פסוק א:ביום הזה וכו׳ לא היה צריך וכו׳ דאי משום דאיצטריך הזה למילף ג״ש שהיה ר״ח כדילפי׳ בשבת פ׳ אר״ע כתיב הכא ביום הזה וכתי׳ התם החודש הזה לכם ר״ח מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח אין זה מוכרח דשפיר מצי למיכתב ביום ההוא דעדיף טפי לפי פשט הכתוב וג״ש נילפה מחדש חדש כתיב הכא בחודש הג׳ וכתיב התם החדש הזה ורבא דנפ״ל התם הזה לג״ש נר׳ דיליף להך דרשא בכל יום יהיו בעיניך וכו׳ מאידך קרא שבפ׳ תבא היום הזה נהיית לעם ואידך סבר דתרווייהו צריכי חד ללימוד התור׳ וחד למעשה והשתא א״ש דר״שי מייתי להך דרשה הכא בהך קרא ומייתי לה נמי התם אקרא דכי תבא ותרתי ל״ל אך עפ״י דרכנו תרוויהו איצטריכו ליה:
פסוק ב:ויסעו מרפידים וכו׳ אלא להקיש וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דבכל מקום שמצינו נסיעה נופל אחריו ל׳ חנייה והכא נמי אם הוא כפשוטו הול״ל ויסעו מרפידים ויחנו מדבר סיני א״ו שלא בא הכתוב להודיע אלא להקיש וכו׳:
פסוק ג:ומשה עלה וכו׳ ביום השני וכו׳ פי׳ דק״ל דהל״ל ויעל משה ומאי ומשה עלה ומשני שפיר דאי הוה כתיב ויעל משה הוה משמע דמיד כשבאו מדבר סיני ויעל משה ולכך כתיב ומשה עלה והדר מקשה ואמאי באמת לא סליק מיד בההוא יומא והא זריזין מקדימין ומשני דא״א לפי שכל עליותיו בהשכמה:
פסוק ג:כה תאמר וכו׳ בל׳ הזה ובסדר הזה כלו׳ בל׳ הזה דוקא בל״הק דאילו בשאר לשונות לא משתמע בל׳ הגדה לרמוז דברים קשים כגידין ואי נמי קאמר בלה״ק לא סגי עד שיאמר כסדר הזה שאם יאמר לאנשים תחלה אפי׳ יאמר להם בל׳ הגדה לא משתמע ממילא שבל׳ הגדה רצה לרמוז להם קשין כגידין דכמה זימני מצינו ל׳ הגדה כפשוטו אבל אחר שיתחיל לנשים בל׳ אמירה ושוב משנה לגברי בל׳ הגדה ממילא מובן כי לא על חנם שינה את טעמו אלא לרמוז הגידין:
פסוק ד:אתם ראיתם וכו׳ על כמה עבירות וכו׳ וליכא למימר דלא נפרע להם עד ההיא שעתא משום דאכתי לא נתמלא סאתם דהא בזמן איבודם נמי לא היתה מלאה כדכתיב לעיל בפ׳ ויחד יתרו שכן מוכח ממה שלא קרב זה אל זה כל הלילה שלא אמרו מלה״ש שירה ואפ׳ לומר שגם זה בכלל אתם ראיתם כלו׳ מראות אלהים וראית׳ שבטל השיר באותו לילה דמוכח שלא נתמלאה סאת׳ וממילא ק׳ מ״ש ההיא שעתא דנפרע מנייהו טפי מכמה זימני מקמי הכי שהיו חייבים על כמה עבירות אלא מוכרח בשבילכם:
פסוק ו:אלה הדברים לא פחות ולא יותר איצטריך למימר ליה הכי משום דלכאורה היה מקום לפחו׳ ולהוסיף שהרי הקב״ה א״ל ועתה אם שמע תשמעו וכו׳ דאיכא למשמע עתה דוקא חייבים אתם לשמו׳ ולא לעתיד ואין זו הכוונה אלא כדפירש״י לעיל אם עתה תקבלו יערב לכם וכו׳ ופי׳ הרא״ם ז״ל שהוא כמו מקרא מסורס וה״פ ואם עתה שמע לעתיד תשמעו ע״ש טעמו וא״כ ה״ז נדרש כדאמרן בעלמא גורעין ומוסיפין ודורשין לכך הקפיד הקב״ה שיאמר להם הדברים כהווייתן ולא יחוש שמא יטעו בהבנתם שהיה גלוי לפניו ית׳ שלא יטעו ורצה שיהיה להם שכר כמה שהם מעצמ׳ ידרשו ויפרשו צווי השי״ת ולכך מה עשה משה הואיל ונצטווה לומר להם דברים ככתבן קרא לזקני העם כדי שאם יהיה ביניהם מי שלא יבין שהזקנים יפרשו להם והיינו במכילתא על ויקרא לזקני העם וישם לפניהם האיר עיניהם כלו׳ במה שקרא לזקני העם נתכוון להאיר עיניהם בפירוש דברי ה׳ וכתיב בתריה ויענו כל העם יחדו וכו׳ ואמור רבנן במכילתא לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה אלא השוו כולם לב א׳ ואמרו כל אשר דבר וכו׳ פי׳ לא ענו בחנופה דרך חנופה מלתא דמשתמע דהשתא ישמעו ולא לעתיד אלא נעשה לעולם אף לעתיד ולא הוצרכו לקבל זה מזה כלו׳ מהזקנים שבהם ביאור הדברים אלא השוו כול׳ לב א׳ וכיונו לאמיתות כוונת הקב״ה:
פסוק ח:וישב משה וכו׳ ביום המחרת וכו׳ אפשר דק״ל אמאי כתיב העם יתירא דהוה סגי למכתב את דבריה׳ ומהדר וכתב את דברי העם ש״מ כאילו הוא ענין מופלג לומר שלא היה בו ביום ובכה״ג נמי דייק לקמן בסמוך ויגד משה וכו׳ ביום המחרת וכו׳:
פסוק ט:את דברי וכו׳ אינו דומה השומע וכו׳ רצוננו לראות וכו׳ ז״ל המכילתא אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פדגוג לשומע מפי המלך וכו׳ דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו אינו דומה שומע לרואה וכו׳ נמצא לפ״ז שרש״י ז״ל הרכיב ב׳ פירושים כא׳ ולא ידעתי למה לא העיר הרא״ם ז״ל בזה:
פסוק יא:לעיני כל העם מלמד וכו׳ דאל״כ לכתוב קרא לעיניהם כל העם למה לי:
פסוק יב:לאמר הגבול אומר וכו׳ אין הכוונה שהגבול עצמו מדבר דרך נס דמ״נל הא הרי במכילתא לא דרשו הכי אלא רש״י מדידיה מפ׳ כן ע״פ פשוטו משום דק״ל מאי לאמר הול״ל לשון ציווי ואמרת השמרו וכולי שכך כתיב בכל מקום דבר ואמרת ואחר כך כתיב לאמר כמו דבר אל בני ישראל לאמר אבל לאמר לבד לא משתמע ציווי ולכך מפ׳ דה״ק והגבלת וכולי כלומר קבע להם גבול דבהכי הוי כאילו הגבול מזהירם ואומר להם השמרו מלעלות שע״י הגבול זוכרי׳ אבל מ״מ צריך אתה להזהירם תחלה על כך ובזה הגבול יהיה להם לזכר על האזהרה. א״נ יש לפ׳ הן אמת שהגבול מזהיר אותם שלא לעלות מ״מ אתה הזהירם ונגוע בקצהו אפילו בקצהו וכו׳ וגם העונש כי סקול יסקל וכולי דלהא לא מהני הגבול בעצמו רק לסימן שלא יעלו אמנם במכילתא דרשו לאמר מלמד שהתרו זה בזה ואפי׳ דלא משמע ליה לרש״י הכי ע״פ הפשט:
פסוק יג:ירה יירה מכאן וכולי ואם לא מת בדחייה אז סקול יסקל ע״י האבן על לבו כדאי׳ בפ׳ נגמר הדין והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דדחייה קודמת הול״ל דחייה ברישא ולכתוב כי ירה יירה או סקל יסקל. ולעד״ן דאי הוה כתיב הכי הוה משמע דכי היכי דירייה לחוד סגי ה״נ סקילה לחוד סגיא דאו לחלק אתא ודינא לאו הכי אלא דחייה דוקא בעי׳ מש״ה שינה הכתוב וכתב סקילה ברישא וכאילו כתיב ירייה לפניה וה״ק כי גם סקול יסקל לבד מן הירייה אם לא מת בה או ידה ידה לחוד אם מת בה. והרא״ם תירץ דרוב פעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכים סקילה לכך נקט ברישא ע״כ ולא ידענא מנ״ל אדרבא נר׳ מהש״ס דהתם דודאי רוב פעמים מתים בירייה מיד דהא פריך מההיא דבור דבעשרה עומק סגי להמית ומשני דהכא בעי ב׳ קומות גבוה לבד מקומתו דה״ול ג׳ קומות כדי שימות מהר מיד מד״רנ דאמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:
פסוק טז:בהיות הבקר מלמד וכו׳ דק״ל מאי בהיות בבקר מיבעי ליה:
פסוק כ:וירד וכו׳ יכול וכו׳ דק״ל הכפל על הר סיני אל ראש ההר הול״ל על ראש הר סיני לכך מפ׳ שפיר דחדא הורדה לשמים שהציען על ההר וחדא שירד כסא הכבוד עליהם:
פסוק כא:העד בעם התרה בהם שלא לעלות בהר כתב הר״אם זכרונו לברכה מפני שלא פי׳ הכתוב ההתראה מה היא הוצרך לפ׳ אותה ואמר שהיא שלא לעלות בהר והכתוב סמך על האמור למעלה עכ״ל ותמהני דבהדיא מסיים קרא פן יהרסו וכולי והיכי קאמר הרב שלא פי׳ הכתוב מה היא התראה איברא דאינו מבואר בכתוב דלא כתיב אלא פן יהרסו ולא ביאר מה היא ההריסה אמנם שם שייך לפרש וכבר פי׳ רבינו פן יהרסו שלא יהרסו וכו׳ ויקרבו לצד ההר נמצא א״כ דמ״ש כאן שלא לעלות בהר הני מילי יתירי נינהו. אבל תו איכא למידק ששינה רש״י בלשונו דהכ׳ כתב שלא לעלות בהר ובדיבור דלקמן כתב לצד ההר ברם כדי ליישב זה נדייק דלעיל באזהרה ראשונה כתיב השמרו לכם וכו׳ כי סקול יסקל ש״מ דאיכא חיובא דסקילה לעולה בהר וכאן כתיב ונפל ממנו רב דמשמע דליכא אלא מיתה בידי שמים תו דייקי׳ דלעיל כתיב מות יומת וכולי כי סקול יסקל וכו׳ לא יחיה ובשלמא מות יומת דכתיב ברישא איכא למימר דר״ל מות יומת במיתה בידי שמים אי ליכא עדים והתראה ואי איכא עדים והתראה כי סקל יסקול אלא לא יחיה דכתיב בתר הכי במאי אוקמי׳ ליה. אלא הכל יובן עם מ״ש רש״י לעיל והגבלת את העם וכו׳ קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו וכולי וק׳ מה צורך לסימן בדבר הנראה לעין דהיינו כל ההר אלא צריך לומר דאפילו סביב ההר אף על גב דאינו מגוף ההר עצמו איתסר להו ליקרב ולזה הוצרך לקבוע התחום לסימן שמשם והלאה לא יקרבו. ויש ראיה לזה מהמכילתא וז״ל עלות בהר יכול לא יעלה אבל יגע ת״ל ונגוע יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטטא (ופירש הרא״ם ז״ל דר״ל שאינו מגוף ההר עצמו וכו׳ עיין שם) ת״ל בקצהו ע״כ והשתא י״ל דמאי דכתי׳ כי סקל יסקל היינו לעולה או נוגע בגוף ההר עצמו אבל לנכנס לפנים מהתחום ליכא סקילה כיון שאינו בגוף ההר רק מיתה בידי שמים והיינו לא יחיה. והשתא מאי דכתיב הכא רד העד בעם דהיינו התראה כמ״ש רש״י ע״כ ההתראה לא נצרכה אלא מלעלות בהר דהיינו בגוף ההר עצמו שהרי למיתה בידי שמים א״צ התראה איברא דאין עונשין אא״כ מזהירין אפי׳ במיתה ב״ש אבל האזהרה כבר אמורה לעיל השמרו וכולי א״ו ההתרא׳ זו היא משום עלייה בהר גופיה דלא מהני האזהרה ראשונ׳ לבתראה דכיון שהיתה איזה ימים קודם מצו למימר אישתלאי ולא אפ׳ למידייניה בסקילה ולכך פירש״י העד בעם שלא לעלות בהר דהיינו בגופו ממש. ומאי דכתיב בתר הכי פן יהרסו וכולי ה״פ דודאי לרשיעי לא חיישי׳ דכיון שהוזהרו שלא לעלות בהר פשיט׳ שלא יעלו אבל דא איכא למיחש שמא מתוך שתאותם לראות וכולי יהרסו את מצבם ליקרב לצד ההר ויכנסו לפני׳ מן החתום בפשיעה ונפל ממנו רב במיתה ב״ש ולא יחושו כ״כ הואיל ולא עבדי במזיד לעבור אלא אדרבא מתוך חיבה יתירה ולכך יורו היתר לעצמ׳ לומר שלום יהיה לי ולא תאונה אלי רעה כי ה׳ יראה ללבב שאיני מכוין לרעה אלא לטובה והוא רחום יכפר לכך חזר והתרה בהם שלא לעלות בהר ושיהיו חייבים סקילה שכך דין ההתראה להודיע באיזו מית׳ ובזה ממילא יהיו זהירים ביותר שלא ליכנס תוך התחום כדי שלא יבאו לנגוע בהר ויהיו חייבים סקילה דכבר יודעים דב״ד של מטה לאו בני מחילה נינהו כן נ״ל:
פסוק כב:וגם הכהנים אף הבכורות וכו׳ אף על גב דבמכילת׳ תנינן ואלו הם הכהני׳ ר״י בן קרחא אומר אלו נדב ואביהו ע״כ צ״ל דט״ס הוא ויש שם חסרון דהכי מייתי׳ לה בזבחים פ׳ פרת חטאת דף קט״ו ר״י בן קרחא או׳ זו פרישות בכורות רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא עיין שם ונקט רבי׳ כוותיה דרי״בק משום דאף על גב דקי״ל הלכה כר׳ מחבירו שאני הכא דרי״בק לאו חבירו דקדים ליה טובא ותו דסתם מתני׳ כוותיה דתנן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות:
פסוק כד:ועלית וכו׳ אמור מעתה וכו׳ דק״ל הכפל ועלית אתה דהוה סגי לומר ועלית ולכך משני דאילו כתיב ועלית ואהרן עמך הוה משמע שגם אהרן במחיצה א׳ עמו ולכך כתיב אתה בפני עצמך וכ״ת ס״ס לא לכתוב עמך דא״כ הו״א דאהרן הוא למטה עם הכהנים לומר שהי׳ במחיצה א׳ עמהם. וענין חילוק המחיצות מובן שפיר עם מאי דכתיב לעיל והיינו מחיצת משה לעצמו אל ראש ההר כדכתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים ומחיצת אהרן בגוף ההר אבל לא בראשו של הבכורות לאו בגוף ההר אלא לפנים מן התחום שהוא הגבול כדלעיל והעם כל עיקר אלא מחוץ לתחום הנקבע להם והכי דרשי׳ קרא אתה ואהרן עמך בחינה א׳ והכהנים והעם בחי׳ אחרת כלו׳ דבדרך עצמו שהיא מחיצת אהרן לגבי משה כך היו העם לגבי הכהנים:
