א מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ ב לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃ ג לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵישָׁרִֽים׃ ד לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃ ה יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃ ו לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃ ז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חָכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ ח שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ ט כִּ֤י ׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽיךָ׃ י בְּנִ֡י אִם־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל־תֹּבֵֽא׃ יא אִם־יֹאמְרוּ֮ לְכָ֪ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם׃ יב נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר׃ יג כָּל־ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל׃ יד גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ׃ טו בְּנִ֗י אַל־תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם׃ טז כִּ֣י רַ֭גְלֵיהֶם לָרַ֣ע יָר֑וּצוּ וִֽ֝ימַהֲר֗וּ לִשְׁפָּךְ־דָּֽם׃ יז כִּֽי־חִ֭נָּם מְזֹרָ֣ה הָרָ֑שֶׁת בְּ֝עֵינֵ֗י כָל־בַּ֥עַל כָּנָֽף׃ יח וְ֭הֵם לְדָמָ֣ם יֶאֱרֹ֑בוּ יִ֝צְפְּנ֗וּ לְנַפְשֹׁתָֽם׃ יט כֵּ֗ן אָ֭רְחוֹת כָּל־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע אֶת־נֶ֖פֶשׁ בְּעָלָ֣יו יִקָּֽח׃ כ חָ֭כְמוֹת בַּח֣וּץ תָּרֹ֑נָּה בָּ֝רְחֹב֗וֹת תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ כא בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃ כב עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת׃ כג תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם׃ כד יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃ כה וַתִּפְרְע֥וּ כָל־עֲצָתִ֑י וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם׃ כו גַּם־אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם׃ כז בְּבֹ֤א כשאוה (כְשׁוֹאָ֨ה ׀) פַּחְדְּכֶ֗ם וְֽ֭אֵידְכֶם כְּסוּפָ֣ה יֶאֱתֶ֑ה בְּבֹ֥א עֲ֝לֵיכֶ֗ם צָרָ֥ה וְצוּקָֽה׃ כח אָ֣ז יִ֭קְרָאֻנְנִי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה יְ֝שַׁחֲרֻ֗נְנִי וְלֹ֣א יִמְצָאֻֽנְנִי׃ כט תַּ֭חַת כִּי־שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת וְיִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ׃ ל לֹא־אָב֥וּ לַעֲצָתִ֑י נָ֝אֲצ֗וּ כָּל־תּוֹכַחְתִּֽי׃ לא וְֽ֭יֹאכְלוּ מִפְּרִ֣י דַרְכָּ֑ם וּֽמִמֹּעֲצֹ֖תֵיהֶ֣ם יִשְׂבָּֽעוּ׃ לב כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּֽהַרְגֵ֑ם וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם׃ לג וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
משלי שלמה וגומר - זה חלק האזהרה הודיע בו מעלת החכמה הקדומה, כי בה נברא יש מבלי מה, והזהיר להדבק בה ולסור מן האשה הזעומה, והוכיח להמית הפתאות ותאות הנוצר מן האדמה ולהחיות הנשמה התמימה.
פסוק א:
בן דוד - לספר מעלתו שהיה בן חכם ומשכיל.
פסוק א:
מלך - כי בעבור חכמתם מלכו שניהם על ישראל, או שהיה מלך עם חכם ונבון ומלך שם התואר, כמו עבד ארך אבר.
פסוק ב:
לדעת - התי"ו נוסף וכן לקחת וכן הלמ"ד וטעם במשלים: ידע האדם, חכמה והיא שרש הכל שהוא ירא ה', שנאמר: ראשית חכמה יראת ה', ומוסר לשמור מצותיו. ויש אומרים: המנהג בן עם הארץ, בינה להבדיל בין דבר לדבר, שלא ישים חשך לאור ואור לחשך.
פסוק ג:
לקחת - השמיעה והלמוד מפי המוסר הם הלקיחה.
פסוק ג:
השכל - שם הפועל והוא חסר וי"ו.
פסוק ג:
צדק - כולל עבודת האלהים וכל מעשה הטוב.
פסוק ג:
משפט - שישפוט בין איש ובין רעהו.
פסוק ג:
ומישרים - שידבר היושב במשפט. ויש אומרים: השכל לדעת לעשות צדק.
פסוק ד:
לתת - על משקל הרה ללת מן יללה. והנכון לתנת ללכת על משקל לשבת, וטעמו: יבינו לתת בהם לפתאים ערמה, שיסירו הפתיות מהם, כיון שלא יוכלו להשיג חכמה ובינה, יבינו דרכם בעולם הזה ואיך יחיו, שנאמר: חכמת ערום הבין דרכו.
פסוק ד:
לנער - ולתת לנער במשלים דעת ואל"ף פתאים תחת יו"ד פתי וכן רפאים, ואם הנזהר חכם - יוסיף לקח, ואם נבון - תחבולות יקנה וכל זה:
פסוק ו:
להבין - משל ומליצה וחידות משל שממנו יוצא דבר אחר, חידה דבר מכוסה ואינו מובן עד שיפורש שנאמר: הלא אלה כלם עליו משל ישאו ולקח יקרא כן, בעבור מה שיקח אדם מן הדעת. וכן: מה יקחך לבך ותחבולות ענין עצה ומחשבה, והעד: מחשבות צדיקים משפט וגומר. וכן: חובליך והטעם תחבולות יקנה, בעבור שיבין משל ומליצה ודברי חכמים אחרים.
פסוק ז:
יראת - יודיע כי ראשית הדעת והמוסר הוא, שיהיה ירא שמים אף על פי שחכמת היראה והמוסר אוילים יבוזו, אין ראוי לבוז אותם על כן אחריו.
פסוק ח:
שמע בני מוסר וגו', תורת אמך - כי האשה חכמה מורה הדרך הישרה לבנה, כבת שבע שהיא יסרה למואל ומלת אל לשון פיוס, מן המענה ומהם אלקום עמו אל מות.
פסוק ט:
כי לוית - חסר כ"ף, והוא מענין: ילוה אישי, ופירושו: כחבור דבר חן, כן הם המוסר והתורה נאים לראשך.
פסוק ט:
לגרגרותיך - סביבות הגרון נקראו גרגרות. וכן על צוארי בנימין. וכן סביבות הראש, מראשותיו:
פסוק יא:
אם לדם - לשפוך דם.
פסוק יא:
חנם - מלשון: חנן אלהים מלשון מתנה והמ"ם נוסף כמו ריקם.
פסוק יב:
נבלעם - ותמימים - יהיו נבלעים כיורדי בור, פרוש אחר: שלמים כלם שאול, פירש מטה, פעם בלשון זכר ערום שאול. ופעם בלשון נקבה, שאול מתחת רגזה לך:
פסוק יג:
כל הון - ממון מכסף וזהב.
פסוק יג:
שלל - בגדים.
פסוק יז:
כי חנם - שלא יראה הרשת ולא יפחד ממנה עד שינוח בה יראה האוכל שבה ולא הרשת, כך הם יראו מה שיקחו ויאמרו: כל הון יקר נמצא לא יראו הרשת, שהם הולכים עליה, שנאמר כי שלח ברשת ברגליו.
פסוק יט:
כן, נפש בעליו - הנגזל יקח הגוזל.
פסוק כ:
חכמות - הודיע כי כאשר יסרתיך כן החכמה מזהרת הפתאים, וזה דרך משל.
פסוק כ:
בחוץ - שבה המון העם.
פסוק כ:
תרונה - ענין קריאה, כמו ותעבור הרנה.
פסוק כ:
ברחובות - במקום העוברים והשבים.
פסוק כא:
בפתחי - בעבור היוצאים והבאים.
פסוק כא:
בעיר אמריה - מוסריה חסר, או תאמר בצרי במקום פתח, והטעם: או בעיר אמרי מוסריה תאמר, כאשר אין השערים פתוחים.
פסוק כב:
עד, תאהבו פתי - תדברו לבני אדם, שיאהבו הפתיות שם התאר.
פסוק כג:
תשובו - עד מתי תשובו לשמוע תוכחתי.
פסוק כג:
אביעה - מן נחל נובע.
פסוק כו:
גם אני באידכם - יתכן שהוא מלשון ואיד יעלה, כענין יום ענן וערפל.
פסוק לב:
כי משובת - מן: בשובה ונחת והענין ושלות כסילים ופירושו: מנוחת פתאים תאבדם, היא תהרגם, כי בהיות להם מנוחה יעשו רשע, וכשהם שלוים מפגעי העולם השלוה תאבדם. פירוש אחר מענין: שלו כל בוגדי בגד כמו אשר חוטא עושה רע וגומר, על כן מלא לב וגומר והוא הנכון.
פסוק לג:
ושומע לי - וכל זה דבר החכמה, שנאמר: חכמות בחוץ תרונה.