א מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ ב לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃ ג לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵישָׁרִֽים׃ ד לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃ ה יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃ ו לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃ ז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חָכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ ח שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ ט כִּ֤י ׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽיךָ׃ י בְּנִ֡י אִם־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל־תֹּבֵֽא׃ יא אִם־יֹאמְרוּ֮ לְכָ֪ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם׃ יב נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר׃ יג כָּל־ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל׃ יד גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ׃ טו בְּנִ֗י אַל־תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם׃ טז כִּ֣י רַ֭גְלֵיהֶם לָרַ֣ע יָר֑וּצוּ וִֽ֝ימַהֲר֗וּ לִשְׁפָּךְ־דָּֽם׃ יז כִּֽי־חִ֭נָּם מְזֹרָ֣ה הָרָ֑שֶׁת בְּ֝עֵינֵ֗י כָל־בַּ֥עַל כָּנָֽף׃ יח וְ֭הֵם לְדָמָ֣ם יֶאֱרֹ֑בוּ יִ֝צְפְּנ֗וּ לְנַפְשֹׁתָֽם׃ יט כֵּ֗ן אָ֭רְחוֹת כָּל־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע אֶת־נֶ֖פֶשׁ בְּעָלָ֣יו יִקָּֽח׃ כ חָ֭כְמוֹת בַּח֣וּץ תָּרֹ֑נָּה בָּ֝רְחֹב֗וֹת תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ כא בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃ כב עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת׃ כג תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם׃ כד יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃ כה וַתִּפְרְע֥וּ כָל־עֲצָתִ֑י וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם׃ כו גַּם־אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם׃ כז בְּבֹ֤א כשאוה (כְשׁוֹאָ֨ה ׀) פַּחְדְּכֶ֗ם וְֽ֭אֵידְכֶם כְּסוּפָ֣ה יֶאֱתֶ֑ה בְּבֹ֥א עֲ֝לֵיכֶ֗ם צָרָ֥ה וְצוּקָֽה׃ כח אָ֣ז יִ֭קְרָאֻנְנִי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה יְ֝שַׁחֲרֻ֗נְנִי וְלֹ֣א יִמְצָאֻֽנְנִי׃ כט תַּ֭חַת כִּי־שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת וְיִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ׃ ל לֹא־אָב֥וּ לַעֲצָתִ֑י נָ֝אֲצ֗וּ כָּל־תּוֹכַחְתִּֽי׃ לא וְֽ֭יֹאכְלוּ מִפְּרִ֣י דַרְכָּ֑ם וּֽמִמֹּעֲצֹ֖תֵיהֶ֣ם יִשְׂבָּֽעוּ׃ לב כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּֽהַרְגֵ֑ם וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם׃ לג וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן־בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
משלי שלמה. ר״ל אלה הם המשלים אשר אמר שלמה כי את התורה המשיל לאשה טובה וכן ברוב הדברים אחז בדרך משל:
פסוק ב:
לדעת. תועלת הדברים להודיע לבני אדם חכמה ומוסר ואחז במשל למען הבין לזולת דברי בינה כי הוא מבוא גדול לקנות ההבנה:
פסוק ג:
לקחת. ללמוד מוסר מתוכם:
פסוק ג:
צדק. היא עבודת האלהים:
פסוק ג:
ומשפט. מה שבין אדם לחבירו:
פסוק ג:
ומשרים. בדבר המדות והנהגת האדם:
פסוק ד:
לתת. הדברים הנאמרים פה יועילו לתת לשוטים התחכמות להסיר הפתיות מלבם לנער. למי שהוא רך בשנים אשר יעשה מעשיו בבלי דעת ובלי מחשבה קדומה הדברים ההם יועילו לקנות דעת ומחשבה ר״ל מעתה יחשוב בדבר עד לא יעשנה:
פסוק ה:
ישמע חכם. ר״ל וגם לחכם יועילו הדברים כי כשישמעם יוסיף עוד למוד מדעתו והנבון יקנה ע״י תחבולות והם דברים עמוקים בעיון רב בדקות המחשבה:
פסוק ו:
להבין משל ומליצה. ר״ל הדברים האלה נאמרים על שני דרכים להבין את המשל ר״ל מה שהמשיל אל המליצה וגם את המליצה עצמה כשאומר בהמליצה להשמר מזונה ואמורה להמשיל על אפיקורסת הנה יש להבין בה להיות נזהר גם מאשה זונה ולתוספת ביאור אמר דברי חכמים וחידותם ר״ל הדברים האמורים בפה מלא והרמוזים בדרך חידה:
פסוק ז:
יראת ה׳. עתה החל לדבר דבריו ואמר יראת ה׳ וכו׳ ר״ל בראשית למוד הדעת יקנה יראת ה׳ כי הלא אוילים ורשעים בזו את החכמה והמוסר ואם לא יקנה יראת ה׳ בראשיתם מה תועלת בלמודה הלא יבזה אותה וימאס בה:
פסוק ח:
שמע. קבל מוסר מאביך כי בוודאי חפץ הוא בתקנתך:
פסוק ח:
תורת אמך. מה שאמך מלמדתך:
פסוק ט:
כי לוית חן. המוסר והלמוד הזה הם לראשך חבור של חן ועדי ענקים סביב לצואריך:
פסוק י:
אם יפתוך. ללכת אחר דעתם:
פסוק י:
אל תבא. אל תרצה:
פסוק יא:
לדם. לשפוך דם:
פסוק יא:
נצפנה. נסתר לארוב על דם נקי לשפוך חנם על לא חמס בכפו וכפל הדבר במ״ש כדרך המליצה ולהתמדת הפתוי:
פסוק יב:
כשאול. כמו השאול בוצע כל הגוף כן נבלע הכל כשהם בחיים ר״ל בעודם בחוזק העושר:
פסוק יב:
ותמימים. נבלע אותם כשהם שלמים במרבית ההון וכמו היורד לבור שיורד בו שלם בכל איבריו והיא היא וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יג:
כל הון. הן נמצא אצלו כל הון יקר ואת בתינו נמלא מהשלל אשר נקח ממנו:
פסוק יד:
גורלך. ויוסיפו לומר לך אם תרצה אתה תפיל את הגורל אשר תרצה לברר לכל אחד חלקו:
פסוק יד:
כיס. אם תרצה יהיה כיס אחד לכלנו רוצה לומר נאכל ונשתה בשותפות מדמי הגזילה:
פסוק טו:
בדרך אתם. רוצה לומר בדרך אשר אתם אשר הם הולכים בה שלא תלמוד ממעשיהם:
פסוק טו:
מנתיבתם. מהדרך שהם הולכים בה:
פסוק טז:
לרע ירוצו. רוצה לומר עם כי לא ניכר לעין שהדרך הזה הוא רע מכל מקום סוף כוונתם על הרעה וימהרו לשפוך דם כאשר תמצא ידם:
פסוק יז:
כי חנם. ר״ל כמו שנדמה בעיני כל בעל כנף שעל חנם פרושה הרשת ואין הכוונה על הלכידה ומתוך כך יורד בתוכה לאכול מהזרעונים אשר בה:
פסוק יח:
והם. אבל באמת פורשי הרשת לא בחנם פרשוה כי הם יארבו לדמי העופות ומסתירים עצמם לקחת נפשותם וללכוד פרשוה:
פסוק יט:
כן ארחות. כן הדרך של הגזלן לעשות תחבולות ולבל ירגיש מי בו להשמר ממנו ואחר זה יגזול העושר וגם יקח נפש בעל העושר למען לא יודע:
פסוק כ:
חכמות. הלא כל חכמה מהחכמות תכריז בחוץ במקום פרסום:
פסוק כא:
בראש הומיות. שם בראש מקום שנשמע שם המיית בני אדם:
פסוק כא:
בפתחי שערים. מקום הנכנסים והיוצאים:
פסוק כא:
בעיר. בכל עיר ועיר תאמר כל חכמה את אמריה והוא ענין מליצה וכאומר הלא התורה גלויה לכולם ומזהירה על קיומה:
פסוק כב:
ולצים. מוסב על עד מתי האמור בתחלת המקרא וכן וכסילים וכו׳:
פסוק כג:
לתוכחתי. לשמוע תוכחתי:
פסוק כג:
אביעה. הלא אדבר לכם רוח פי ר״ל הלא אני מזהיר לכם בכל עת:
פסוק כג:
אודיעה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כד:
יען. לכן הואיל ומאנתם לשמוע מה שקראתי:
פסוק כד:
נטיתי. כדרך אדם המרמז בנטיית היד להקשיב מאמריו:
פסוק כד:
ואין מקשיב. אין מי מקשיב:
פסוק כה:
ותפרעו. בטלתם עצתי ולא רציתם לקבל תוכחתי:
פסוק כו:
גם אני. לכן גם אני לא אחוס עליכם ואשחק בבוא אידכם:
פסוק כז:
בבוא. בעת בוא לכם פחד כחושך ואידכם כרוח סערה ולתוספת ביאור אמר בבוא עליכם צרה וצוקה:
פסוק כח:
אז. בבוא הצרה:
פסוק כח:
יקראונני. יקראו אלי:
פסוק כט:
תחת. בעבור אשר שנאו דעת:
פסוק ל:
לא אבו. לא רצו לשמוע עצתי:
פסוק ל:
נאצו. בזו התוכחה:
פסוק לא:
ויאכלו. ר״ל כמו הנוטע אילן אוכל הוא מפירותיו כן יקבלו פרי גמול דרכם ויהיו שבעים מגמול עצתם כי יקבלו הגמול משלם:
פסוק לב:
משובת. ר״ל מה שבחרו לשבת בהשקט ומרגוע מבלי טורח עול תורה המרגוע ההיא תהרוג אותם כי יקבלו גמול:
פסוק לב:
ושלות. היא היא וכפל הדבר במ״ש:
פסוק לג:
ושומע לי. זהו סוף דברי החכמה שאמרה אבל השומע לי ישכון בטח מן פחד רעה ר״ל בטוח יהיה שלא תבוא עליו פחד רעה: