א בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ ב וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃ ג וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ ה וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃ ח וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ יא וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי׃ יב וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יג לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃ יד וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃ טז וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יז וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ יח וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ יט וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ כ וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ כב וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם׃ כה וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
בחודש השלישי לצאת בני ישראל. במדרש א"ר אבין כשנגלה הקב"ה למשה בסנה א"ל בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים והיה משה מצפה ואומר אימתי יגיע אותו הקץ, כיון שהגיע א"ל הקב"ה בא החדש שאתה מצפה לו. דרשו ז"ל כן ממה שלא אמר בחדש בניקוד שב"א וננקד בפת"ח כאלו אמר בא חדש, עוד דקדקו ז"ל מאמר בחדש לא אמר בירח כמ"ש בירח בול, בירח זיו, בירח האיתנים, דרשו אמר הקב"ה חדוש דברים אני עושה ומחדש אותם ועושה אותם בריה חדשה, כשיצאו ממצרים היה בהם חרשים סומים חגרים בעלי מומין, אמר הקב"ה תורתי שלמה שנאמר תורת ה' תמימה, אמר הקב"ה אתן אותם לדור הזה יש בהן בעלי מומין, אמתין עד שיעמדו בניהם אני מאחר בשמחתה של תורה, מה עשה הקב"ה רפא אותם ונתן להם התורה, ומנין שמי שהיה סומא היה רואה שנאמר וכל העם רואים את הקולות וגו', ומי שהיה חרש שמע שנאמר נעשה ונשמע וגו', מי שהיה חגר נעשה שלם שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, ולזה יצאה נשמתם כדי לחדשם ולעשותם בריה חדשה:
פסוק א:
עוד היה זמן מתן תורה אחר ו' ימים בחדש, כמו שהקב"ה אחר שחדש עולמו בששה ימים וביום הששי ברא אדם ובא יום השבת והגין עליו, כן אחר יום ו' בסיון נתחדשו ישראל ונתנה להם התורה להגן עליהם, כמאז"ל ביום ו' נתנה תורה, עוד היה בו' לחדש, לפי שאז"ל ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה' יתירה למה, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וא"ל אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם כו', א"כ לזה נתנה תורה ביום הששי כמו שהיה תנאי ביום ששי של בריאת עולם:
פסוק א:
עוד במדרש בחדש השלישי. למה בחדש תאומים, שלא יהא פתחון פה לעכו"ם לומר אילו נתן לנו התורה היינו מקיימין אותה, א"ל הקב"ה ראו באיזה חדש נתתי התורה במזל תאומים, שאם יבא עשו איש שעיר להתגייר ולעשות תשובה יבא וילמוד תורה, עד כאן במדרש:
פסוק א:
עוד נתנה במזל תאומים מרוב חבתו לישראל שקראם יונתי תמתי אל תקרי תמתי אלא תאומתי, ולזה ניתנה תורה בשני לוחות, עשה ולא תעשה, טהור וטמא, כשר ופסול, מותר ואסור, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וישראל הם תאומתו, אחד באחד יגשו, אחד אלו ישראל שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד, וכן י"ב שבטים וישראל אביהם י"ג גימ' אח"ד, באחד זה הקב"ה שנאמר ה' אלהינו ה' אח"ד, וכן באח"ד גימ' י"ה חציו ככולו, וזר לא יבא ביניהם, זה הוא סמאל שהוא מלאך וכלמר עושה מלאכיו רוחות, ורוח לא יבא ביניהם, לפי שנעשו בני חורין ממלאך המית, וכן רו"ח בא"ת ב"ש גימ' ז"ה סמא"ל:
פסוק א:
לצאת בני ישראל מארץ מצרים בא לומר למה חדש השלישי ולא חדש ראשון ולא חודש שני, לזה אמר לצאת בני ישראל מארץ מצרים שכולה גלולים ונטמאו ישראל מאותו אויר של ארץ מצרים וצריכין ליטהר עד שיספרו ז' ימי לבון נשמתם שהם ז' שבועות, שבעת כתיב מלה מורכבת שב עת, שישבו עד שיטהרו, עד שיבא יום חמשים בזריקתו מים טהורים, ואין מים אלא תורה שיקבלו יום חמשים ויחזרו הנשמות לתיק שלהם, ע"ת במלואו עי"ן תי"ו גימ' לתיק"ו:
פסוק א:
ובמדרש א"ר הושעיא שנה לנו ר' חייא הגדול גיורת שבויה ומשוחררה לא ינשאו עד ג' חדשים, כך ישראל נקראו גרים שנאמר כי גרים הייתם וגו', שביים שנאמר והיו שובים לשוביהם, משוחררים שנאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים וגו', אמר הקב"ה אמתין להם ג' חדשים ואח"כ אתן להם את התורה ע"כ. זהו לצאת שהיו שבויים הם עתה משוחררים בני שררה, ולזה בחדש השלישי עד שיעבור מהם ג' כחות הטומאה, שהם ג' בכורות הנזכר בפרשת בא אל פרעה, ולא שהמשילם לגיורת ולשבויה ולמשוחררת שאלו אינם ראויים לינשא עד ג' חדשים שהם צ' יום וישראל לא המתינו אלא נ' יום, ורבי הושעיא לפי שהמשילם לגיורת לשבויה ולמשוחררת כנגד אלו השלשה אמר בחדש השלישי. ולמה דמה אותם בג' דברים אלו לפי שישראל במצרים מהם היו מוכתבים למלכות לעשות מלאכת המלכות כגון בנין החומות בחומר ולבנים. ולשמור המדינה ולמלחמה, אלו כנגד שבוים, ומהם היו להם אדונים שהיו שולטים עליהם כאדון ששולט על עבדו, כנגד אלו קראם משוחררים, ומהם לא היו מוכתבים למלכות ולא היה להם אדון, אבל כשהיו רואים אותם היו לוקחים אותם על כרחם באנגרייא, כנגד אלו קראם גרים, ר' לוי אמר לבן מלך שעמד מחליו אמר פדגוגו ילך לו לבית הספר אמר המלך עדיין לא בא זיוו של בני והוא הולך לאסכולי אלא יתעדן בני שנים וג' חדשים במאכל ומשתה, ואח"כ הוא הולך לאסכולי, כן כיון שיצאו ישראל ממצרים היו ראוים לקבל התורה והיה בהם בעלי מומין משעבוד טיט ואבנים ולבנים אמר הקב"ה עדיין לא בא זיון של בני והם מקבלים את התורה אלא יתעדנו בני שנים שלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו, אח"כ מקבלים את התורה ע"כ. כונת ר' לוי לומר שישראל אינם צריכין שיטהרו מכחות הטומאה כמ"ש ר' הושעיא שכבר הקב"ה העבירם והכה שלשה בכורות אלא הג' חדשים הוא לקנות שלימות והכנה לקבל התורה, ולזה אמר יתעדנו בני ב' וג' חדשים כלומר יתחדש חומרם. והזכיר ג' דברים באר ומן ושליו כנגד ג' חדשים שהם כנגד ג' יסודות, ויסוד הרביעי שהוא יסוד האש נזדכך בהר סיני שנאמר מפני אשר ירד עליו ה' באש, פירוש בשביל אש שהיא התורה שהיא אש. ולזכך יסוד האש זה ירד עליו ה' באש, יש אש שהיא התורה אוכלת אש שהוא יסוד האש, ופירוש אוכלת מזככת. וכיוון לומר שראויים הם לקבלת התורה אלא המתין עד ג' חדשים כדי שיהיה להם זיו:
פסוק א:
ביום הזה באו מדבר סיני היל"ל ביום ההוא, רז"ל אמרו מובא בפירש"י ז"ל שיהיו ד"ת חביבין עליך כאילו היום נתנה. עוד נאמר שאמר ביום הזה וגם אומרו מדבר סיני, כי היל"ל באו למדבר סיני וג"כ אומרו אח"כ ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, הביאה כבר אמרה שאמר ביום הזה באו מדבר סיני, לפי שאמר הקב"ה למשה במצרים החדש הזה לכם ראש חדשים, א"ל זה החודש ראש לשני חדשים הבאים אחריו מיעוט רבים שנים, רמז להם שאחר שיבאו שני ראשי חדשים יקבלו התורה בר"ח השלישי, ומשה אמר כן לישראל ומאותו יום שיצאו ישראל ממצרים ומיום שאמר להם החדש הזה כל דבורם היה מתי יבא אותו יום ר"ח שי או לסיני ויקבלו התורה, כל דבורם היה בזה מיום שיצאו ממצרים, זהו לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו', ביום הזה באו מדבר לשון דבור, לפי שראו ענני כבוד היו מקיפים אותם והבאר הולך לפניהם ומן יורד להם בכל יום, והיו אומרים אם כך בלא קבלת התורה יש לנו כל הכבוד הזה כ"ש אחר קבלת התורה. וכן היה ראוי להיות אלא שגרם חטא העגל א"כ פירוש באו מדבר סיני, שכל דבורם היה לבא להר סיני, א"כ פירוש באו אינו ביאה אלא לבוא, לז"א אח"כ ויבאו מדבר סיני, פירוש ויסעו מרפידים ששם רפו ידיהם מהתורה וחזרו לדבורם לומר מתי יגיעו להר סיני מרוב חשקם ותאוותם והיו אומרים סיני סיני, לזה ב"פ סיני:
פסוק א:
עוד אמרו במדרש על אומרו ביום הזה ולא אמר ביום ההוא, אמר הקב"ה לישראל בני הוו קורין את הפרשה הזו בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני, ואמר ויחנו במדבר ולא אמר במדבר סיני וחזר ואמר ויחן שם ישראל וכשאמר ויחנו לא אמר מי חנה, אלא אמר כאן ב' חניות אחת לערב רב ואחת לישראל, לערב רב אמר ויחנו בלשון רבים כי לא היו בלב אחד, ולא אמר מדבר סיני, כי הם לא קבלו התורה כמ"ש, ואותו מדבר להם כמו שאר המדברות, לזה אמר במדבר סתם, אבל ישראל שמגמת פניהם הוא סיני, לז"א ויחן, שכלם בלב אחד הוא נגד ההר, שמיום שיצאו ממצרים ודלג להם הקץ וישבו רד"ו שנה כמנין הה"ר, זה היתה מגמתם:
פסוק ג:
ומשה עלה אל האלהים. כשראה שהם בלב אחד כמ"ש נגד הה"ר במ"ק י"ב, ומשה נצטרף עמהם י"ג גימ' אח"ד, אז נתעלה משה שידע שהם ראויים לתורה ולכל מעלה, ומאין ידע זה ממראה הסנה, שא"ל ה' וארד להצילו לא אמר וחרד להצילם, וממעלתם של ישראל עלה הוא כמשז"ל על פסוק לך רד כי שחת וגו' כלום נתתי לך מעלה אלא בשביל ישראל כו':
פסוק ג:
עוד ומשה עלה וייחד הוי"ה עם אדני שסודם האלהים, וכשייחד וחבר למעלה אז נעשה החבור למטה שאמר לו כה תאמר לבית יעקב, מדת כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, אבל לבני ישראל תגיד תמשוך להם מעולם הזכר, וכן תגיד גימ' מעולם הזכר ע"ה, וכן תגיד גימ' זי"ת רענן קראך, שמשם בא הזרע לישראל שנאמר ממני פריך נמצא, ומשם יצאו י"ב שבטים, תגיד במ"ק י"ב, וכן תגיד גימ' הנשמה י"ב עה"א, שמשם באה הנשמה לי"ב שבטים מי"ב צרופים, ובזה נשלם החבור ויהיה זווג שלם, ואז תנתן התורה שהיא מצות עשה ומל"ת. המצות ל"ת הנשים חייבות שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם אשר לא תעשינה וגו', שהם סוד זכור ושמור, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ב' לוחות, וזהו אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו שהוא סוד החבור, וזהו שאמר ויקרא אליו ה', קריאה בהוי"ה ואמירה בפה, זהו לאמר כה תאמר והבן. ומכאן תבין שאין לערב רב חלק בכל זה, שמי שיבא בין המלך והמלכה חייב מיתה ואין זר עובר ביניהם:
פסוק ד:
אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. שאבדתי אותם מן העולם כדי שתהיו בטוחים ולא תהיה דעתכם טרודה בעבודתי, ואשא אתכם שנשאם על מרכבתו שהם כנפי נשרים, על כנפי נשרים בגימ' על ארבע מחנה שכינה, זהו ואביא אתכם ואבא כתיב שנכנסתי עמכם במרכבה. כל זה עשיתי שלא יעלה בדעתכם שפדיתי אתכם כדי שאשתעבד בכם, כמו עבד שקונים אותו מרבו שעובד לרבו שני כל העבדות שהיה עובד לרבו ראשון, אבל אתם ואביא אתכם אלי כאב שמכניס בנו לטרקלין שלו ומרכיבו על מרכבתו מרכבת המשנה אשר לו:
פסוק ה:
ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והייתם ני סגולה, כמו המלך כשיש לו דבר נאה ונחמד מכניסו בבית גנזיו כדי שישתעשע בו בעתים ידועים הוא לבדו, זהו והייתם לי וגו' ואמר אם שמע תשמעו קרי ביה תישמעו, יהיו כל האומות נשמעים וכפופים לכם. ואמר ושמרתם את בריתי הוא המילה, ופירוש מילה כריתה, כמו בשם ה' כי אמילם, וד' ערלות יש, נאמר ערלה בפה שנאמר ערל שפתים, ונאמר ערלה באזן שנאמר ערלה אזנם, ונאמר ערלה בלב שנאמר ערלי לב, ונאמר ערלה בגויה שנאמר ונמלתם וגו', ובמילת אלו הד' ערלות נכללו כל המצות ל"ת, וזהו ושמרתם את בריתי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוא מצות לא תעשה, והכל הוא בשמירת המילה למול הד' ערלות, וכן והייתם לי סגולה מכל. ס"ת מילה ור"ת בגימ' קול הוא קול, הנמול, ונשמע קולו בבאו אל הקדש, לי סגולה בגימ' חלק, כי חלק ה' עמו:
פסוק ה:
כי לי כל הארץ. כלומר אם יאמר הת"ח אתעסק במלאכות שהעולם צריך להם לישובו, כמו זריעת זרעים ונטיעת אילנות וחרישה ושאר מלאכות שהם ישובו של עולם, כי לא תהו בראה לשבת יצרה, ואנו צריכים לזה כדי שנהיה פנויים לעבודתך, לז"א כי לי כל הארץ, כלומר הרי בראתי בנ"א רבים לעבודתו של עולם כדי שיתעסקו בישובו, זהו כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי, כלומר אבל אתם לומדי תורה תהיו לי פנויים כמו כהן גדול שהוא מצוי ופנוי לעולם לעבודה ומן המקדש לא יצא וכל אחיו הכהנים עושין לו מלאכתו, הכהנים שהם מוזהרים על הטומאה, ולא הישראלים כדי שיהיה קדוש, וכן אתם תהיו ממלכת כהנים נגד כ"ג, וגוי קדוש נגד אחיו הכהנים, ואמר אלה הדברים אשר תדבר, לפי שאמר ועתה אם שמוע תשמעו, ופירש אם הוא על תנאי וכל תנאי הוא כפול הן ולאו כמ"ש פ' בחקותי ופ' תבוא, שאמר אם בחקתי תלכו ונתתי, אם לא תשמעו יהיה כך וכך כו' מהאלות, ולז"א אלה הדברים אשר תדבר שהוא ההן אבל לא הלאו, זהו ויבא משה וגו' וישם לפניהם, לא אמר ויאמר להם או וידבר אליהם אלא וישם לפניהם, שהעריך להם הדברים כדי שיבינו ברמז שמכלל הן לאו, לזה קרא לזקנים שיש להם בינה יותר משאר העם, ושאר העם הבינו ההן והלאו וידעו כונתו של הקב"ה שלא רצה לומר להם לאו שלא להפחידם כאב רחמן, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה הוא מאמר ההן אנו נקבל ג"כ הלאו, זהו רבוי כל אשר דבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה' שאמר שקבלו עליהם הלאו, ובזה תבין למה לא אמר נעשה ונשמע אלא נעשה לבד, כי נעשה הוא על מצות עשה שהוא בהן ונשמע הוא על מל"ת, וזה כבר נרמז ברבוי כל:
פסוק ט:
ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. כשבא משה ואמר הדברים לישראל ראה הקב"ה דבריהם שאמרו רצוננו לראות את מלכנו, א"ל הקב"ה שמעתי, כמ"ש במשנה תורה שמעתי את קול דברי העם הזה היטיבו אשר דברו, א"כ להפיק רצונם אנכי בא אליך בעב הענן כדי שיוכלו לראות כי לא יראני האדם וחי, ועכ"ז לא ראו אלא ומראה כבוד ה', כרואה מתוך מראה. ובעבור ישמע העם בדברי עמך כדי לגדלך בפניהם כמ"ש במדרש, ר"י אומר שאמר הקב"ה למשה הריני אומר לך דבר ואת מחזירני ואני מודה לך, שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום שנאמר וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה וגו', א"ל אם הדבור אלי הוא כדי שיאמינו בי כבר האמינו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אבל עתה אינם רוצים אלא אל ה', ר"ל שתדבר אתה עמהם כי רצונם לראות מלכם, זהו ויגד משה את דברי העם אל ה':
פסוק ט:
ויש מי שפירש על מה שאמר וישב משה ואמר אח"כ ויגד משה, שהביא בידו התשובה ולא הספיק להגידה עד שנגלה עליו דבורו של מקום שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן ואז הגידה ובמה שאמרנו הכל מתורץ, כי וישב משה הוא לומר שקבלו עליהם הלאו של אם שמוע תשמעו, ויגד משה הוא לומר שרצונם לראות מלכם כמ"ש אל ה'. ובגמ' דשבת פ' ר"ע (דף פ"ז) תניא וישב משה וגו' וכתיב ויגד משה וגו', מה אמר לו הקב"ה למשה ומה א"ל משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי ר"י. ר' אומר בתחלה פירש עונשה דכתיב וישב משה, דברים שמשבבין לבו של אדם, ולבסוף פירש מתן שכרן דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרן דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פירש עונשם דכתיב ויגד משה דברים קשים כגידים. ופירש"י ז"ל ויגד וישב וכי מה אמר הקב"ה למשה בין וישב משה לנעשה ונשמע לויגד משה שיאמר להם לישראל, ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום והלא לא נאמר בינתים אלא אנכי בא וגו', זו מצות הגבלה אע"פ שנכתבה אחר מצות פרישה בשלישי נאמר לו והוצרך להשיב שקבלו עליהם עונשה, שנאמר כל הנוגע בהר מות יומת. משבבין כמו וילך שובב שמונעין מלקבל שאם יקבלו יענשו, הדברים הללו משבבין לבו של אדם מן המקום ואע"פ כן קבלו עליהם. כגידין ירק מר. רש"י ז"ל הרגיש שמלשון הברייתא נראה ששואל על ארבעה דברים, שאמר מה א"ל הקב"ה למשה, ומה אמר משה לישראל, ומה אמרו ישראל למשה, ומה השיב משה לפני הגבורה. וא"כ לא יבא לנכון דברי ר' יוסי ולא דברי ר', שמדבריהם נראה שלא באו אלא להשיב על אחד מה אמר משה לפני הגבורה, רבי יוסי אומר זו מצות הגבלה שקבלו עליהם עונשיה, ומדברי רבי נראה שבא להשיב מה אמר משה לישראל, שא"ל דברים שמשבבין לבו של אדם, או דברים שמושכין דעתו של אדם, ושאר השאלות ששאלה הברייתא לא השיבו עליהם. לזה פירש רש"י ז"ל שאינם אלא שני דברים ושתי שאלות, אחת מה אמר הקב"ה למשה, ומשה שיאמר לישראל, ז"ש הברייתא מה א"ל הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל, פירוש שיאמר להם משה לישראל. ומה אמרו ישראל, פירוש ומה אמרו ישראל ומיד השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה שהשיב לו להקב"ה שקבלו עליהם עונשה, שנאמר כל הנוגע בהר מות יומת, והאחרת מה אמר להם משה לישראל הן דברי רבי שאמר בתחלה פירש עונשה ולבסוף פירש מתן שכרה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כל אחד השיב על שאלה אחת:
פסוק י:
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. כמו שהתורה נתנה אחר ב' ימים שנאמר ואהיה שעשועים יום יום כן אדם חומר וצורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כמ"ש ר' יודן חרב פיפיות ב' פיות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ב' לוחות מצות עשה ומצות ל"ת, יומם ולילה לא ישבותו, והגית בו יומם ולילה. ולזה התחילה התורה בב' בראשית, זהו וקדשתם היום ומחר, יום בא"ת ב"ש מפי, מחר בא"ת ב"ש יסג, גימ' ע"ג, גימ' חכמה, מפי היא הבינה שהיא פה החכמה, א"כ לזה אמר וקדשתם היום ומחר, מחר היינו רחם רמ"ח איבריהם, וכן היום רמז לאברהם שהוא היום, כחום היום. מחר רחם ליצחק שצריך לרחם שהוא אברהם שסודו רחם שהוא כפות תחת ידו, זהו מחר רחם, והיו נכונים ליום השלישי, זה יעקב שהוא שלישי שהוא תורה שבכתב. ובזוהר אמר רשב"י בשעתא דקב"ה בעא לאתגלא בטורא דסיני קרא קוב"ה לכל פמליא דיליה ואמר לון השתא ישראל רפיין ולא ידעין נימוסין ואנא בעי לאתגלא עלייהו בחילא דגבורה ולא יכלי למסבל אבל אתגלי עלייהו ברחמי ויקבלון עלייהו נימוסי, הה"ד ויהי ביום השלישי, ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי ע"כ. ואמר וכבסו שמלותם, ולא בגדיהם, רמז על ד' יסודות, וכן וכבסו שמלותם גימ' זו היא טבילה לארבעה יסודותיהם, ולזה לא אמר בגדיהם. עוד בגדיהם שבכל מקום הוא מלשון בגד בוגדים בגדו, והכונה לעזוב החטא שהוא הבגד, זהו וכבס בגדיו וטהר שלא יטבול ושרץ בידו, אבל עתה כבר פסקה זוהמתם והם בריה חדשה, ואמר למשה שיקדש רמ"ח איבריהם, וזה רמז לו באומרו ומחר שהוא רמ"ח כמ"ש, והכבוס הוא לד' יסודות:
פסוק יב:
והגבלת את העם סביב לאמר כל הנוגע בהר מות יומת בא להזהירם שלא יכנס כל אחד בגבול חבירו וכל אחד ידע גבול, לפי שעתיד לעשותם דגלים ולעשותם מחנות, מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל, וכן לעתיד כשיבנה ב"ה שלא יקרב כל זר והזר הקרב יומת, ואפילו כ"ג לא היה נכנס לפני ולפנים כי אם ביום הכפורים באימה, והיו מתפללים עליו כל ישראל שיצא בשלום ויום טוב היה עושה כשהוא יוצא בשלום, ולזה רמז בוי"ו וגם הכהנים וגו'. וכן אמרו במכילתא לא תגע בו יד לא באהל מועד ולא בשילה ולא בבית עולמים, ואמרו כן מאומרו לא תגע בו יד ולא אמר בהר, אלא בא לומר בכל מקום ששם שכינה, וכן אמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' וגו' מלמד שהיה להם מחיצה לעצמן כו', וכן ג"כ להזהירם שינהגו בה בתורה קדושה, וילמדו ק"ו ומה אם על ההר אמר לא תגע בו יד כ"ש על התורה שצריך ללמדה בקדושה ובטהרה, ולא אמרו איו ד"ת מקבלין טומאה אלא על תורה שבע"פ, דיקא דקתני אין דברי תורה ולא אמרו אין תורה, וכן מהפסוק שהביא ראיה שנאמר הלא כה דברי כאש, דברי דייקא. ובתנא דבי אליהו כשנשברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו תורה מתוך צער ומתוך השעבוד ומתוך טלטול ומתוך טנוף ומתוך דוחק ומתוך שאין להם מזונות, ובשביל אותו הצער שמצטערים עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר הנה אלהים בחזק יבא וכו', הובא בילקוט סימן תמ"ה בישעיה. הנה נראה שאם לא נשתברו הלוחות לא היה ראוי ללמוד מתוך טנוף אלא מתוך קדושה וטהרה, ואמר ו' פעמים מתוך כנגד ימות השבוע, כי בשבת לא יש לא צער ולא שעבוד ולא דוחק ולא טנוף ולא חסרון מזונות, ולזה נתנה תורה בשבת לומר שעיקר למוד התורה הוא בשבת:
פסוק יג:
לא תגע בו יד. כתב רבינו בחיי ז"ל. לא תגע בו יד והלא כבר נאמר כל הנוגע בהר מות יומת, אבל ביאורו לא תגע בו יד לא תהא מיתתו במגע יד כגון בחנק או בשרפה כי אם מרחוק כגון בסקילת אבנים או בחצים, זהו כי סקול יסקל או ירה יירה, ופירש כן לפי שאינו יכול ליקחהו להרגו שההולך ג"כ הוא עובר:
פסוק יג:
במשוך היובל. פירש"י ז"ל ושופר של אילו של יצחק היה. וכתב רבינו בחיי ז"ל וכונתו לומר כי אע"פ שהיה עולה והעולה כלה כליל החזירו הקב"ה לחיותו הראשונה, וכן בפרקי ר' אליעזר ר' חנינא בן דוסא אומר איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה, איבריו של איל הוא יסוד שעל גבי המזבח הפנימי, גידיו הם י' נימין של כנור של דוד שהיה מנגן בו, עורו הוא אזור של אליהו, ב' קרניו של שמאל תקע בו הקב"ה בסיני, שנאמר ויהי קול השופר וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל ועתיד לתקוע בו לעתיד שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ע"כ. ובא ללמדנו שאע"פ שימותו בשמעם קולו של הקב"ה יש בידיו להחיותם, ועוד להודיעם שהתורה נותנת חיים ללומדיה, כמ"ש ר"א פ' שני דייני גזרות (קי"א:) עמי הארץ אינם חיים שנאמר מתים בל יחיו רפאים בל יקומו יכול לכל, ת"ל רפאים זה המרפה עצמו מד"ת, א"ל ר' יוחנן לא ניחא ליה למרייהו למימר הכי, אלא היכי מוקמי לה א"ל במרפה עצמו לע"א, א"ל מקרא אני דורש כי טל אורות טלך כל המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו כו', הוה קא חלשא דעתיה, א"ל ר' מצאתי להם רפואה מן התורה ממקום אחר ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטיא לת"ח והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה, וזהו שאמר במשוך היובל, למה שמושכין חיים מהיובל ששם החיים, וזה רמז לא יחיה, שעתידין למות במשוך היובל, ושעתיד להוריד עליהם טל שעתיד להחיות בו המתים מהיובל, והבן. וכן אמר (פרקי אבות) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא וכו':
פסוק יג:
ובזוהר לא תגע בו יד, זה טורא דסיני דאיהו כשאר טורי עלמא כיון דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד מאן דקריב למלכא לכ"ש, ומה טורא בסיני יכיל בר נש לאושיט ביה ידא באורח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו באורח יקר, מאן דאושיטו ידא באורח קלנא לגבי מלכא לא כ"ש:
פסוק טו:
והיו נכונים לשלשת ימים. אחר שנתקדשו ממים העליונים כמ"ש בזה, יוכל לקבל אורו של יום ג' אחר שנזדכך חומרם ויוכלו לראות ולקבל התורה, וזהו שאמר ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, שיהיה להם עין הראות, ולזה וכל העם רואין את הקולות שנזדכך חומרם והיו רואין הקולות שהם רמוזים ביעקב שנאמר הקול קול יעקב שהוא יום שלישי. על ה"ר סינ"י, ר"ת ה"ס שהוא תורה שבכתב, ע"ל תורה שבעל פה, והבן:
פסוק טו:
ויאמר משה אל העם היו נכונים לשלשת ימים. הקב"ה א"ל וקדשתם היום ומחר והיו נכונים ליום השלישי, הוא מדת התפארת ששם רמוז משה, שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומרוב ענותנותו כלל עצמו, ואמר והיו נכונים לשלשת ימים:
פסוק טז:
ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות. למה היו אלו הקולות אלא אלו קולות של מלאכי השרת שהיו מיבבין ומיללין על סלוק התורה, ולזה ויהי לשון צער. וברקים ב"ר קי"ם, ר"נ המלאכים שהם קיימים, וכתיב קלת חסר לפי שאינם בני חומר, לזה לא היה להם קול שלם בערך החומריות כמו שאמרו (שבת פ"ח) אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל התורה בא, אמרו לפניו רבש"ע חמדה גנוזה לפניך תת"ק ע"ד דורות קודם שנברא העולם ואתה משתעשע בה בכל יום אתה מבקש ליתנה לב"ו מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים וגו'. המאמר במקומו ארוך, נראה ממנו שהוקשה עליהם נתינת התורה לבשר ודם, ולזה היה בבוקר. ובזוהר תאנא בהיות הבוקר כד אתער זכותיה דאברהם דכתיב ביה וישכם אברהם בבקר, כדי לרועעם ולשברם שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ברן יחד כשענו יחד שיחדו כולם פה אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה והקדימו נעשה לנשמע, אז ויריעו כל בני אלהים שהם המלאכים, ויריעו כמו תרועם בשבט ברזל שנשתברו והודו בעל כרחם ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב:
פסוק טז:
ובמדרש א"ר ישמעאל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה בני מי גלה לכם רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו ברישא והדר לשמוע בקול דברו:
פסוק טז:
עוד במדרש ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד. זש"ה לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והמתנשא לכל לראש, א"ר חוניא את מוצא הכל מקלסין להקב"ה שנאמר ממזרח שמש עד מבואו וגו' ואין קלוס גדול להקב"ה אלא קלוסן של ישראל, שנאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, תדע שכן כתיב ברכו ה' מלאכיו וגו' לשמוע בקול דברו, עושה דברו ל"ל ולמה אמר כן, אלא בישראל הכתוב מדבר שעמדו בסיני והקדימו נעשה לנשמע, משמקלסים ישראל מקלסין המלאכים אחריהם שכן כתיב בתריה ברכו ה' כל צבאיו אלו המלאכים, הוי המתנשא לכל לראש, אלו ישראל שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל:
פסוק טז:
והואיל ואתא לידן אסיים המאמר אע"פ שאינו לענין דידן, ד"א לכל לראש, ראש אתה לכל הקילוסין שקלסו שנאמר ומרומם על כל ברכה ותהלה מי ימלל גבורות ה' ולך דומיה תהלה, תדע לך שכן הוא, שאמר דוד קמ"ז מזמורים וקלס להקב"ה בפיו שנאמר תהלת ה' ידבר פי, לסוף קלסו ברמ"ז איברים שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. לא הניח אבר שלא קלס בו להקב"ה, בסוף אמר להם מה אתם סבורים מפני שקלסתי בכל הדברים הללו שמא נגעתי באחד מרבי רבבות של שבחיו, עדיין אני בראש, הוי המתנשא לכל לראש ע"כ:
פסוק טז:
והטעם שהקדימו נעשה לנשמע לפי שא"ל משה מצות עשה קודם ואמרו עליהם נעשה ואח"כ א"ל מצות ל"ת ואמרו עליהם נשמע, פירוש לקבל עלינו שלא לעשות. וכן במדרש בתחילה פירש להם מתן שכרן שנאמר וישב משה דברים שמשיבין לבו של אדם, ולבסוף פירש עונשם שנאמר ויגד משה דברים שקשים כגידים, ועוד לפי שישראל הם קרובים לעשיה אמרו נעשה, והשמיעה היא מלמעלה שנאמר מן השמים השמיעך את קולו אמרו ונשמע ועוד יכולין לומר על ששמעו מפי הגבורה אמרו נעשה, ועל מה ששמעו מפי משה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה אמרו ונשמע וכו'. תמצא שכאן פרשת יתרו כתיב ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ובפרשת משפטים אמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ולפי שהיה להם לומר נשמע לבד ואמרו נעשה קודם לזה דרשו מ"ש, ועוד לפי שתכלית הגמר הוא העשיה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם לזה הקדימו מה שהוא התכלית, ולזה אמר מי גלה רז זה לבני וכו':
פסוק טז:
ובמדרש למה הקדימו נעשה לנשמע אלו אמרו ישראל רבש"ע עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים יעקב, שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר, לא תשא קיים אברהם שנאמר הרימותי ידי אל ה'. זכור קיים יוסף שנאמר וטבוח טבח והכן וכתיב והיה ביום הששי והכינו, כבד קיים יצחק כשנעקד והיה בן ל"ח שנה. לא תרצח קיים יהודה שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכו', לא תנאף קיים יוסף באשת אדוניו. לא תגנוב קיימו השבטים שנאמר ואיך נגנוב וגו', לא תענה קיים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים שנאמר ויקרא שם אברם בשם ה', אף הוא קיים לא תחמוד שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל וכו'. ופירוש כי בספר תורה הוא בלא נקוד ויכולים לומר נעשה בקמ"ץ שכבר נעשה שקיימום האבות קודם ששמענום. עוד הקדימו נעשה לפי שהדברות הם ה' נגד ה', כנגד ה' ראשונים אמרו נעשה וכנגד ה' אחרונות שהם תלוים בלאו אמר נשמע. נעשה ונשמע בגימ' ישקני מנשיקות:
פסוק טז:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. ויהי קולות הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בקר ובקר שנאמר ברן יחד כוכבי בקר, וברקים הם ג"כ המלאכים שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכתיב ונוגה כאש ומן האש יצא ברק ענן כבד כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו רואים אותם היו נרעדים בראייתם. ויחרד כל העם אשר במחנה לפי שלא היו יכולין לקבל לפי שהיו רחוקים ומשה קרבן כדי שיוכלו לקבל הדברים ובקרובן יהיה להם יותר כח ויותר חוזק, זהו ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו וגו':
פסוק יח:
והר סיני עשן כולו. טבע העשן להיות בעצים בדבר שהאור נאחז ונתלה בו לא בהר, ועוד שהיה לו לינקד בציר"י תחת השי"ן, רש"י ז"ל הרגיש זאת ואמר אין עשן זה שם שהרי נקוד השי"ן פת"ח אלא לשון פועל כמו אמר שמר, ועוד למה נתן עליו טעם ואמר מפני אשר ירד ה' באש, וידוע הוא שהוא אש שנאמר כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, ועוד אומרו באש יאמר מפני אשר ירד ה' ולישתוק כי ודאי הוא אש, ועוד אומר ויעל עשנו היל"ל ויעל עשן, ועוד למה ויחרד החרדה למה, היה לו לשמוח שהניח הקב"ה ופסל כל ההרים שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים, כמו או גבן או דק כולכם בעלי מומין. אלא הר סיני חרה אפו והעלה עשן מחרון אף כמו עלה עשן באפו למה מפני אשר ירד ה' עליו באש, שירד בדין ולא ירד עליו ברחמים הואיל והוא נמוך משאר ההרים, ולזה אמר ויעל עשנו לא עשן ממש אלא כעשן הכבשן, כי הכבשן שגורפים אותו בגפת שהוא פסולת של זיתים וטבעם להכניס הלהבה ולא להוציא, לומר שלא הראם חרון אף אלא כבשן בתוכו, ולזה ויחרד וגו', ובסוטה מאי סיני שירדה בו שנאה לעכו"ם לזה ויחרד:
פסוק יט:
ויהי קול השופר הולך וחזק. כששמעו קול השופר בתחילה נחרדו וכשקרבן משה כמו שאמרתי, אז קול השופר היה נותן להם חוזק לקבל הקול, ולזה חזק ציר"י תחת הזי"ן שופר שפר כתיב שהיה משפרם ומחזקם. ובמדרש ויהי קול השופר הרי זה סימן יפה לישראל בכל מקום שמזכיר שופר, שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו', והיה ביום ההוא יתקע בשופר וגו'. משה ידבר היל"ל משה מדבר, ועוד כי עדיין לא היה דבור כי אחר זה אמר וירד ה' ויקרא ה' אל משה ויעל משה, ואמר אח"כ ויאמר ה' אל משה רד העד בעם וגו', וירד משה אח"כ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. במדרש וידבר אלהים וגו' משה ידבר, רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאין הקב"ה מדבר עד שמשה אומר לו דבר שכבר קבלו עליהם בניך, לזה נאמר משה ידבר, אמר לו ר' עקיבא כן הוא הדבר בודאי, ומה ת"ל משה ידבר אלא מלמד שנתן כח וגבורה במשה והקב"ה מסייעו, בקול ובנעימה שהיה משה שומע בו היה משמיע את ישראל, לכך נאמר משה ידבר. וכוונת ר' עקיבא לומר שדברי ר' אליעזר ודאים הם אבל לא מן הפסוק שאם כן היל"ל משה מדבר, אלא אליבא דר' עקיבא כך הוא פירוש הפסוק קול השופר הולך וחזק למשה כדי שידבר. אליבא דר' אליעזר משה ידבר חוזר על האלהים יעננו בקול, ואליבא דר' עקיבא חוזר על וקול שופר הולך וחזק כמ"ש:
פסוק יט:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. משה ידבר והאלהים יעננו בקול, היה פלא גדול שכל ישראל שהם מהלך עשר פרסאות שמעו כלם קולו של משה, ועוד שהיה שם קול השופר היה ראוי לעכב, ועל כן יבאר הכתוב הנם הגדול הזה כי משה ידבר והאלהים נותן לו כח וסיוע בקולו שיוכל להגביה כשיעור שישמעו כל ישראל קולו ויבינו ממנו, ומלת יעננו הוא לשון עזר וסיוע כמו אענה את השמים ע"כ. ובפרק שלשה שאכלו מה ת"ל, בקול בקולו של משה כי הקול רמוז בתפארת א"כ קול לו, והבן:
פסוק יט:
נאמר בלשון רבים היה היחיד פוטר עצמו מלעסוק בתורה לומר שנאמר בלשון רבים לזה נאמר בלשון יחיד, עוד לומר שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה כאלו לא נברא העולם אלא לו, כמאמר רבי מאיר שאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו. עוד נאמר בלשון יחיד לתת מקום למשה כשעשו העגל לומר שלא נתנה תורה אלא לו, ועוד כמ"ש שמשה רבינו גימ' כלל ישראל עם ח' אותיות, כמו שאמרו בזוהר פרשת תשא ז"ל בההיא שעתא דנחת משה וקביל אורייתא בלחודוי כללא דכל ישראל ואיהו קביל אורייתא אפילו מגלת אסתר דכתיב וקבל היהודים כללא דיהודאי. ועוד נאמר בלשון יחיד שיחשוב אדם כאילו הוא יחיד בעולם ואין בעולם אלא הוא, ובזה לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב כי למי ירצח ולמי ינאף ולמי יגנוב, ועוד למה בלשון יחיד לומר שלא נברא העולם אלא לצוות לזה, כמו שאמרו ז"ל על פסוק כי זה כל האדם, וכן אמר בן עזאי לא נברא העולם אלא לשמשני, כי ברא לו נחתום כדי שימצא פת אפוי, וכן שאר בעלי מלאכות כלם לא נבראו אלא כדי שימצא בעל תורה כל מה שצריך מצרכי העולם ולא יבטל מת"ת בעשייתן, כמו שאמר ז"ל כמה טרח אדם הראשון עד שמצא פת לאכול וכמה טרח עד שמצא בגד ללבוש:
פסוק יט:
עוד אמר בלשון יחיד לומר מאחר שנעשו נפש אחת ונעשו כלם כאחד שנאמר ויתן שם ישראל ראויים לקבל התורה שהיא תורה אחת, מאחד, ה' אחד, וכן אנכי במ"ק עם האותיות גימ' אחד, לעם אחד, ע"י משה במ"ק עם המלה אחד. ואמר קודם וידבר אלהים ואחר כך אמר אנכי בשם הרחמים, לפי שקודם בא עליהם בדין מהטעם שאמרנו כדי שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו, או כדי לערבב את השטן גם כדי שלא יקבלוה העכו"ם, וכששמעו לא יכלו לקבל ומתו שכן אמר דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, לא אמר ה' ולצורך היה מכמה טעמים שאמרנו. ועוד להודיעם שאין תחיית המתים אלא למקבלי התורה, כמו שאמר כי טל אורות טלך כדלעיל, ולזה אמר אנכי בא"ת ב"ש טל מת, כלומר בטל שעתיד להחיות בו המתים אח"כ ברחמים, ולא קשו קראי שכאן אמר וידבר אלהים ובמשנה תורה אמר את הדברים האלה דבר ה' ולא אמר דבר אלהים, אלהיך ע"ה והמלה גי' המחיה, גימ' חס, שחס עליהם והחיים, וכן ר"ת של וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, גימ' חס:
פסוק יט:
אנכי גימ' אחד מיוחד. וכן אחד במספר מרובע פ"א כמנין אנכי, כיצד ח' פעמים ח' הם ס"ד, ד' פעמים ד' הם י"ו, צרף ס"ד עם י"ו הם פ', והאל"ף הם פ"א. ודע כי סוף מספר האחדים הוא ט', כי היו"ד היא בערך האל"ף באי"ק בכ"ר, ואנכי במ"ק ט' וכל מספרו ט' פעמים ט' הם ט'. כיצד ט', תוסיף ט' על ט' הם י"ח במ"ק ט', תוסיף עוד ט' על י"ח הם ז"ך במ"ק ט', תוסיף על ז"ך ט' הם ל"ו במ"ק ט', תוסיף על ל"ו ט' הם מ"ה במ"ק ט', תוסיף על מ"ה ט' הם ד"ן במ"ק ט', תוסיף על ד"ן ט' הם ס"ג במ"ק ט', תוסיף על ס"ג ט' הם ע"ב במ"ק ט', תוסיף על ע"ב ט' הם פ"א במ"ק ט', הרי ממספר גדול עד מספר קטן הכל עולה למספר ט', ואם תדקדק באלו הט' מספרים תמצאם מכוונים על דרך הספירות ממעלה למטה, פ"א הוא רמז לחכמה עד קוצה שכן פ"ה אל"ף גימ' קוץ:
פסוק יט:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. אנכי זו מצות הלב, ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה האדם ויאמין בלבו אמונה שלימה כי יש בורא אחד קדמון ואין עוד מלבדו, וכן מלת אנכי תורה על נמצא, והאחד בראש תורה על היחוד והקדמות, ושאר האותיות כולם עשרות שהם מחלק האחד, וא"כ כל התיבה כלה מעידה על האחדות, ועוד מלת אנכי תעיד על אחד, וכן אחד עולה פ"א במספר מרובע ע"כ. וכן אנכי ה' אלהיך יש בהם י"ג אותיות כמנין אחד. עוד אנכי גימ' כסא, על הים המליכוהו שאמרו ה' ימלוך, ובמעמד הר סיני הושיבוהו על כסא כביכול כרב שיושב ומלמד ומקבלים תלמידיו מצותיו, ואמר אלהיך עד עכשו היה אלוה כל העולם מעתה אלהי ישראל, וכה"א ובך בחר ה' להיות לך לאלהים וגו', וכן אלהיך גימ' ה"ס א', שעל ידך מתחבר אל"ף עם הס, והבן:
פסוק יט:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. הזכיר ב' שמות ה' אלהיך, מדת הרחמים ומדת הדין, שהמצוה הזאת קראוה רבותינו ז"ל קבלת עול מלכות שמים, והמדות האלה הם מדות המלך כנגד העם, כי המלך יצטרך להעמיד הארץ במשפט, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ, ויצטרך ג"כ שיתנהג עמהם בחסד שנאמר חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו ע"כ. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים על תנאי זה הוצאתיך שתקבלו אלהותי, שכן אמר הקב"ה לכן אמור לבני ישראל אני ה' וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואמר מבית עבדים לפי שהיו תחת יד השרים שהם עבדים לו, א"כ היו עבדים לעבדים, ולזה אנו מברכים בכל יום שלא עשני עכו"ם שלא עשני עבד שהם כלם עבדים מאחר שאדוניהם עבד, שהם מקבלים ממערכת הכוכבים שהם עבדים למה שלמעלה מהם שהם המלאכים, וכן ג"כ שלא עשאני אשה בערך המלאכים הממונים על הכוכבים והם מקבלים מזולתם כמו האשה שמקבלת מבעלה, לזה אנו מברכים שלא עשאני אשה, שלא שם לנו חלק לקבל מהם. וכתב רבינו בחיי ז"ל מבית עבדים שהאדונים שלכם היו עבדים שהרי המצריים הם בני חם, או שהיו עבדים שם וכאילו אמר מבית עבדות. ואפשר לפרש עוד מבית עבדים מבית המזלות שהם עבדים לי, וקרא את המזלות עבדים לפי שהם שרים למה שלמטה מהם שהם ממונים עליהם ועבדים למה שלמעלה מהם, וירמוז כי היו ישראל ראוים לשהות עוד במצרים לפי משפט הכוכבים והמזלות לולא ה' שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך נס, וזהו ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, לא אמר ממצרים מכור הברזל כי המשיל כח של מצרים שהם למעלה לכור הברזל שהיו ישראל ראויים שיותכו בו כברזל המותך בתוך הכור, ואמר כי הקב"ה הוציאם תחלה מתוך הכור ואח"כ ממצרים, עוד אנכי לפי שישראל שהיו שומעים שהיו באים מד' רוחות העולם לא היו יודעים מי הוא המדבר והיו תמהים שמא ח"ו ב' רשויות יש, לזה אמר להם למה אתם תמהים רצונכם לדעת מי הוא המדבר, אנכי:
פסוק יט:
ובמדרש לפי שנראה ב"ה על הים כמו גבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, ובימי דניאל כזקן מלא רחמים, לזה אמר להם לא בשביל שאתם רואים אותי בדמיונות הרבה אלא אני הוא שבים אני הוא שבסיני אנכי ה' אלהיך וגו', דבר אחר אנכי ה' אמר רבי חנינא בר פפא נראה להם הקב"ה בפנים זועפות, פנים מסבירות, פנים בינוניות, פנים שוחקות. פנים זועפות למקרא, לפי שאדם המלמד בנו צריך ללמדו באימה, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לגמרא, פנים שוחקות לאגדה, אמר להם הקב"ה אע"פ שאתם רואים כל הדמיונות אנכי ה' אלהיך וגו' הכ"ל הו"א אח"ד עם הכולל גימ' אנכ"י, וד' פנים כנגד ד' אותיות, פנים זועפות כנגד היו"ד שהיא כמוסה אין נראה לה תוך, כמו מי שפניו זועפות אינו יכול להביט בו, פנים בינוניות היא הה"א ראשונה שהיא בתוך התיבה, פנים מסבירות הוא נגד הוא"ו שהיו"ד היא כמוסה וזו נתארכה להסביר פנים. פנים שוחקות היא ה"א אחרונה שאין לה מעכב אחריה כן השוחק אין פיו בלום וחסום אלא פתוח, דיקא שאמר פנים ולא בפנים, והבן: