם תחנוך הנער בתחלת עניינו בלימוד החכמות הלמודיות והטבעיות ישאר ניעור וריק מן התורות והמצות כי הוא ראשית הדעת כלומר ראשית מה שצריך האדם לדעתו. והוצרך לומר זה בעבור שהתחיל בזה הספר לדעת חכמה וגו'. והזכיר החכמות ולא הזכיר דבר מיראת ה' ית' ולפיכך אמר לא תחשוב שבאמרי לדעת חכמה ומוסר וגו'. והזכירי החכמות על הסדר שהנרצה הוא מן האדם דרישות החכמות ההם ללא תורה וללא אלהי אמת אין הענין כן רק המכוון הוא שתקדם היראה לכל דבר.
פסוק ז:
ואחר שאמר יראת ה' ראשית לכל דעת אמר חכמה ומוסר אוילים בזו כלומר לא תחשוב שבאומרי יראת ה' ראשית דעת יובן ממנו שאין ללמוד החכמות הנזכרות ותספיק היראה בלבד לא כי כמו שאם אין יראה אין חכמה כך אם אין חכמה אין יראה כי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולפיכ' אמר אעפ"י שיראת יי' ית' הוא ראשית דעת החכמה והמוסר שהם חכמת האלהות וחכמת הטבע אוילים הם אותם שיבוזו להם. ולא הזכיר הכתוב שהאוילים יבוזו לחכמת הלימודים מפני שהחכמות הלימודיות תגדל מעלתם אצל ההמון יתפארו בהם המון העם זה על זה כפי קנותם מהם.
פסוק ז:
גם נוכל לומר כי אמרו יראת ה' ראשית דעת ר"ל כי המוקדם בטבע לאלו השלש חכמת הוא יראת ה' ית' ולפיכך אמר ראשית דעת ולא אמר תחלת דעת לפי שמלת ראשית היא יותר אמיתית כמו הראש. וכמו שהנקודה ראשית הקו כן יראת ה' ית' ראשית לדעת. ואמר חכמה ומוסר אוילים בזו ר"ל האוילים שעלה בדעתם הקלה שבלא יראת ה' ית' יוכלו להגיע אל החכמות הנזכרות בזו החכמה והמוסר והענין כי לא יוכלו להגיע אליהם כי כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת. ושם אויל נאמר על מי שסובר העניין בחילוף מה שהוא. כי הסכלות שני מינים האחד כי הסכלות בעיקר הדבר והוא הנקרא כסיל. והשני מה שיחשוב הדבר על דרך אחרת שלא נאמר בעבורו וזה האויל אינו רוצה לחזור מאיולתו אלא מחזיק בה ועליו נאמר אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו.
פסוק ח:
שמע בני יאמר לפי פשוטו שראוי הוא לבן שישמע מוסר אביו ויקבל עליו לעשותו כי אם ישמעהו שמיעת האזן בלבד ולא יסכים לעשותו לא הרויח בזה מאומה. ולא יטוש תורת אמו כי שניהם ר"ל האב והאם הם אשר עליהם העול מוטל לזרז בניהם לתועלם. ולולי המעשה הזה לא צותה התורה ולא הסכימו האומות ליחד כל איש לו אשה יקרא שמו עליה. אמנם ביחד לו אשה וידע שהבן הוא שלו או שיאמין בזה הוא יטרח בכל מאודו לזרזו ולהמציא תועלותיו ולהשלים נפשו בכל יכולתו. כי בעת שידע האדם כי לא לו יהיה הזרע או שיספק בדבר ההוא לא יחוש עליו אם חכם יהיה או סכל. ואמר שעל כל פנים ישמע למוסר אביו מפני שמוסר האב הוא טוב ונאמר בחכמה על הרוב. ולא אמר כן בענין האם שישמע מוסר אמו כי עצת הנשים על הרוב עצה נבערה רק אמר אל תטוש אמך כלומ' לא תשליך אחרי גיוך מה שתורה אותך אמך בענינים ששכלה מגיע אליהם. וכמו שחובה על האדם לשמוע מוסר אביו ואמו כן חובה עליו לשמוע מוסר רבותיו ומלמדיו כי הרב והמלמד הוא הראוי להקרא בשם אב יותר מאביו לפי שהאב הוא סבה ביציאת הגוף מן הכח אל הפועל והרב הוא סבה בצאת שכל האדם מן הכח אל הפועל. ובעבור שהכח השכלי משאר כחות הנפש הוא עצמות האדם ר"ל הדבר אשר בו נתעצם ובעוד היותו בכח נמשל כבהמות נדמה היה מן הראוי שיקרא המוציאו מן הכח האנושי אל הפועל האלהי אב ויותר מאביו כי גדולת מעלת רבו עליו ממעלת אביו בגודל מעלת השכל אשר יצא לפועל על ידי הרב ממעלת הגוף אשר יצא לפועל על ידי האב. ולכן היו נקראים תלמידי הנביאים בני הנביאים והנביא היה נקרא אביהם והוא אומרו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. והיה אחד מן החכמים אומר וראוי שנשבח לרבותינו שהולידו נפשותינו יותר מלאבותינו שהולידו גופותינו וזה מה שכוון הכתוב באמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן ואפשר שקרא החכם מזה השכל אב ואמר שראוי הוא שישמע האדם למוסר השכל הנקרא אב למעלתו והעניין שימליך השכל האלהי ויעביד יצרו כפי המכוון באמרו ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. ואמרו ואל תטוש תורת אמך כיוון שלא יטוש הקבלה וטעמי התורה אשר צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וקרא האומה אם כלומר לא תטוש התורה אשר ירשוה בני אומתך ותדבק בחכמה כי המכוון מן האדם הוא שיהיה בעל תורה ועושה מצות אלהיו וידבק בשכל גם טוב אשר יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו. או רצה לומר באמרו ואל תטוש תורת אמך כלומ' אע"פ שאני מצוך לשמוע מוסר השכל שהוא אביך לא תחשוב שהכוונה ממני היא ליעצך לענות החומר לגמרי ולסגפו בענויים גדולים ללא סבה מחייבת כאשר יעשו קצת מפרושי האומות מי זה אמר ותהי יי' לא צוה ולפיכך אמר ואל תטוש תורת אמך כלומר לא תטוש מה שתצטרך לעשות מן הענינים ההכרחיים לצורך גופך כי הכוונה היא שתשמע מוסרי השכל ותתנהג על פי עצתו ועם זה צריך אתה לקיים בריאות גופך לצורך נפשך. וקרא החומר אם.
פסוק ח:
גם אפשר שיהיה ביאור הפסוקים הנזכרים בענין זה והוא שאחרי שהזכיר בפרשה הקודמת שלש החכמות הנזכרות והם האלהית והטבעית והלמודית על הסדר לפי מעלתם והודיעך כי בלקיחת החכמות אין ראוי שתקח אותם לפי מעלתם. רק הראוי הוא שתקדים בלימוד החכמה הטבעית. חזר בפרשה הזאת להודיעך באיזה ענין יהיה הלימוד בחכמה הטבעית שהיא החכמה הראשונית אשר יצטרך האדם ללמוד. ואמר שמע בני מוסר אביך וגו' קרא הצורה אב והחומר קרא אם ואמר כי בתחילת דרישתך החכמה הנקראת מוסר והיא החכמה הטבעית תהיה דרישתך שתדמה הצורה על נושא ר"ל בחומר כי בתחילת הלמוד לא יוכל האדם להפשיט בשכלו הצורות מן החומרים עד שיתבונן בחכמת הטבע התבוננות רב. ויהיה ביאור שמע בני מוסר אביך שים התבוננותך בחכמת הטבע להשכיל הצורות. ואל תטוש תורת אמך ר"ל לא תפשיט בתחילת עיונך הצורות מן החומרים רק יהיה חקירתך בענין הצורות שתדמה אותם על נושא כלומר שתעיין הצורה עם הגולם ר"ל הצורה מפני שהיא בגולם והגולם מפני שהוא גולם לצורה. לא שתעיין בגולם ריקם מן הצורה ולא בצורה ריקנית פשוטה מן הגולם והענין שלא יהיה עיונך בחכמת הטבע כצורה ריקנית מן הגולם. וגם יראה מזה הפסוק בעבור שהקדים הצורה על הגולם וסמכה למוסר כי הצורה היא יותר אמיתית בזה השם של טבע או של מוסר מהגולם לפי שהגולם נמצא בעבורה.
פסוק ט:
ונתן סבה בזה ואמר כי לוית חן הם לראשך כלומר זה החיבור שאני מזכירך לעשות להשכיל הצורות בחומריהם חיבור שלהם בראשית למודך ולוית הוא לשון צרוף וחבור מן ילוה אשי אלי. ומלת לראשך ר"ל לראשיתך. ורמז גם בזה כי הראשיות הם הצורה והגולם ובהזכירו לאב קודם לאם רמז שהמכוון הוא שהצורה תגבר על הגולם. ואמר שחיבור הצורה עם החומר הוא חיבור של חן בתחלת הלמוד ויהיה נאה ומתקבל לדמיון הענקים על הגרגרת כי יקל על האדם לימודו בענין זה. אמנם בפרשיות שיבאו אחר זה בהזכירו החכמה האלהית יאמר שמעו בנים מוסר אב ולא יזכיר האם כי אז הוא ראוי שיטוש תורת האם ר"ל שיפשיט הצורה מן החומר וישכיל הצורה בעצמותה מופשטת מכל נושא.
פסוק י:
בני אם יפתוך חטאים אל תאבה. יאמר לפי פשוטו בני אם יפתו אותך האנשים החטאים שהם בעלי חטאת לא תאבה להם לא תשמע אליהם. והענין בהיותך דורש לחכמות אם יפתו אותך החטאים להסירך מדרך החכמה ולאחוז בסכלות לא תאבה. ואפשר שקרא התאוות הגשמיות והכחות הגופניות חטאים ומפתים לפי שהם מסירים האדם מדרך טוב ומדריכים אותו בדרך רע. או קרא החטאים בעלי הדעות והאמונות הנפסדות כמו הדעות הקודמות הבטילות אשר היו אל הראשונים אשר התבארה סתירתם אל האחרונים. או ר"ל באמרו בני אם יפתוך חטאים אל תאבה שהתועלת המגיע לך מחכמת הטבע והוא המוסר הוא להכריח יצרך ולהיות הגולם כעבד ומוכרח לצורה. וכשתעלה בידך זאת החכמה המוסר והחסדים המגיעים בעבורה והם תגבורת הצורה על הגולם אז תהיה ראוי להביט בחכמה האלהית.
פסוק יא:
אם יאמרו לכה אתנו וגו' ר"ל אם יאמרו לך החטאים הנזכרים לך לך ממקומך ובא עמנו ונארבה לשפוך דם כלומ' להזיק לזולתינו ונצפון רשתינו בעבור האיש הנקי כדי ללוכדו וקרא נקי האיש שלא חטא להם ויעשו זה ההיזק אליו בחנם על לא חמס בכפיו.
פסוק יא:
והה"א במלת נצפנה נוספת וכאלו אמר נצפון.
פסוק יב:
נבלעם כשאול חיים ר"ל ונבלע האנשים הנקיים כמו שהם חיים ושלמים לדמיון השאול והוא הקבר שבולע גוף האדם.
פסוק יב:
ותמימים ר"ל ושלמים כמו שהם נבעלים המתים בעת קבורתם והם הנקראים יורדי בור. ואפשר שקרא כח השכלי נקי ואמר אם יפתוך בעלי האמונות הנפסדות או הכחות החומריות ויאמרו נארבה לדם הנקיים ונצפין רשת לרגלי הכח השכלי הנקרא נקי למעלתו ונבלע הכחות השכליות ונורידם ממעלתם ונעבירם אלינו אל תלך בדרך אתם כמו שיאמר אחר זה.
פסוק יג:
כל הון יקר נמצא הם דברי החטאים אל הבן או הכחות החמריות המפתות שכל האדם ומדריכות אותו אל אהבת הקניינים הזמניים על הדרך שפיתה הנחש האדם על יד האשה ואמר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו'.
פסוק יג:
ואומרו כל הון יקר נמצא ר"ל נמצא קניינים יקרים ונחמדים להשכיל ותאוה היא לעינים ונמלא בתינו שלל מן הקניינים ההם.
פסוק יד:
גורלך תפיל בתוכנו אמרו החטאים הנזכרים אל הבן אתה תהיה כאחד ממנו חלק כחלק נאכל ויהיה רשות בידך לתפוש באחת מאלו או נפילה גורלות על מה שנקח משלל הצדיקים וכל אחד יזכה בחלקו או תהיה בינינו חברותה עד זמן ידוע והוא אמרו כיס אחד יהיה לכולנו. או יהיה ביאור כיס חשבון מן במכסת נפשות. ור"ל נפילה גורלות ושיעור אחד וקצב אחד שוה יהיה לכל אחד ממנו.
פסוק טו:
בני אל תלך בדרך אתם ר"ל בדרך אחד עמם או בדרך רע עם חטאים הנזכרים ומנע רגלך מלכת בנתיבתם כי רגליהם לעשות רע ירוצו וימהרו לשפוך דם נקי.
פסוק יז:
כי חנם מזורה הרשת ר"ל כך יקרה לצדיקים ולנקיים עם החטאים הנזכרים כמו שיקרה אל העופות עם האנשים והטעם שהרשעים יאמרו נצפנה רשתינו לנקי חנם כמו שעל חנם על לא חמס בכפיהם פרושה הרשת אל העופות שהם בעלי כנף.
פסוק יח:
והם לדמם יארבו כלומר והאנשים לשפוך דם העופות יארובו. ויצפנו הבר תחת הרשת. או יצפנו הרשת. או יטמינו עצמם בעבור לקחת נפשותם של עופות.
פסוק יט:
וכן הם אורחות כל בוצע בצע והם הגזלנים שהם גוזלים הממון כי הם יקחו נפש בעליו של ממון. והענין שיהרגו האיש ויקחו לו ממונו או יאמר כי חנם מזורה הרשת כלומר כך יקרה לאלו החטאים לבסוף בעבור הגזל שעושים ובעבור שפיכת הדם הנקי כמו שיקרה לעופות ההולכים לאכול הבר ורואים הרשת ולא יחושו לה. ואמר כי העופות והם בעלי כנף לרוב תאותם לאכול הבר יראו הרשת ולא יחושו לה ויראה להם כי על חנם ללא סיבה פרושה הרשת על הבר או סמוך לו ולא בעבורם. וכאשר הם חושבים לאכול הבר שאינו שלהם הם גורמים בזה מיתתם וגם רצה באמרו והם לדמם יארבו כלומר והם היונים לסיבת שפיכות דמם יארבו לאכל הבר. ויצפנו כלומר יתחכמו ויתעלמו כדי לאכול ותשוב אכילתם סיבה ללקיחת נפשותם. וכן הם ארחות כל בוצע בצע והם הגזלנים שיראו הרשתות כלומר רואים ושומעים יום יום העונשים שנענשים בהם העוברים והם אומרים בלבם לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה וכאילו על חנם נסדרו ארבע מיתות בי"ד והעונשים האחרים כי ידעו אותם ולא יזהרו מהם וסוף שהגזל שעושים גורם שתלקח נפשם והענין שישולחו בו משלחת מלאכי רעים כפי חטאם הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסים ולייסורין. ומלת מזורה היא מעלומי הלמ"ד והוא פעול מהבנין הדגוש.
פסוק כ:
חכמות בחוץ תרונה. אמר בפסוקים האלה הנזכרים כי החכמות בכלל לא בשמים הם לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחם לנו וישמיענו אותם ונעשם ולא מעבר לים הם לאמר מי יעבור לנו אל עבר לים ויקחם כי קרובות הם לנו והענין שהם נמצאות מזומנות ואין דבר ריק מהם ואין טענה למתרשל ועצל בחקירה כי אין מניעה רק מצדינו ולכן אמר דרך משל כי החכמות צעקות בחוץ ואמר בחוץ כאדם האומר לא מראש בסתר דברתי במקום חשך וצלמות. והענין שאינם צועקות בענין שלא ישמעו אותם האנשים ובמקומות שלא יראו אותם רק הם צועקות בקול ובמקומות המפורסמות וברחובות שהם המקומות המיוחדות לקבוץ האנשים תתן כל אחת מהם קולה.
פסוק כא:
ובראש הומיות והם המקומות אשר שם קיבוץ האנשים ויש שם קול המון לריבוי האנשים אשר שם תקרא כל אחת מן החכמות. ובפתחי שערים והם שערי המדינה ששם קיבוץ הזקנים ומושבם כאמרו אל זקני העיר השערה. ובעיר ר"ל בתוך העיר ג"כ אמריה תאמר כל אחת מן החכמות. ומה הן הדברים אשר תאמרנה החכמות –
פסוק כב:
עד מתי פתאים תאהבו פתי כלומר עד מתי אתם הפתאים תאהבו הפתיות. ויהיה פתי שם הפתיות לא שם תואר ובא על דרך מרי פרי קרי ודומיהם. או יאמר עד מתי אתם הפתאים הולכים אחר הפתיות כאילו אתם אוהבים הפתי ולכן אתם הולכים בדרכיו. ועד מתי אתם הולכים עם הליצנים אשר לצון חמדו להם. ועד מתי אתם אוהבים הכסילים אשר ישנאו דעת.
פסוק כב:
או יאמר עד מתי אתם הפתאים תאהבו פתי וזה אומרת החכמה על דרך משל אל העומדים לפניה. ואומרת גם כן בעד הנסתרים ועד מתי הלצים לצון חמדו להם ועד מתי הכסילים ישנאו דעת.
פסוק כג:
תשובו לתוכחתי אומרת כל אחת מן החכמות אל הפתאים ואל הלצים ואל הכסילים הנזכרים תשובו מדרכיכם אשר לא טובים ושמעו דברי תוכחתי.
פסוק כג:
הנה אביעה לכם רוחי ר"ל לא אתן לכם מן החכמה שיעור קטן רק אביעה לכם רוחי כמעיין הנובע כלומ' אשפיע לכם שפע חכמתי ואודיעה דברי והם חלק חכמתי אתכם.
פסוק כג:
ואמרו חכמות בחוץ תרונה הם דברי כל החכמות כולם האלהיות והטבעיות והלימודיות. או הם דברי החכמות הלימודיות ובעבור שהחכמה הלימודית כוללת חכמות רבות על כן הוציאה בלשון רבים ואמר חכמות בחוץ תרונה. ואמרו שהחכמות תאמרנה כך וכך הכוונה בו שהחכמות הם נמצאות דרושות לכל חפציהם וכתר חכמה מונח ועומד והרוצה לזכות בו יזכה ואין מונע מלימוד החכמות רק עצלותינו ואלו יהיו החכמות בעלות לשון ודיבור תאמרנה לכל כדברים האלה. או יאמר כי בעלי החכמות הם מזומנים ונמצאים לכל דורש ולכל מבקש וכאילו הם ירונו ויתנו קולם.
פסוק כג:
ואפשר כי הזכירו בפרשה הזאת חמש מקומות והוא בחוץ תרונה. ברחובות. בראש הומיות. בפתחי שערים. בעיר אמריה תאמר. באו לרמוז על חמש ההרגשות שהם לסבות כל התאות המושכות לב האדם לאהוב פתי ולחמוד לצון ולשנוא דעת וכאילו החכמות יעירו החושים ויזרזום לבחור הטוב ולשנוא הרע וקרא הנפתים אל הסכלים פתאים לפי שמאמינים מה שאינו ראוי להאמין כמו שיאמר פתי יאמין לכל דבר וקרא אותם לצים לפי שאין להם מן האנושות רק המליצה שהוא הדיבור לא השכל. ואפשר שאמרו חכמות בחוץ תרונה רמז אל החכמה האלהית ואמרו בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה וכל הנמשך אחר זה רמז למעלות בני האדם בהשגת החכמה האלהית. וכנה הפחות שבמשיגים במלת חוץ ודומה לו בתלמוד אמרו עדיין בן זומא מבחוץ. והיותר השגה ממנו כנה ברחובות. והיותר ממנו בראש הומיות. והיותר ממנו בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר ודומה לו פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. ובעבורו אמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי.
פסוק כד:
יען קראתי ותמאנו אומרת כל אחת מן החכמות יען אשר קראתי אליכם לשוב לתוכחתי ומאנתם לשמוע ונטיתי ידי כאדם שעומד רחוק מחבירו ואינו שומע קולו והוא רומז אליו בידו שיבוא אליו ואין מקשיב.
פסוק כד:
או יאמר ונטיתי ידי להעלות אתכם כאדם שנותן יד לחבירו להעלותו אליו כאמרו תנה את ידך ויתן יד ויעלהו אליו אל המרכבה. ואין מקשיב ר"ל ולא היה מי שירצה לשמוע דברי ולעשותם.
פסוק כה:
ותפרעו כל עצתי כמו למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וענינם הבטול כלומ' ובטלתם וחשבתם לאיין העיצה הטובה שיעצתי אתכם. ודברי תוכחתי לא אביתם לשמוע ולעשות.
פסוק כו:
גם אני באידכם אשחק כלומר אתם שחקתם על דברי וגם אני בבוא יום אידכם והוא חשכת הצרות לדמיון חשכת האיד אשחק ואלעג מכם בבוא הדבר שתפחדו ממנו והוא –
פסוק כז:
בעת שיבוא כשואה פחדכם. ר"ל יום פחדכם או הדבר שתפחדו ממנו ואידכם יבוא במהירות בוא רוח סופה ומתי יהיה יום אידכם בבוא עליכם צרה וצוקה כי האיש שישיגוהו צרות וצוקות יראה שיחשך לו העולם וכאלו יהיה יום עלות אדים ועננים לעכירות הרוח הרואה.
פסוק כז:
ופי' שואה שממון כמו והאדמה תשאה שממה או יהיה עניינו הצעקה כמו ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון.
פסוק כח:
אז יקראנני אומרת כל אחת מן החכמות אז בחול על הפתאים והלצים והכסילים הנזכרים צרה וצוקה יקראנני ולא אענה אותם וכן ראוי להם והוא בהפך מה שאמר אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו. וישחרנני כלומר יבואו בשחר לדרוש אותי ולא ימצאנני ולמה יקרה להם זה –
פסוק כט:
תחת כי שנאו דעת ר"ל לדעת הדעת. ויהיה דעת שם ולא מקור. ואם דעת מקור יאמר תחת ששנאו לדעת הצריך להם לדעתו.
פסוק כט:
ויראת ה' לא בחרו ר"ל לא בחרו בו. או וביראת ה' לא בחרו ובא בחסרון הבי"ת.
פסוק ל:
לא אבו לעצתי ר"ל לא אבו לשמוע לעצתי.
פסוק ל:
נאצו כל תוכחתי ר"ל חשבו לנאצה ולתועבה כל דברי תוכחתי.
פסוק לא:
ויאכלו מפרי דרכם כאדם האומר למה יקראונני ולמה ישחרונני בעת צרתם יאכלו פרי הדרך אשר בחרו להם וישבעו ממועצותיהם.
פסוק לב:
כי משובת פתים תהרגם כלומ' המשובה והיא הדרך הרעה שאחזו לנפשם ראוי הוא שתהיה סבת הריגתם והשלוה אשר גדלו עליה והתרשלו מדרוש החכמה היא תאבד אותם מן החיים הנצחיים.
פסוק לג:
ושומע לי אומרת החכמה השובבות והשלוה שהיתה לכסילים תאבדם. אמנם האיש השומע לעצתי ישכון בטח מקורות הזמן כי יהיה למעלה מן הזמן ויהיה שאנן מפחד ביאת רעה עליו והענין שהוא לא יפחד שתבואהו רעה כי נכון לבו בטוח ביי'. וכוון החכם לומ' בפסוקים האלה כי המתרשל מקנות החכמה בימי הבחרות אשר לבו בימים ההם פנוי מטרדות הזמן בטרם יחולו עליו צרות הזמן והוא שיצטרך לעמול למצוא מחייתו ומכולת לביתו ורכיבת הימים ועשיית הסחורות יבוא זמן שלא יוכל לקנות החכמה. ובחול עליו מקרי הזמן לסכלותו מן החכמה אשר לאורה נלך חשך ימצא עצמו ריק מן החכמה והערמה ואין יכולת בו לילך להינצל מהם. ואם יחטא בעבור סכלותו לאלהיו או לאנשים הוא מעותד לקצור פרי מעשיו כפי חטאו והמשובה שדבקו בה היא סבת הריגתם אם ייהרגו וההתרשלות שהתרשלו מקנות החכמה שהיא עץ חיים היא תאבד אותם בעולם הזה ובעולם הבא כפי מה שתגזור החכמה העליונה. אמנם השומע אל החכמה הוא ישכון בטח בעולם הנשמות ויהיה שאנן מפחד הרעה המעותדת לנפשות המקצרים.