ביום הזה בר"ת. במכילתא ומפרש לה רבא בשבת פ' ר' עקיבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח ואע"ג דמההיא דפ"ק דפסחים דפריך מקרא דהחדש הזה לכם ראש חדשים ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד' בירחא או בה' בירחא ומשני אלא אתיא מדבר מדבר משמע דאין החדש הזה מוכרח שיהיה ר"ח כבר תרצו התוספות דאי אפשר זה שהרי בהקומץ רבה אמרו בהדיא שהראהו הב"ה למשה באצבע הלבנה ואמר לו כזה ראה וקדש והא דפריך בפסחים אינו אלא הא דרשב"ג דאמר דורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח ופריך ממאי דנביא בר"ח הוה קאי נהי דהקב"ה דבר עמו בר"ח דילמא משה לא אמר זה לישראל אלא בד' או בה' בירחא ומסיק אתיא מדבר מדבר ששם דבור השם למשה ודבור משה לישראל בר"ח היו כדכתיב בא' לחדש השני ויתילדו ותימה היאך היה אפשר לפרש דהקב"ה דבר עם משה בר"ח ומשה לא דבר זה לישראל עד ד' בירחא או ה' בירחא והלא במכילתא שנו בהדיא או אינו אלא הלקיחה והדבור היה בעשור ת"ל החדש הזה לכם דברו אימתי היה הדבור בר"ח כו' משמע שגם ממשה לישראל בר"ח נאמרה ולמה הוצרך לומר אלא אתיא מדבר מדבר וצ"ע ורבא דיליף לה מג"ש דהזה הזה ולא ממדבר מדבר כדיליף התם כבר כתבו התוס' משום דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מדבר א"ק אם כן מהו זה שכתב אחר זה לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו והא איצטריך הזה לג"ש. ושמא י"ל דה"ק לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא ונילף ג"ש ממדבר מדבר אבל ראיתי שבמכילתא דרשו בו הזה הזה שיהיה ר"ח ולא דרשו בו שיהו דברי תורה חדשים ובפסיקתא שדרשו בו שיהו ד"ת חדשים לא דרשו בו שהיו ר"ח ושמא הן אגדות חלוקות ורש"י הביא שתיהן כמנהגו בכמה מקומות:
למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר נאמר שברפידים היו נחונים ובידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן כו'. כתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה שכך נאמר בכל המסעות ויחנו באלים ויסעו מאלים ויבאו אל מדבר אין ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים וכן בכל פרשת אלה מסעי וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ולשון מכילתא ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני מקיש נסיעתן מרפידים כו' והעניין לומר מפני שכל המסעות שכפר בהם כאן מאלים ורפידים נשנו בפרשת אלה מסעי בשביל דברים. שנתתדשו שם בכתוב אבל המסע הזה ספר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה והוצרך לדרוש שהיה לצורך ההיקש עכ"ד: ואני תמה מאד מדוע לא השגיח בלשון הרב שאמר למה הוצרך לחזור ולפרש ולא אמר למה הוצרך לומר ויסעו מרפידי' שזה מורה שלא היתה קושית הרב על מה שאמרו ויסעו מרפידי' שכן דרך המקרא בכ"מ לומ' שנסעו מכך וחנו בכך ונסעו מכך וחנו בכך או שנסעו מכך וחנו בכך ונסעו משם וחנו בכך שהכל א' לפי שאינו נאות בלשון לומ' שנסעו מכך וחנו בכך וחנו בכך כי אז יובן שנסעו מכך וחנו בכך ובכך קצתם בכך וקצתם בכך ולכך לא הקשה לו בשום מקום למה הוצרך לומר שנסעו מכך לא על הכתובים שבפרשה הקודמת ולא על הכתובים שבפרשת אלה מסעי אבל מה שהוקשה לו במקום הזה הוא מפני שאחר שכתב ביום הזה באו מדבר סיני חזר וכתב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני וזה מורה שלא חזר וכתבו אלא כדי לפרש מהיכן היתה נסיעתם ולמה הוצרך לחזור ולפרש והלא כבר נאמר שברפידים היו חונים ובידוע שמשם היתה אלא להקיש כו' ומה שאמר ולשון מכילתא ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני הנה הנוסחאות בזה משונות שכבר מצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני אלא להקיש נסיעתן לביאתן כו' ושמא בנוסחתו של רש"י ז"ל היה כתו' כן ועוד שנוסחתו של הרמב"ן אינה מתוקנת כלל מפני שאם היא מכוונת במאמר והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני מה שפי' הרמב"ן ז"ל שהמסע הזה שנסעו מרפידים למדבר סיני ספר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה ולא נתחדש בפ' מסעות שום דבר ולכן הוצרך לדרוש שהיה לצורך ההקש היה לו לומר ומת"ל ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני כיון שכל המקרא הזה כתוב בפרשת מסעות ולא נכתב כאן אלא לצורך ההקש ולא שיאמר ומת"ל ויבאו מדבר סיני ועוד אם הנוסחא של הרמב"ן היא נכונה הנה כמו שהקשו מפרשת המסעות שכתוב בה ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני שלא היה ראוי להכתב פה פעם שנייה כן היה ראוי להקשות גם כן ממה שכתוב בפרש' המסעות ויסעו ממדב' סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים שלא היה ראוי להכתב פה ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים עם שהוא מקצר גם כן באלוש ודפקה ואם אין דרך רז"ל להקשות מהמאוחר אל הקודם אם כן יכתוב המאוחר וישתוק מן הקודם אף על פי שאין זה אמת אם כן איך הקשו והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו בעדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני:
מה ביאתן לסיני בתשובה כדנפקא לן מקרא דויחן ישראל נגד ההר בלשון יחיד שהיו כולם בלב אחד כדלקמן וכדאיתא במכילתא:
אף נסעתן מרפיד' בתשובה. שאף על פי שפירשו מדברי תורה כשחנו ברפידים ולפיכך בא עמלק שאין השונא בא אלא על החטא ונקרא רפידים לפי שרפו ידיהם מדברי תורה כדאיתא במכילתא מכל מקום כשנסעו מרפידים עשו תשובה:
כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא. במכילתא והחכם ראב"ע טען ואמר הנה כתוב מנגד סביב לאהל מועד יחנו שהוא מארבע הפאות כי כאשר יסעו הדגלים כן יחנו. ויותר טוב היה לו לטעון מדבריו שפי' הוא עצמו מנגד מרחוק מיל ובפסוק כי מנגד תראה את הארץ פירש בו מרחוק ובפסוק ותשב לה מנגד פירש בו כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק אבל אין זו טענה לדבריו כלל מפני שמאמר כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא איננו רק כשהמלה מורה על פאה מיוחדת שמלת נגד לעולם מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקראת פנים הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו ופי' קדמה מזרחה כמו אדמת עפר ולכן בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שהכונה בו להורות הפאה המיוחדת שחנו בה פירש אותו מלשון פנים המורים על הפאה המזרחית ובפסוק מנגד סביב לאהל מועד שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שהרי כתוב בו סביב לאהל מועד יחנו שכולל כל הפאות וכן כי מנגד תראה את הארץ שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שהרי כתוב בו ושמה לא תבא וכן ותשב לה מנגד שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שא"כ מה טעם אל אראה במות הילד פירש אותן מלשון רוחק:
ומשה עלה ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו שנאמר וישכם משה בבקר. פי' אחר שכל עליותיו של משה בהשכמה היו אפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דהא בהדיא כתיב קרא ועלית בבקר וישכם משה בבקר ויעל וא"א לומר שעלה ביום ביאתו עכ"ל ביום שני לביאתו היתה וכ"כ רש"י בשבת פרק רבי עקיבא ומשה עלה ויקרא אליו כל העניין עד אלה הדברים אשר תדבר נאמרו לו למחרת ביאתן כדאמרי' כל עליותיו בהשכמה היו ואי קשיא אם כן הא דאמר רבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כי פליגי בקבועא דירחא מר סבר בחד בשבא איקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא ומר סבר בתרי בשבא איקבע ירחא ובתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא מאי משום חולשא דאורחא דקאמר והא בלאו חולשא דאורחא אי אפשר בו ביום מכיון דכל עליותיו של משה בהשכמה היו י"ל דהא דאמרי' כל עליותיו של משה בהשכמה היו אינו אלא באותן עליות שעלה מעצמו אבל בעליות שעלה ע"פ הדיבור אי אפשר להעביר אפילו רגע א' וכל שכן עד הבקר ואם כן אם היה השם רוצה לומר לו למשה מצות כה תאמר לבית יעקב ביום ביאתן היה עולה באותו יום עצמו אף על פי שלא היה בהשכמה אלא שלא רצה להטריחו משום חולשא דאורחא ומה שפי' רש"י שהדברים האלה של כה תאמר לבית יעקב לא נאמרו לו עד מחרת ביאתן משום דכל עליותיו של משה בהשכמה היו דמשמע דלולא זה היו נאמרין ביום ביאתן עצמו ולא הוה חייש לחולשא דאורחא מיירי באות' עלייה שעלה מעצמו הוא וקרא דואל משה אמר עלה אל יי' בד' בסיון וקרא דעלה אלי ההרה לאחר מתן תורה כדפירש רש"י שם בכל אחד במקומו וה"ק ומשה עלה מעצמו ביום השני לביאתו ולא ביום ביאתו עצמו מפני שכל עליותיו שעלה מעצמו בהשכמה היו ואם כן הדברים שנאמרו לו למשה בעלייתו שם למחרת ביאתו היה מכיון שלא עלה שם אלא למחרת ביאתו ומה שלא קראו השם לעלות ביום ביאתו עצמו שאז היה עולה באותו יום עצמו הוא משום חולשא דאורחא וכן דעת הרמב"ן ז"ל שמשה מעצמו עלה בקצה ההר להזדמן לפניו ובבאו שם קראו השם מראש ההר כה תאמ' לבי' יעקב וא"ת אכתי מנ"ל לרש"י לומר שעלה ביו' ב' לביאתן נהי דא"א לומ' ביו' ביאתן מפני שכל עליותיו בהשכמ' היו מ"מ דילמא ביו' ג' לביאתן עלה. י"ל דא"א לו למשה להמתין עד יום ג' לביאתן משום דזריזין מקדימין למצות ולולא שהיה אפשר לו לעלות מעצמו אלא בהשכמ' אבל היה עולם ביום ביאתן עצמו:
תאמר להם בלשון רכה. נראה לי דמסיפיה דקרא קא דייק לה דמכיון דגבי זכרים כתיב לשון ותגיד ודרז"ל בפ' ר' עקיבא תגד מלשון גידין שאמר להם דברים שקשין לאדם כגידין שהוא ירק מכלל דגבי נשים דלא כתיב בהו אלא לשון אמירה אינו רשאי לומר להם דברים קשים אלא דברים רכים לא שלשון אמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקו' כי פי' את יי' האמר' וה' האמירך איננו מלשון רכות רק מלשון הבדל גם כתב שם רש"י ז"ל שאין לו חבר במקרא ומה שדרז"ל גבי ותגד שהוא מלשון גיד אמרו בלקח טוב ראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמהו מלא יו"ד ונכון הוא:
לא מסורת היא בידכם הדברים אשר עשיתי במצרים על כמה עברות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידיכם. במכילתא ותקן בזה כמה עניני' אמר לא מסורת היא בידבם דאל"כ למה הוצרך לומר אתם ראיתם גם הוסיף מלת הדברים ואמר הדברים אשר עשיתי מפני שלא תפול הראייה אלא על הדברים הנעשים לא על העשייה ואמר על כמה עבירות היו חייבין לי כו' מדיני שכונת המאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבי' לו כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' וכיון שכן מה טעם לומר להם אתם ראיתם הדברים אשר עשיתי למצרי' מה חובה הרא' להם בזה דילמא לא עשה להם מה שעשה רק בעבו' שחטאו ולא בעבו' חבתן לפיכך הוכרח לפרש ולומר דפי' אשר עשיתי במצרי' כלומר אשר עשיתי להם עתה על העברות שעשו עמכם מה שלא עשיתי להם על העברות שעברו קודם שנזדווגו לכם שלא נפרעתי מהם אז וזה מורה על רוב חבתי בכם:
ואשא אתכם. זה יום רעמסס שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גשן ולשעה קלה כשבאו ליסע נתקבצו כלם לרעמסס. במכילתא אבל בפרשת בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה אמרו במכילתא והביאו רש"י בפרושיו ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ושמא יש לומר שקול הוא ויבואו שניהם דתרויהו משתמעי מהאי קרא:
על כנפי נשרים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו כו'. נראה לי שהנוסחא הזאת משובשת וצריך להיות ד"א על כנפי נשרים כו' וכך היא במכילת' שהלשון הראשון פירש דמיון כנפי הנשרים על הקלות והמהירו' שכמו שהנשר מהיר בהליכתו כן ישראל בשעה קלה נתקבצו לרעמסס מכל ארץ גשן שהיו מפוזרין בה ובשעה קלה נסעו מרעמסס לסוכות שהיה ביניהם מהלך של ק"כ מיל והלשון השני פירש דמיון כנפי הנשרים בחבתו על גוזליו שכמו שהנשר בוחר שיכנס בו החץ ולא בבניו ככה הש"י בחר שיקבל הוא החצים והבליסטראות כדי שלא יבאו על ישראל:
אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות. ובמכילתא ועתה קבלו עליכם שכל ההתחלות קשות אם שמוע תשמעו מכאן אמרו שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה שנאמר אם שמוע תשמע שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות רבות שנאמר אם שכוח תשכח וה"פ ועתה אם שמוע פירש אם תקבלו עתה עליכם עול המצות אף על פי שעתה הוא קשה בעיניכם תשמעו פירש מכאן ואילך תשמעו בקלות שלא יקשה עליכם לקבל כמו שיקשה עליכם עתה מפני שכל התחלות קשות ומה שהקדים מלת אם למלת עתה הוא מפני שהמלה התנאיית מורה על הזמן ופירושו אם עתה בזמן ההוה תקבלו עול התורה יערב לכם בעתיד דהיינו מכאן ולהבא ואלו לפי מצב הכתוב שהמלה התנאיית היא על קבלת המצוות יהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב לכם מכאן ולהבא המורה על הזמן העתיד:
ושמרתם את בריתי שאכרות עמכם על שמירת התורה. פירש הברית שאני עתיד לכרות עמכם על התורה לא הברית שכרתי כבר כפי המובן ממלת את בריתי שהיא מורה על הברית הידועה אבל במכילתא נחלקו בו רבי אליעזר ורבי עקיבא רבי אליעזר אומר זו ברית שבת ורבי עקיבא אומר זו ברית מילה ועבודת כוכבים שכבר נצטוו בהן ורש"י ז"ל רדף אחרי הפשט המורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה שבה עקר הכוונה במקום הזה וכן כתב החכם ראב"ע הברית שאכרות עמכם והיא הברית שכרת משה עם ישראל אחר מתן תורה בבנותו המזבח כאשר אפרש במקומה בראיה גמורה:
בעב הענן במעבה הענן. פירש בעובי הענן שהוא שם לא תואר כפי המובן ממלת עב שאם כן היה לו לומר בענן העב כמשפט ואמר וזהו ערפל שאם הוא מורה על הענן עצמו מאי בעב הענן כל ענן עב הוא אלא עכ"ל שהוא מורה על הערפל שהוא עב יותר מן הענן וכן הוא אומר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים וכן אמרו במכילתא בעב הענן בענן עבה ואי זה זה ערפל שנאמר ומשה נגש אל הערפל:
ביום המחרת שהוא רביעי לחדש. שהרי כל עליותיו של משה בהשכמה היו:
את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונ' לשמוע ממך אינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך. ובמכילתא ויגד משה את דברי העם רבי אומר וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום אלא אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך:
והיו נכונים מאשה. דילפינן לה מג"ש דנכונים נכונים כתיב הכא והיו נכונים וכתיב התם היו נכונים מה להלן מאשה אף כאן מאשה כדאיתא במכילתא:
ליום השלישי שהוא ששה לחדש. כאן הכריע כרבנן דאמרי בששה בחדש נתנו עשר' הדברות לישראל ולא כרבי יוסי דאמר בשבע' בו דאס"ד לכ"ע יום ב' לפרישתן בשש' בחדש הוה ולא פליגי אלא באי זה יום מימי השבוע הוה רבי יוסי סבר בחד בשבת איקבע ירחא וששי לחודש הוא ששי בשבת ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא וששי בחדש הוא יום שבת ה"ל לפרושי דאליבא דרבי יוסי דאמר בשבת נתנה תורה הוא משום דמשה הוסיף יום א' מדעתו והסכים השם על ידו א"ק אם כן לקמן גבי היו נכונים לשלשת ימים לא היה לו לפרש אותו אליבא דתרוייהו כיון שכבר הכריע כרבנן לכן היותר נכון לומר שלא הכריע והאי דלא פירש כאן דאליבא דרבי יוסי לא אתא שכינה עד יומא דשבתא הוא מפני שהוסיף יום א' מדעתו והסכים השם על ידו הוא משום דסמך על מה שפירש בפסוק היו נכונים לג' ימים אבל במכילתא אמרו ליום השלישי זה יום ששי שבו נתנה תורה ובחמשי בנה משה את המזבח וזה לשון רש"י עצמו אלא שקצר בלשונו:
לאמר הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלן ואתה תזהירם על כך. ונ"ל שמה שהכריחו לפרש שמלת לאמר דבקה עם הגבול ולא עם משה הוא מפני שלא יתכן בלשון לומר והגבלת את העם סביב שתאמר השמרו כי ההגבלה המקומיית לחוד והאזהרה לחוד ומה שאמר ואתה הזהירם על כך ששם גם משה באזהרת השמרו הוא מפני עונש כל הנוגע בהר מות יומת וכל הנמשכים אחריו שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והיה פירושו כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן ולהבא וגם אתה הזהירם על מה שרמוז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' כי כל הנוגע כו' ואע"פ שאין בפסוק רמז על אזהרת משה שהרי כל המאמר הזה אינו כי אם על הגבול ולא יתכן שתשוב מלת לאמר לכאן ולכאן גם א"א לשוב על משה כמו שקדם מ"מ כיון שהעונש הכתוב בה מורה על אזהרת משה הנה בהכרח שנפרש מלת לאמר שהיא שבה אל הגבול ואל משה כאלו אמר לאמר הגבול השמרו ולאמר משה השמרו:
ונגוע בקצהו אפילו בקצהו. דאל"כ עלות בהר למה לי אם בקצהו לא בהר לכ"ש. ולשון מכילתא עלות בהר יכול לא יעלה אבל יגע ת"ל ונגוע יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטטא פירש שאינו מגוף ההר עצמו שהוא בשפולו שהוא המקום שממנו מתלקט והולך גובהו מעט מעט כדפרש"י בפרק הזורק גבי תל המתלקט י' מתוך ד' ת"ל ונגוע בקצהו:
מכאן לנסקלין שהן נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות. במכילתא ומייתי לה בסנהדרין פרק נגמר הדין ואע"ג דאיכא למימר סיני שאני אפי' למאן דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה מ"מ מדכתב קרא יסקל ויירה לשון עתיד ש"מ דאף לדורות קאמר והכי תניא בהדיא בפ' נגמר הדין מניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ופר"י לשון עתיד ולא כתב סקול סקל או ירה ירה וא"ת כיון שכל הנסקלין נדחין ה"ל למכתב סקול יסקל וירה יירה בוי"ו דלשתמע מיניה דאין סקילה בלא דחייה י"ל דאי כתב ויירה בוי"ו ה"א אפילו מת בדחיי' לא יצא עד שיסקל משום הכי כתב בדחייה יצא והכי תני' התם מנין שאם מת בדחייה יצא תלמוד לומר או ירה יירה ופי' רש"י או לחלק משמע וליכא למימר כיון דאו לחלק משמע לומר דבדחייה לחודה סגי נימא נמי דבדחייה לחודה סגי אפילו דחפוהו ולא מת דא"כ סקול ויירה למה לי הל"ל יסקל או יירה השתא דכתיבי הני לא כתבינהו אלא לרבוייא לומר לך דתרויהו בעינן סקילה ודחייה ואהני או לחלק ולומר לך דביריי' לחודיה סגי להיכא דמת בה ואהני רבוייא דסקל וירה לומר דביריי' לחודיה לא סגי להיכ' דלא מת בה והכי תני' התם מניין שבדחיה תלמוד לומר סקול מניין שבסקילה ובדחייה תלמוד לומר סקול יסקל או ירה יירה ופירש רש"י מניין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר תלמוד לומר ירה לא תגע בו יד וגומר ירייה לשון השלכה כמו ירה בים ומשמעות' דריש ולא רבוייא מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול והוא לשון אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים מניין שבסקילה ובדחייה אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת ת"ל סקול הרי רבויא הוא דאי חדא מיניהו סגי או הא או הא לכתוב יסקל או יירה מדכתיב הני אינו אלא לרבוייא אבל סקילה לחודיה בלא מיתה לא משכחת לה דהא כתיב קרא בהדיא יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרונה ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל ואם כן לא צריך קרא לרבויי דחייה וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בעינן דחייה ואמאי קאמרי כל הנסקלין נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה י"ל עליך אמר קרא או ירה יירה דלא סגי בלא דחיה דאל"כ במאי מוקמינ' להאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה כו' אלא עכ"ל דאפילו בנסקל ומת קמיירי דלא סגי בלא דחייה וא"ת כיון שהדחייה קודמת לסקילה לא ה"ל למכתב סקילה ברישא י"ל משום דעקר מיתת הנסקלין היא הסקילה ולא הדחייה שרוב הפעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכין סקילה נקט סקילה ברישא:
כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאין לעלות. הודיענו בזה שני עניינים הא' שהפעול של משוך הוא הקול כאילו אמר במשוך היובל את קולו והשני שפירוש יעלו יהיו רשאין לעלות לא שהוא חובה לעלות וכן תרגם אנקלוס אינון מרשן למיסק בטורא אבל מה שהוסיף לומר הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאים לעלות הוא מפני שאין המשכת הקול סימן לנתינת הרשות לעלות בהר כמובן מן הכתוב דמה הוראה יש לזה על זה לפיכך אמר שמפני שהמשכת הקול הארוך היא הוראה על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכוהו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק השכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים וקול שופר ונתינת הרשות לעלות היא אחר סילוק השכינה לפיכך אמר הכתוב שכשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן שהכל רשאין לעלות על דרך ההתחייבות:
ושופר של אילו של יצחק היה. כתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו והקרנים והטלפים כלם נשרפין בעולות אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. ולא ידעתי מי הכריחו לזה הפירש שיותר נכון היה לו לפרש האגדה הזאת כשפירש ממקום חבורו ששובאינו ראוי להקטרה כמו ששנינו בזבחים פרק תשיעי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התישים והעצמו' והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פירשו לא יעלו דבהכי איתוקמא נמי ההיא דרב יהודה דפ' ראוהו ב"ד דאמר רב יהודה שופר של עולם לא יתקע בו ואם תקע יצא ופירש רש"י בשתלשו מחיים קמיירי דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' במנחות ובזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיו מותרין הרי לך בפי' דכשפירשו ממקום חבורן לאחר זריקה הן לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה לכהן לו יהיה וכשפירשו מחיים אית בהו מעילה אבל לאו בני הקטר' נינהו:
שהוסיף משה יום אחד מדעתו. כדברי רבי יוסי בשבת פרק ר' עקיבא שהשם אמר לו והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד השם ומשה הוסיף יום אחד מדעתו ואמר לישראל היו נכונים לשלשת ימים דהיינו לסוף ג' ימים וביום הרביעי ירד השם והסכים השם על ידו ולא ירדה שכינה עד צפרא דשבתא שהוא יום רביעי ליום הפרישה שהרי אליבא דכ"ע ברביעי לחדש עבוד פרישה ולא פליגי אלא בקביעא דירחא וא"כ לרבי יוסי דס"ל בחד בשבא איקבע ירחא הוה ליה יום ד' בשבת יום הפרישה ורביעי לפריש' יומא דשבתא וקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר כו' דמשמע דביום השלישי ליום הפריש' ירדה שכינה שלישי לימים ולילו עמו קאמר כדפרש"י שם והא דקאמרו בגמ' הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרוש היום ומחר היום כמח' מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו וליל' דהאידנא נפק ליה שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא אין זו דרשא גמורה אלא משמע דהיום היום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו כדפירשו התוספות:
ולשלשת ימים כמו ליום השלישי. דאינו מחויב שיהיה לסוף ג' ימים דאם לא כן אמאי לא פריך הגמרא לרבנן מהאי קרא כי היכי דפריך לרבי יוסי מקרא דהיום ומחר ומקרא דוהיו נכונים ליום השלישי והראיה על זה ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ושם כתוב ויאמר אליהם ביום השלישי וכתוב בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך ושם כתוב ויהי ביום הג' וום הלדת את פרעה:
כל ג' ימי הללו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא בסוף הזמן הזה קאמר שהקפידה התורה על טהרת הנשים שאם תשמשנה תוך ג' ימים שמא תפלוטנה הזרע לאחר טבילתן ותחזורנה להטמאת דאכתי לא מסרחא שכבת זרע וראוי לקלוט ולהיות ממנה ולד וקרינן ביה שכבת זרע הראוי להזריע ואעפ"י שבאותה שעה עדיין לא נתנה תורה מ"מ הקפידה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה אבל אם תפלוטנה לאחר שלשת ימים לתשמישן כבר הסריח הזרע ואינו ראוי להזריע והוא טהור מלטמא והא דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות משום הא דתניא בפ' מי שמתו והודעת' לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב מה להלן באימה ובירא' ברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעין ובועלי נדות מותרין לקרוא בתורה ובנביאים ולשנות במשנה ובגמרא בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין משום דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא כדכתבו התוספות:
לקראת האלהים מגיד שהשכינה יצא לקראתם. במכילתא ובברכות פ"ק דלשון לקראת לעולם נאמר על ההולכים זה כנגד זה כמו הנה הוא יוצא לקראתך:
ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית. בשבת פרק רב. עקיבא אמר רבי אבדימי ב"ר חמא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית פי' רש"י קובא שמטילין בה שכר ואמר להן אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואי קשיא והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע כבר תרצו התוספו' שמא היו חוזרין כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתן וא"ת אם כן מצינו מודעא רבה לאורית' שאם יזמן השם את ישראל לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם יש להם להשיב שקבלום באונס כבר תרגמו בגמרא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש כדכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר אבל אין לתרץ שכבר חזרו וקבלוה אח"כ כשכרת ברית משה עם ישראל על התורה והמצות והשביע' על כך כדאיתא בנדרים ולא כשקבלו כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל כדאית' בפ' אלו נאמרין דהתם ע"פ הדברות הוה כדפי' ר"ת והרי הוא כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס וכן מהברית שכרת עמהם יהושע אין לומר שחזרו וקבלו עליהם דהתם לא קבלו אלא שלא לעבוד ע"א כדכתיב חלילה לנו מעזוב את יי' כדכתבו התוספות.
לפיכך תרגמו תנן. ולא תרגמו תננא כתרגום כעשן הכבשן:
העד בעם התרה בהם. כמו העד העיד בנו האיש ונקרא' ההתראה בלשון עדות מפני שסתם התראה מתרה בו בפני עדים כמו שפרש"י שם ומפני שלא פי' הכתוב ההתראה מה היא הוצרך לפרש אותם ואמ' שהיא שלא לעלות בהר והכתוב סמך על האחור למעלה:
השמרו לכם עלות בהר פן יהרסו שלא יהרסו את מצב' ע"י שתאות' אל יי' לראות. אמר כן מפני שלא תפול הריסה אלא על הפרדת אסיפת הבניין או על הפרדת מצב האנשים כדלקמיה:
כל מה שיפול מהן ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב. במכילתא דאל"כ פן יהרסו רבים אל יי' לראות ונפל ממנו מבעי ליה אבל השתא דלא פי' בהריסת מצבם כמה יהיו רבי' או מעטים ופי' בנפילת' שיהיו רבים למדנו שאפי' אם היה ההורס יחידי ונפל חשוב לפני רב:
יכול אף הם עמך ת"ל ועלית אתה אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם כל עקר אל יהרסו מצבם לעלות אל יי'. אבל במכילתא שנינו ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם יכול הכל יעלו ת"ל והעם אל יהרסו אל יי' יכול יעלו אף הכהנים עמך ת"ל ועלית אתה אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך והעם כל עקר אל יעלו ואל יהרסו וכנראה שרש"י ז"ל דקדק מלשון והעם כל עיקר אל יעלו שאהרן והכהנים שאינם בכלל העם יעלו ודקדק מלשון אתה מחיצ' לעצמך שאהרן אע"פ שהוא מן העולי' אינו במחיצתו של משה אלא במחיצה לעצמו אבל לא ידעתי למה לא אמר ג"כ והכהנים מחיצה לעצמם ולמה פתח בתרתי ואמר ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים יכול אף הס עמך וסיים באהרן בלבד:
